לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 49

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2017

אז ככה


מידי פעם, בערך פעמיים שלוש ביום, אני שואלת את עצמי למה הוא לא מתקשר.

ואז שואלת את עצמי אם אני מעונינת לדבר איתו, או שרק מעונינת שיביע בי עניין.

אם אני רוצה איתו קשר או רוצה שירצה קשר איתי.

 

ככל שאני חושבת על זה יותר , אני פחות רוצה.

עכשיו אני קצת כועסת וקצת עצובה. (מידי פעם שמחה, מרוצה ומאושרת באורח מוזר שנראה לי לא קשור.)

זה לא מכלה את יומי ולא שולט במחשבותי, זה לא מנהל אותי.

אני מתחילה לחשוב שאולי פשוט הגיע הזמן שזה יגמר, ופשוט אין פרידות קלות ממש.

כל פרידה מלווה, ובכן, בתחושות שקשורות לפרידה. ובדרך כלל התחושות האלה לא בהכרח מהסוג הנעים.

 

היוצאת מן הכלל היתה הפרידה מהגרוש.

ביום שהוא יצא מהבית הרגשתי הקלה עצומה, כאילו אני יכולה לנשום שוב.

לא הצטערתי ולא כעסתי, לא באותו הרגע ולא אחר כך.

רק הוקלתי עמוקות וממושכות.

לא חשתי בודדה בלעדיו ולא חסרה.

הרגשתי כאילו קרה לי הדבר הנכון, כאילו קרה משהו שהיה צריך לקרות הרבה קודם.

 

ועכשיו, אני לא ממש עצובה. לא רק.

אבל אני מרגישה הכל יותר חזק.

אחרי שיחה לא פשוטה אתמול שהסתיימה טוב, הרגשתי תחושת הקלה אדירה, כמו זרם אדרנלין שוצף שלא מפסיק. זה החזיק שעות ארוכות.

כמו אחרי שהצלחתי היום משהו בעבודה בצורה טובה במיוחד, והרגשתי הכי טובה בעולם לזמן ממושך.

כמו שיחה שהיתה לי עם שותפה לעבודה שהתפתחה בבת אחת לשיחה אישית אישית נוגעת וכואבת ולחיבור חזק ומרגש שלא היה שם קודם.

כמו התגובה שלי לסיפור מרגש על כלב שהוחזר לבעליו שנתיים אחרי שנגנב- לא יכולתי להפסיק לבכות מההתרגשות שהציפה אותי.

 

עוד לא החלטתי שזו פרידה.

אולי זה בכלל לא נגמר.

אבל הוא לא מתקשר וגם אני לא.

וזה אומר משהו עלי ומשהו עליו.

ובנתיים, המחשבה שלא אראה אותו שוב לא מפרקת אותי לרסיסים, אבל אולי זה רק בגלל שאני לא חושבת את המחשבה הזו ברצינות.

בימים העמוסים בעבודה אני לא חושבת עליו בכלל.

כשאני חוזרת הביתה ויש לי יותר זמן פנוי, אני חושבת יותר.

ועוד יותר בסופי שבוע, שהם הזמן שבו היינו נפגשים.

אני לא מדברת עליו כמעט עם אף אחד. אפילו לא עם כוח הצלה ויוגה.

אבל ממילא לא דיברתי עליו כמעט אף פעם.

 

נראה לי שאני פשוט אמשיך לתת לזמן לעבור ולמה שצריך לקרות - שיקרה.

נכתב על ידי , 8/2/2017 20:20  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נ*גה ב-10/2/2017 22:38




77,293
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ