לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 49

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

כדי לעבד ולהוציא מהמערכת


היום בצלילה השניה בים (שיעור רביעי), אחת לפני האחרונה, צללנו, בת הזוג ואני, עם קבוצה של ילדים.

ראיתי אותם גם בצלילה הקודמת ואני יודעת שהיו בעוד צלילה אחת לפחות אחר כך, אבל הם מתקשים יותר והולכים לאט יותר ולכן צללו גם היום איתנו.

היינו חמישה תלמידים, שלושה ילדים, בני 12 לערך- הבלונדיני, הבוכה, והחדש. הצטרף גם אבא של הילד הבוכה (אולי אכתוב על זה פוסט נפרד) שהוא צולל ותיק ובא ללוות את בנו, אנחנו, בת הזוג ואני, והמדריך.

 

כבר בהתחלה המדריך לקחת אותנו לעומק, הרבה יותר עמוק מהפעם הקודמת. יחסית. 

הוא רצה לתרגל איתנו השלכת משקולות וציפה למעלה, אחר כך צלילה חזרה לקחת את המשקולות.

למרבה המזל אני הייתי ראשונה. השלכתי את המשקולות, צפתי למעלה במהירות מדהימה, ונלחמתי להצליח לצלול חזרה לעמוק לקחת את המשקולות. זה לא היה קל, אבל כמה תנועות נחושות בידיים ואחר כך בסנפירים קרבו אותי לקרקעית ויכולתי לאסוף את החגורה וללבוש אותה.

אחר כך עשתה את זה בת הזוג, בצורה חלקה ומוצלחת.

ואז הגיע תורם של הילדים. זה לקח נצח, כי הילד הבוכה פשוט לא הצליח לצלול חזרה לקרקעית. לילד הבוכה הכל קשה ומתסכל.

אנחנו ניצלנו את הזמן לצוף מעל הקרקעית ולחפש אבנים יפות וצדפים מענינים, ומידי פעם איזה דג קטן לייד הסלעים.

היה נחמד. היה שליו ומרגיע ומצחיק. לבת הזוג ולי יש כבר הווי תת מימי מספיק כדי לצחוק ביחד על דברים מתחת למים.

אחר כך הסתיים חלק התרגול, הילדים הלכו להחליף מיכלים, אנחנו נשארנו במים. לנו היו מיכלים גדולים שהיו אמורים להספיק גם לצלילה הבאה.

 

הצלילה הבאה היתה אמורה להיות למערה תת מימית קרובה, הכי מגניב שיש.

צללנו לשם לאיטנו בזמן שהילדים עולים ויורדים, נתקעים ונחבטים בנו, או סתם מצליפים עלינו בסנפירים. חסרי כל מודעות לסובב אותם, כמו ילדים בני 12. מעצבנים.

כשהגענו למערה, המדריך צלל ראשון פנימה ואחריו האבא ובנו הבוכה, הבלודיני והחדש, ובמאסף, אנחנו. קודם אני ואחרי בת הזוג.

 

הכניסה למערה היתה די נמוכה.

מצחיק להגיד את זה על מיקום במים, אבל לא היה הרבה מרחב תמרון בין הקרקעית לתקרת המערה והיו קצת זרמים , תוצאת הגלים שהתחילו לעלות על פני המים. עוד לא ממש הצלחתי לקבוע את דעתי על כל הנושא, לפתע ראיתי מולי את הילד הבלונדיני, בלי ווסת הנשימה בפה, קרוע עיניים ומבועת, מצביע בבהלה על ווסת הנשימה שלי ואחר כך חוטף אותו מהפה שלי ומכניס לשלו, לוקח נשימה ועוד נשימה.

 

המחשבות שלי רצו במהירות, קודם כל שיקח, הוא חייב לנשום, אני מקווה שיחזיר לי, איפה ווסת החירום שלי, אני אספיק להוציא אותו לפני שאכנס לפאניקה בעצמי? אני צריכה לעלות עם הילד למעלה מהר, איפה בת הזוג שלי, איך אני יכולה להשאיר אותה לבד פה? אני חייבת להוציא אותנו מהמערה ולעלות למעלה. איפה המדריך לעזאזל?

 

הילד לקח שתי נשימות והחזיר לי את הווסת, אחר כך הצליח למצוא את זה שלו ולהכניס לפה ואני משכתי אותנו מפי המערה החוצה ולמעלה.

ניפחתי את המאזן שלי וראיתי שהוא מנפח את שלו.

המדריך עלה ואחריו בת הזוג .

הילד בכה מבהלה ומכאב, מסתבר שקיבל מכה חזקה בראש מגג המערה והווסת נשמט מפיו. מסכן. הוא היה מבוהל וכאוב כל כך, חשבתי לי שזה בדיוק הרגע שבו הוא צריך מישהו שיתמוך בו ויגיד לו כמה מילים טובות, חמות ומרגיעות. המדריך ניסה להרגיע אותו, ואני נלחמתי בגלים כדי שלא יטיחו אותי על הסלעים.

שאר הצוללים יצאו מהמים ואנחנו התחלנו לחזור לחוף.

 

בשלב הזה המיכל שלי כבר היה כמעט ריק ואני הייתי מותשת לחלוטין אחרי פרץ האדרנלין המטורף. אבל כשצללתי נרגעתי ונהניתי באופן יחסי מהרגיעה של מתחת למים. קולות הנשימה והבועות מאד מרגיעים ומשרי שלווה.

כשהתקרבו לחוף והוצאנו את הראש מהמים כבר הרגשתי מאד לא טוב, תחושת בחילה שהלכה והתגברה עד שהקאתי פעמיים.

הרגשתי כל כך חלשה שבת הזוג היתה צריכה לעזור לי להעמד ולצאת מהמים. העליה בחול עם המיכל על הגב היתה קשה.

אחרי שהורדנו את המיכלים, המאזנים וחגורות המשקולות, נעשה לי קצת קל יותר.

שתינו מים ונסענו למועדון לפרוק את הציוד ולהחתים את יומני הצלילה שלנו.

 

שלחתי הודעה לגמל, שהיה לא רחוק, במועדון שלו, כפי שסיכמנו מראש, ונפגשנו בבית קפה לאכול, לשתות ולחלוק סיפורי מלחמה.

הגמל חושב שהקאתי בגלל שהגעתי לתחתית המיכל ונשמתי את כל הגועל שנשאר שם.

יכול להיות, הוא מנוסה ממני ויודע טוב ממני, אבל אני בטוחה שגם לפרץ האדרנלין היה חלק לא קטן בזה.

 

סיפרתי לו על התקרית עם הילד הבלונדיני ותוך כדי שסיפרתי, הבנתי ואמרתי- העיניים הקרועות בבהלה האלה לא יוצאות לי מהראש. אם היה קורה לו משהו לא הייתי יכולה לסלוח לעצמי לעולם. אבל זה לא קרה ועשיתי את הדבר הנכון, והילד בסדר.

 

אני רק צריכה לעבד את החוויה הלא פשוטה ולהוציא אותה מהמערכת.

נכתב על ידי , 14/10/2017 17:40  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פועה ב-29/10/2017 07:26




78,299
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ