I Am the Ocean, I Am the Sea, There is a World Inside of Me.

המסך עולה, האורות מעומעמים, הקהל שואג בהתלהבות. דם, הם באו לראות דם.
אסור להישבר, אסור לתת לרגשות לבלבל אותי ולו לרגע. ריכוז עכשיו, רק ריכוז. שכחת למה את פה? את פה לשעשע. כאן את רק בשר ודם, וגם זה בקושי. עור ועצמות, זה תאור מתאים יותר.
תמונה ראשונה.
פה לא תזכי להשמיע מונולוג סוחף ושובה לב. במקרה הטוב תזכי להביע שמחה מהולה בכאב, משהו שימתיק להם את הרגע, הרי בן כה וכה הם יחזרו לחיים המרירים שלהם רגע אחרי שהכל יסתיים. את לא באמת מעניינת אותם. הם רוצים שטחיות. הם לא רוצים לחשוב. הם רוצים חיוך ודי.
תמונה שנייה.
ההצגה חייבת להימשך. שבורה עד כמה שתרגישי, זה נשאר מחוץ לאולם. עכשיו את רק בובה עם תפקיד. כל מה שהיית כבר לא יהיה, את שלהם ולא שלך. לפחות ככה קל.
תמונה שלישית.
כנראה שכאן תישברי. תבעטי ותשתוללי, תצרחי ותבכי. הם ימאסו בך מהר מאוד, כמו מוצר שמתגלה כפגום. הם יקומו וילכו, אבל ידעת שזה מה שיקרה אם תערבי חלק ממך בהצגה שלהם.
שוב את לבד. עומדת חשופה על במה מול אולם ריק מאדם. אבל ככה טוב לך, ככה תמיד היה לך טוב. עכשיו את יכולה להיות מי שאת.

תחרות ריצה. השעון מתקתק, ואני לא מספיקה. הזמן מסרב לעמוד מלכת, ואני כבר קצרת נשימה. עוד קצת, אני כבר רואה את קו הסיום מתקדם לעברי. אני כבר מרגישה את הסרט מלטף את עורי, מסמן לרגלי לחדול. ואני נופלת. אני נופלת ונחבטת בארץ.
שוב אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה, חסרת מנוח, מסביב הכל חשוך. אמצע הלילה וקשה לי לנשום. אני לא מצליחה לעצום עין בלי לחשוב על כל הדברים שאני מדחיקה במשך היום. אני צעירה מדי בשביל לדאוג, אז למה החששות לא מרפים? הם הולמים בי ללא הרף, מסרבים להניח לי לנפשי.
אפילו לצעוק אני כבר לא מסוגלת. הפחד יושב לי על החזה, מוחץ אותו כך שאין בי די אוויר כדי להשמיע קול.

"למה אתה עושה לי את זה?"

"את יודעת למה, את יודעת בדיוק למה."
"בבקשה, שייפסק! רק שייפסק!"
"אנחנו כאן כדי להישאר. אני והשדים שאת מחביאה בארון, את יודעת. לא תוכלי להתחמק מאיתנו לנצח."
"אבל לא הצקתם לי עד עכשיו, מה פתאום..?"
"טוב לך עכשיו?"
"כן."
"לא נועדת לטוב. ואנחנו כאן כדי להבטיח את זה."

לא נועדתי לטוב.