לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 49

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

השיעור הבא


לאחר השיעור הטראומתי התקשרתי למדריך ושוחחתי איתו על האירוע כולו. הסתבר לי שהוא ראה או זוכר דברים שונים למדי ממה שאני זוכרת וחויתי. חלק מהאחריות על חוסר ההתאמה היא שלי, אני לא זוכרת חלק נרחב מהתקרית מלבד טשטוש מעורפל - תוצאה של שטף האדרנלין המטורף. אבל ברור לי שכמה מהפרטים שהוא זוכר פשוט לא יכולים להיות נכונים. לא חשוב.

אמרתי לו שאני לא רוצה שהשיעור הבא, שיעור של צלילת עומק, יהיה עם הילדים, שאני מרגישה שזה מסכן אותי לצלול איתם. הוא הסכים. וקבענו לדבר יומיים קודם לשיעור המתוכנן הבא, לתאם ולאשרר אותו.

 

ואכן, יומיים קודם הוא התקשר לתאם.

הוא קבע איתנו לשעה מוקדמת בצורה קיצונית, שש וחצי בבוקר. שזה אומר שאני צריכה לקום להתארגן קצת אחרי ארבע וחצי בבוקר.

לוקח לי כחצי שעה להתארגן, ואז לצאת לאסוף את בת הזוג ולהגיע כמה דקות קודם. אני הרי שונאת לאחר.

אבל זו היתה הבעיה הקטנה שלי, מסתבר.

מרגע שנקבע המועד לשיעור נכנסתי ללחץ מטורף.

הגוף שלי התנהג בתגובה קלאסית של FIGHT OR FLIGHT עם בחילות, שלשול, קוצר נשימה, דפיקות לב, מחשבות של בהלה וחוסר יכולת מוחלטת לישון. כמה שלא ניסיתי לדבר עם עצמי ולהבטיח לעצמי שיהיה בסדר, לא ממש עזר לי.

 

את הלילה הבא לא ישנתי יותר מכמה דקות לפרקים פה ושם. קמתי עייפה ליום עבודה ארוך שהתמשך לסידורים שנמשכו עד לערב ואחריהם צנחתי מסוחררת מעייפות, בחילה ודופק מהיר למיטה.

ידעתי שככה לא אוכל לצלול מחר, לכן לקחתי שני כדורי רגיעון והתקשרתי לגמל.

תקשיב, אמרתי לו, אתה חייב להרגיע אותי כי אני בחרדות מטורפות. כל מה שחשבתי שהתגברתי ועבר ליידי, ממש לא קרה. אני צריכה שתספר לי מה אמור לקרות מחר בצלילת העומק, מה ארגיש ובעיקר שתבטיח לי שאצא בשלום מהמים.

הגמל לקח את התפקיד ברצינות ונאם לי קרוב לחצי שעה, שלקראת סופה, הקול שלו והכדורים התחילו לעשות את העבודה, והתחלתי להרגיש רגועה קצת יותר. בעזרת חצי כדור שינה הצלחתי לישון את רוב הלילה והתעוררתי רק בארבע בבוקר באופן סופי. ולא, לרגע לא עלה על דעתי לוותר בגלל החרדות ולהפסיק את הקורס.

 

בדרך למועדון דיברתי עם בת הזוג ואמרתי לה שהלקח העיקרי שאיתו אני יוצאת מהאירוע הזה, הוא שאני חייבת לזכור בכל תחילת צלילה, להניח את היד על וסת החירום, ללמוד ולזכור בגוף, ולא בראש, איפה הוא נמצא. שהיד שלי תדע ללכת אליו אוטומטית אם יקרה מקרה חירום דומה. אם כבר עוברים כזה אירוע, לפחות להפיק ממנו לקחים ולהרוויח משהו מלבד חרדות.

 

במועדון, ההתארגנות כבר לא השאירה לי הרבה זמן לפחדים. אין זמן לחרדות כשעסוקים.

אבל מצאתי רגע פנוי, נגשתי למדריך שעמד לבד ואמרתי לו בשקט - אני מבקשת שתשמור עלי היום. האירוע של הצלילה הקודמת היה לי טראומטי ואני קצת מפחדת. תשמור היום עלי ועל בת הזוג.

הוא חייך והבטיח שישמור עלי.

 

כשהגענו לחוף, הגברים שבחבורה(כולם מלבדי ומלבד בת הזוג) הכניסו את הסירה למים, העברנו את הציוד לתוכה וקיבלנו עזרה אדיבה בעליה לסירה מהצוללים האחרים (מילה על הצוללים האחרים שהיו ממוצא רוסי-אוקראיני והאמינו בכל ליבם שאין סיבה ששתי נשים ירימו דברים כבדים ויתאמצו יותר מידי, ועזרו לנו כל הזמן ומכל הלב, שאין לתאר. בתמורה הם קיבלו המון מילות תודה מתובלות במילות התפעלות ועוגת שמרים-שוקולד תוצרת בית שהבאנו איתנו) שטנו קצת לים הפתוח, עד שהגענו לעומק מספיק.

ופה הגיע הרגע הכי כייפי של כל היום, הגלגול לאחור מהסירה למים. תשמעו, זה כיייייף! אם זה לא היה קשה מידי הייתי עולה לסירה ועושה את זה שוב ושוב. כמו מתקן בלונה פארק. חבל שזה נגמר כל כך מהר. כשהוצאתי את הראש מהמים, אני די בטוחה שעד החוף שמעו את הצחוק המתגלגל שלי.

 

הצלילה עצמה היתה קצרה מאד, ירידה לאורך חבל העוגן עד לקרקעית, המדריך ירד מולי לאורך כל הדרך ולא עזב אותי לרגע, הסתכל עלי ועל התגובות שלי, הזכיר לי לפמפם אויר למניעת מעיכה של האוזן, וניפח את המאזן שלי בכל פעם שהיה נראה לו שאני שוקעת מהר מידי. עוזר המדריך ירד מול בת הזוג וליווה אותה באותה דרך. על הקרקעית, צללנו קצרות ביותר ועלינו חזרה לאט ובהדרגה לאורך החבל.

בקושי הספקתי להבין מה עשינו. לא הרגשתי שאני מבינה איך לשמור על איזון וציפה נייטרלית, שזה אומר שזה עוד משהו שהגמל יצטרך לחזור וללמד אותי.

חזרנו לחוף והמדריך העלה את הקבוצה הבאה לסירה. הם כבר חיכו על החוף.

 

אנחנו הבנו שאין צלילה נוספת באותו היום, מה שמרמר אותנו מאד, כי היינו בטוחות שזה השיעור האחרון. שאלנו את המדריך אם נוכל לבוא לצלול מחר ולסיים כבר את הקורס והוא אמר שלא יוכל כי הוא עמוס מאד. בת הזוג נעצה בו מבטים כל כך רושפים, שפלא שהוא נשאר ללא פגע. בכל מקרה הוא ביקש שנחזור למועדון ונעשה את המבחן התיאורטי שם.

זה היה טיפה יותר מעודד כי זה הבטיח לנו שנשארה רק צלילה אחרונה ואחריה - זהו.

 

אחר הצהריים הוא התקשר פתאום ואמר שהוא בכל זאת הצליח להכניס אותנו לתוכנית הצלילות למחר. המינוס היחיד הוא שהצלילות יהיו עם הילדים, אבל כל מה שהוא רוצה זה שלעבור איתנו על כמה תירגולים הכרחיים, ליישר קו, לדבריו, ולאחר מכן עוד שיעור תיאורטי קצר וסיימנו.

מעולה, אמרתי לו. מצויין. נגיע.

ואז שמתי לב שאין אצלי שום תגובת חרדה. הכניסה למים והיציאה מהם בשלום עשו את שלהם וניקו אותי מכל מה שהפחיד ואיים עלי.

 

למחרת הגענו בבוקר למועדון, העמסנו ציוד ונסענו לחוף, חיכינו עד שסיים עם הקבוצה שאיתה היה במים ונכנסנו עם הילדים שהגיעו קצת אחרינו. כרגיל בתרגולים עם הילדים, עשינו מה שהיינו צריכות ואז התפנה לנו זמן לעקוב אחרי דגיגים ולחפש צדפים ריקים על הקרקעית עד שהם סיימו באיטיות רבה את התרגול שלהם.

אחרי שסיימנו לתרגל, הילדים יצאו להחליף מיכלים והמדריך הציע לנו להצטרף אליהם לצלילה הנוספת, או להחליט שסיימנו, לצאת מהמים ולחזור למועדון, להצטלם שם לתעודה שהוא ישלח בתוך יומיים וללכת הביתה.

בת הזוג החליטה שמספיק לה ושאנחנו יוצאות מהמים.

וכך עשינו. יצאנו, העמסנו את הציוד על האוטו ונסענו למועדון.

הצטלמנו ויצאנו לדרך, לפני שהמדריך יחזור למועדון ויזכר פתאום שרצה להעביר לנו עוד חומר תיאורטי (אחרי שכבר עשינו את המבחן, כן?)

 

הלכנו לאכול ביומנגוס בנשר, כי אם כבר לחגוג באוכל, אז שיהיה טעים.

משם סימסתי לגמל ואמרתי לו שיתחיל לברר כמה יעלה לנו הכוכב השני במועדון שלו.

 

 

נכתב על ידי , 22/10/2017 11:07  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פועה ב-29/10/2017 07:32




78,264
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ