לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

מזמן לא היה פה גמל


כבר באמצע שבוע שעבר, התחוור לי שלא אוכל להפגש עם *גמל בביתי עקב הנסיבות השונות שמשתנות ללא הרף.

מכיוון שבפעמים האחרונות שהנסיבות היו דומות ולא התאפשרה פגישה רגילה, גמל הציע לבוא לארוחת בוקר או קפה קצר, הנחתי שזה מה שיציע גם הפעם. אבל הפעם ממש לא התאים לי מפגש כזה.
כלומר, זה נחמד וזה, להפגש ולשוחח ולשתות קפה או לאכול ארוחת בוקר. אבל עם כל הכבוד, את זה אני יכולה וגם עושה עם חברות.
מה שאני רוצה ממנו זה בדיוק הדברים שאותם אני לא עושה עם חברות (הרופה היתה אומרת - וחבל שכך).
בעיקר עכשיו בתקופה הלא פשוטה בכלל הזאת שעברה, וששאריותיה עוד עוברות על כולם פה, הניחומים צריכים להיות אחרים לגמרי. ויש סוג מגע שאפשר למצוא אותו רק בין שני אנשים בוגרים. בהסכמה וכאלה.
אני מאמינה גדולה במילוי צרכים של הגוף ומגע הוא חלק עצום ממנו. רק שלהבדיל מקפה או ארוחת בוקר, אי אפשר לעשות אותו עם כל אחד. וכאן נכנס גמל לתמונה.


ולכן, בדרכי המתגוננת מראש, עוד לפני שדיברתי איתו כבר כעסתי על מה שיציע לי והחלטתי שאם זה מה שיציע לי, אגיד לו שזה לא מתאים ותודה רבה.
מאחר ואני נוטה לא רק לרתום את העגלה לפני הסוסים, אלא גם לצחצח ולהבריק את גלגליה וחישוריה, גם החלטתי שהגיע הזמן שאמצא מישהו יותר אמין ממנו ושנמאס לי ממנו לגמרי. כעסתי והתמרמרתי, החלטתי החלטות וחרצתי גורלות. 

או במילים של גמל - את רבה עם עצמך.

 

ביום שישי בצהריים גמל סימס לי שקנה צלעות טלה ושישמח להפגש בערב לצלעות על האש.
סימסתי לו בחזרה שאי אפשר אצלי הערב שלוש נקודות. (אצלי בראש כבר לקחתי אויר והתכוונתי ללחימה ממושכת, עם ביצורים, תעלות מים ותנינים באורך חמישה מטרים).
אז תביאי את המנגל ובואי אלי, גמל ענה, בעליל לא מודע למלחמה שכבר התחלתי.

לא היתה לי ברירה, קיפלתי בחשאי את ניסי המלחמה, ארזתי את גדודי הפרשים ואת התותחים וסיכמתי איתו שנפגש בשבת אחר הצהריים. אצלו.
וכך בשבת בצהריים, לא ארזתי כלום, ופשוט באתי אליו לארבע שעות קצרות ודחוסות, מלאות בכל מה שהייתי צריכה: קצת גראס, מגע, סקס, מקלחת אוכל וקפה.
אחר כך הוא דאג לי כל הדרך הביתה, שמא אני עייפה או מעושנת מכדי לנהוג. הסברתי לו שיש לי אפשרות לשתף אותו בנסיעה שלי דרך וייז וכך הוא יוכל לראות את ההתקדמות שלי.
למרות שהוא עקב אחרי , אני משוכנעת, עם העיינים על צג הסלולארי, שלחתי לו בהגיעי הביתה הודעת ווטסאפ - תודה על עונג שבת אמיתי.

 

חוץ מזה, למי שזוכר את הצ'אטני שהכנתי. מכיוון שממש לא הייתי בטוחה בצדקת הדרך, לקחתי צנצנת אחת כשהלכתי לקניות ביום שישי. כי ברחבת הסופר עומדת בכל יום שישי הודית אחת אמיתית ומוכרת אוכל הודי. נתתי לה את הצנצנת וביקשתי ממנה שתטעם בזמנה החופשי. היא פתחה את הצנצנת וטעמה. עצמה את העיניים ונאנחה. זה כל כך טעים היא אמרה. אולי אפשר היה להוסיף עוד קצת צ'ילי חריף, אבל זה פשוט פינוק אמיתי.
ברור שהצנצנת נשארה אצלה. ואני הלכתי מאושרת לדרכי.

 

 

 

*לשם שינוי אני קוראת לו גמל ולא מתייחסת אליו כאל הגמל, באשמת/בזכות אליפל שהתעקש לקרוא לו ככה בעקביות.

נכתב על ידי , 31/8/2014 12:09  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תקלה קטנה


כשנכנסתי הבוקר למכונית היה לי חם. גל החום הגועלי לא פוסח על הבקרים שבהם צונחת הטמפרטורה לכדי 28-29 מעלות. 


קריר זה לא.

נעים זה לא.

גם לא כייף.


וכיוון שאני מתקלחת בבוקר, או למרות זאת, חם לי מאד כשאני מגיעה לאוטו. ומחניק ומגעיל.


כשנכנסתי לאוטו והנעתי אותו, פתחתי את החלון. תמיד אני שומרת על אופטימיות בבוקר, מקווה שסימנים ראשונים של קרירות סתיו ינשבו עלי דרך חלון המכונית הפתוח. חודשיים בשנה אני פותחת את החלון בתקווה, חודשיים בשנה אני מתבדה.


וזה השלב שבו אני סוגרת את החלון באנחה ומדליקה מזגן.

לפחות על המזגן אפשר לסמוך שיקרר אותי בתחילת ובסוף יום עבודה.

או לפחות אפשר היה לסמוך, כי הבוקר נשב עלי ממנו אויר פושר.

חיכיתי.

פושר.

התחלתי לנסוע.

פושר.

חיכיתי עוד קצת.

פושר.


בשלב זה התבאסתי קשות ועמוקות.


כנראה שזה רק גז מזגנים שחסר, כי עד אתמול הכל עבד בסדר גמור. אני יודעת שזו לא פרוצדורה ארוכה מידי, ואני מניחה שגם לא מאד יקרה.

אבל אני כל כך שונאת מוסכים. אין אפילו דבר אחד שאני מחבבת בהם. זה הסידור/תיקון/טיפול הכרוך בבית שאני שונאת יותר מכל. זו הסיבה העיקרית שאני מפנטזת על גבר גברי שיחיה איתי בבית ויטפל באוטו ויתעסק במוסכים (ואחר כך יתפוגג עד הפעם הבאה)...


טוב, טוב, קרקע המציאות קוראת לפועה.


 

החלטתי שאחרי שאגיע לעבודה אתקשר למוסכניק שלי ואבקש ממנו שיתן לי את שם מוסך מזגני הרכב שהוא עובד איתו, שיהיה מישהו אמין לכל הפחות ואחרי העבודה אסע ישר לשם, בלי רחמים עצמיים. פשוט אעשה את זה ודי. 

אז יהיו לי כמה רגעים מהסוג שאני פחות מחבבת, אבל אלו צרות קטנות ושטויות וזה יעבור. ואני חייבת לזכור שיהיה לי הרבה פחות נעים להמשיך לנסוע בחום הזה בלי מזגן. נכון? נכון.


בסיום יום העבודה, ישר באמצע החום הגדול, יצאתי אל המכוונית ומייד נזכרתי שהדחקתי לחלוטין את העניין ולא התקשרתי למוסכניק שלי, להתייעץ איתו.

פסעתי לאיטי אל האוטו, חוככת בדעתי אם להתקשר עכשיו או לנסוע למוסך תיקון המזגנים שאני זוכרת במעומעם מהאוטו הקודם...

נכנסתי לאוטו, הנעתי אותו והבחנתי שהאויר שיוצא מהמזגן עדיין פושר.

כמו כן הבחנתי שהכפתור של המיזוג אינו מודלק ושלכן המיזוג לא עובד.


 

הוצפתי תחושת הקלה אדירה:

על כך שאני לא צריכה ללכת למוסך.

על כך שאני לא צריכה להוציא המון כסף על תיקונים.

על כך שנמנעה ממני פאדיחת על במוסך שהייתי מגיעה אליו.

קצת כעסתי על עצמי על הסרטים שבהם האכלתי את עצמי.

קצת התביישתי בעצמי. איזה בושות אני עושה. 


 

אבל בעיקר בעיקר, המחשבה על מתקן המזגנים נכנס לאוטו, לוחץ על הכפתור של המזגן וחושב עלי מחשבות איומות, או יותר גרוע מרחם עלי קצת... כן הקלה היתה הרגש העיקרי.


 

נכתב על ידי , 26/8/2014 21:12  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תחת גפנו ותחת תאנתו


זה לא מצליח במציאות, לא גפן ולא תאנה.

אבל משאלת לב כנראה צופפה את שתיהן במקרר שלי.

בצהרי שבת אחת מיואשת החלטתי להכין ריבה. 

יש משהו בתהליך ההכנה שמרגיע ומשמח, יצירה מיידית של משהו מתוק.

 

גילוי נאות, אני לא אוהבת ריבות באופן בסיסי, אבל אני מאד אוהבת להכין, וכשאני מרגישה חסרת אונים או חסרת שקט ואני צריכה לעשות משהו, אני בדרך כלל מבשלת משהו. התקופה האחרונה מזמנת הרבה תחושות חוסר אונים וחוסר שקט, ובשבתות יש יותר זמן פנוי, לכן באותה שבת פתחתי את המקרר, ראיתי מה יש והלכתי על זה:

 

 

 

זה מתחיל מלחתוך את הפירות לגודל סביר, פחות או יותר אחיד ולשקול אותם בדרך לסיר.


 

 

אחר כך להוסיף כמות של סוכר במשקל דומה למשקל הפירות, לשפוך לסיר ולהדליק אש גבוהה.


 

וזה החלק שאני הכי אוהבת, לערבב את הפירות והסוכר על אש גדולה ולראות איך הסוכר נמס והפירות מגירים נוזלים והכל הופך לנוזלי וסמיך ומקסים. זורקים פנימה חצי לימון שידע ימים יפים יותר שיתן מאמץ קבוצתי אחרון.

 


 

ואז נותנים להכל להתבשל על אש לא גבוהה, ברתיחה עדינה ומתמשכת, לבחוש מידי פעם, כדי ששום דבר לא ישרף. ובסוף, ברגע הקסם שבו הריבה מקבלת את המרקם הנכון, מורידים מהאש ומוזגים לתוך צנצנות מעוקרות. סוגרים אותם מייד ומעמידים על הראש. עד שיתקררו. אחר כך זה יכול להשמר זמן ארוך מאד במקרר ואולי גם מחוצה לו, לא ניסיתי.








יצאה ריבה מהיפות שיש, ואלה שטעמו אמרו שגם טעימה מאד, רק כשרציתי לתת את הצנצנת הראשונה ורציתי להסביר איזו ריבה זו הבנתי שיצאה לי ריבת תחת גפנו ותחת תאנתו.

אם אין שלום, לפחות יש ריבה.

 

 

 

 

 

נ.ב. אתמול קיבלתי מכוח הצלה מנגואים ירוקים ודגדג לי להכין צ'אטני. לא שאכלתי כזה אי פעם או ראיתי או טעמתי או משהו. פשוט התחשק לי להכין. אז הכנתי, על פי מתכון שמצאתי שכלל חומץ בכמות לא קטנה. הריח של הבישול בחומץ הרג אותי לגמרי, אפילו לא טעמתי את התוצרת הסופית. אז יש לי במקרר חמש צנצנות של צ'אטני מנגו, אם יש קונים....

נכתב על ידי , 23/8/2014 14:44  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

44,635
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ