לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


האמת והשקר לנצח יהיו שזורים זה בזה, כובלים אותנו לאשליה שנבחר.

Avatarכינוי:  Closed Eyes

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2016

Westworld


סדרה לא ברורה. דכאונית קמעה ומוזרה שגורמת לי לתהות על מהות האנושות. התובנות בסדרה בעיקר מעציבות וגורמות לי לאבד תקווה. הכל נדמה כל כך נדוש וחלול. 

עם זאת, הסדרה לא חלולה, הסדרה מחפשת משמעות. הרובוטים מחפשים משמעות, מחפשים חופש.

אחד המאפיינים של הרובוטים הוא לחוות זיכרונות כאילו הם קורים עכשיו, כאילו העבר וההווה מתנגשים והופכים לאחד ולא ברור מה רק זיכרון כי הוא חי כל כך. אני מרגישה ככה לפעמים כשאני חווה את הזיכרונות שלי מחדש, כאילו מעולם לא התקדמתי, כאילו אני בדיוק באותו מקום.

אני לא מבינה שינויים, אני לא מבינה איך ייתכן שדברים הם לא מה שהיו, איך אנשים הם לא מה שהיו. לחוות זיכרונות ככה מבלבל אותי הרבה פעמים, קשה לי לחזור להווה שלי, קשה לי להבין איפה אני ואיך ייתכן שאני עדיין מי שהייתי בזמן שהכל שונה.

לפעמים באמצע היום אני מרגישה אבודה פתאום, כאילו הרגע נחתתי כאן מעולם אחר. אני מביטה על דברים בלי להבין איפה אני ומה אני אמורה לעשות. דקות ארוכות אני מביטה סביבי ומנסה להסביר לעצמי מה קורה: זה שולחן, את מרגישה אותו בקצות האצבעות? קשיח, יציב. הרצפה תחת רגליך? גם היא אמיתית, מכוסה שטיח, את יכולה לגעת גם בשטיח, יש לו מרקם מיוחד. גם הוא יציב, לא הולך לשום מקום.

הדברים שעל השולחן? זה הכל שלך. התיק שלך, הבקבוק שלך, הטלפון שלך.

אני מחליקה את האצבעות שלי עליהם, רק כדי לדעת שהם מוחשיים, שהם מחוץ לדמיון. אני סופגת לתוכי את האוויר ומזכירה לעצמי שאני לא לבד, שאני חייבת להעמיד פנים שהכל בסדר, שאני שייכת.

 

משהו בסדרה הזו מדליק בי את התחושות האלה, אני מרגישה כמו הרובוטים, חיה בעולם שלא שייך לי, חווה את אותו היום בתסריט כתוב מראש. הולכת במסלול הסלול, לא יוצאת מהקווים.

 

“Go to work,

send your kids to school,

follow fashion,

act normal,

walk on the pavement,

watch t.v.

save for your old age,

obey the law,

repeat after me: I am free.”

 

גם הפוסט הזה, נדמה כמו כל פוסט שלי אי פעם, יכולתי לכתוב אותו בכל שלב ב10 שנים האחרונות, חוזרת שוב ושוב על הפחד שלי מלהיות בנאלית, חסרת משמעות, עוד אחת מ7 מיליארד.

מצד שני, אני מוצאת שלמרוב הבנאליות אני מאושרת חלקים נכבדים מהזמן שלי פה אבל האם אושר זה הכל?

נכתב על ידי Closed Eyes , 3/12/2016 14:22  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לClosed Eyes אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Closed Eyes ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ