לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2014

רעידות מפילות דברים למקום


הגמל אומר לי - את יודעת שדברים זזים בחיים שלי עכשיו. הכל רועד ונופל למקום. כמו בקופסת פלסטיק כשמניחים את המכסה ושומעים את הקליק ויודעים שהוא מונח במקום? אני שומע קליקים כל הזמן. עד לפני כמה זמן אפילו לא ידעתי איפה המכסה, מתחיל להסתדר אחרת לגמרי, הכל.

אני לא שואלת אותו מה זה אומר השינויים האלה, כי אני יודעת שהוא יגיד לי לכשיבשיל להגיד. למרות שאני סקרנית לדעת איפה אני נמצאת בכל השינויים והתזוזות. בטח שאני סקרנית.

 

בשבת בבוקר חשבתי עליו , אז סימסתי לו בוקר טוב ומה שלומו?

-רעב ולא יודע מה בא לי.
-ארוחת בוקר בבית קפה?
-מתאים לך?
-הרגע הזמנתי...
-מתלבש ובא.

מהדרך שלח לי ווטסאפ מוקלט -"הוויז אומר תשע וחצי, למה הוא התכוון, אצלך? או במסעדה כבר שהכוס קפה, חזק, הפוך, קטן, חזק! כבר על השולחן? מעניין..
-במסעדה, לפי הנימה, במסעדה, בוודאות :)
-בכייף אאסוף אותך מהבית...
-לא, אתה תסמס לי כשתגיע לנקודה זו וזו ונראה אם נצליח לתזמן טוב.
-מלכה את! אני לא מסמס לך. אמרתי לך מה שעת ההגעה.
-מעולה! :)

 

כן, הקפה הגיע לשולחן דקה וחצי לפני הגמל וחיכה לו שם.
כשהוא נכנס לבית הקפה והתקרב לשולחן הפנים שלו הוארו משמחה, אני לא בטוחה אם בגלל הקפה או בגללי, כי כשאחותו התקשרה הוא סיפר לה בשמחה שהוא אוכל איתי ארוחת בוקר בבית קפה וכשהוא הגיע הקפה כבר חיכה לו על השולחן, איזה אליפות!
ישבנו שעה, אכלנו ודיברנו. הוא חמד את הכריך שהזמנתי לי וקיבל חצי ממנו. אבל מאחר והוא לא ממש אהב אותו, הוא חזר לסלט שהזמין לעצמו . מרחתי לו לחם דגנים בחמאה, כן, הוא לא ידע, אבל זה מה שהיה חסר לו. לא תמיד הוא יודע מה חסר לו. אבל לא הכל אני יכולה לתת לו באותה קלות כמו את הלחם המרוח בחמאה.

 

הוא סיפר לי על הלילה שעבר עליו כשלא ישן ברובו ועבר במחשבותיו שוב ושוב על האנשים הקרובים והחשובים לו. אחותו, אחיו, אחיניתו האהובה, ההורים. אני, האחיינים.
זה היה אז שהוא אמר שדברים זזים ומשתנים ונופלים למקום.

 

יוגה אמרה לי - זה ברור שהוא אוהב אותך. הוא אדיוט ומסובך ומורכב ובעייתי, אבל הוא אוהב אותך ואת חשובה לו.
ואני חשבתי שזה לא ממש משנה. כי מה שמשנה זה מה שקורה ביום יום ולא באמירות גדולות או קטנות.
ומה שקורה ביום יום זה שהוא בא לאכול ארוחת בוקר בשבת, וקבע איתי לשבת הבאה והפנים שלו היו מוארות משמחה כשנפגשנו והקול שלו היה שמח כשדיברנו אחר כך בטלפון.

נכתב על ידי , 22/9/2014 10:47  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שרביט ספרים


שרביטים עליכם!

את זה שלי קיבלתי מקיימן , ואני משתמשת בו בעודו חדש, מבריק ונוצץ. שרביט הספרים שהועבר בצורה לא לגמרי ברורה, (איפה הוראות ההפעלה איפה??) מלבד זה שאני מתבקשת לכתוב על ספרים שאהבתי, אני לא בטוחה במשימה ולכן אעצב אותה כרצוני ואכתוב על ספרים שהולכים איתי שנים. אלה שאעביר להם את השרביט מוזמנים להבין אותו כרצונם.

 

אז כמו שאפשר לראות, אני אוהבת ספרים. אוהבת להיות מוקפת בספרים. אוהבת את הריח והמגע והתחושה של התכרבלות עם ספר טוב. הספריה הזו נבנתה על פי תכנון שלי והיתה שאפתנית הרבה פחות ממני עצמי, כמו שאפשר לראות כבר לא נשאר בה מקום.... יש עוד ספרים במקומות אחרים בבית. 


 

ויש את הערימה המפורסמת. זו שליד המיטה. למרות הסטיגמה הנפוצה, את זו שליד המיטה שלי קראי ברובה, זה פשוט שהספרים עבי כרס, שלא לומר שמנים וכבר אין לי מקום בספריה כמו שרואים. אני יודעת שאני יכולה למסור ספרים או למכור, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. למען האמת, יש עוד ספרים שלי שנמצאים אצל חברים שמתייחסים אלי, אולי בצדק, כספרנית פרטית ואישית. ואני מתגעעגת לספרים שלי ורוצה אותם איתי, ליידי.

 

 

 

הספרים שהשאירו עלי את הרושם הגדול מכולם, הם ספרים שקראתי בנעורי, אל חלק מהם חזרתי אחר כך והתאכזבתי קשות - למשל עריצה היא הלבנה של רוברט היינלין. הלוואי ולא הייתי חוזרת לקרוא שוב. הפעם השניה איכזבה אותי קשות. את רוברט היינלין חייבים להגביל בגיל על פי חוק.

 

ויש ספרים שלמרות שאני כבר פחות תמימה ונוחה להתרשם, שלא לומר ביקורתית ובעלת נסיון יותר, אני עדיין אוהבת לחזור אליהם ואלה גם ספרים שדאגתי שיהיו אצלי, לידי. שאוכל לקחת אותם ולקרוא בכל רגע שארצה, שלא אצטך לחכות ולחפש.

בתקופות של מצוקה וקושי, אני חוזרת לקרוא את הספרים הישנים והמוכרים. אני יודעת מה יש בהם ויכולה לסמוך עליהם שישמחו, ירגשו ויפליאו אותי שוב ושוב: 

 

שיבומי

נתקלתי בו במקרה בבית לא שלי. פתחתי והתחלתי לקרוא, כי בגיל 21-22 כפי שהייתי אז היתה לי פחות מודעות למקובל חברתית ופשוט שקעתי בו מההתחלה ועד לסוף בלי לשים לב לאחרים.  אני חושבת שבעיקר אהבתי את הדמות של הגיבור שהוא גבר החלומות האולטימטיבי, הלוחם הקשוח והמשורר הרגיש, איש ללא חת ומאהב מתחשב, חתיך הורס שחי באיזור מבודד בטירה חלומית. מה עוד אפשר לבקש? שאר הסיפור בא רק כדי להבליט את הנקודות החיוביות של האיש המופלא. היום אני מחייכת בסלחנות למי שהייתי אז כשקראתי לראשונה. בסלחנות ובחיבה.
הנקודה המוזרה בקשר לספר הזה היא שגם הגמל קרא אותו והושפע ממנו עמוקות, כמובן שעוד לפני שהכיר אותי ובלי קשר אלי. הוא הופתע והתרגש לגלות אותו אצלי וסיפר לי אחר כך שבתקופות קשות בחייו היה מנסה לחשוב איך היה מגיב ומתנהג הגיבור בסיפור ולנהוג כמוהו. 

 


 

 

לעולם לא עולם

 

אני לא זוכרת איך הגעתי אליו, אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי אותו.

עד כמעט חצי הספר לא הצלחתי לחבר את הנקודות, היו המון חוטים לא קשורים, אבל כל כך הוקסמתי מפיתולי העלילה ומההומור השחור משחור שהמשכתי לקרוא. אחרי יממה וחצי (טוב הייתי חייבת גם ללכת לעבוד באמצע) הגעתי לסופו, סגרתי את הספר וישבתי במשך עשר דקות, בוהה באויר, מחייכת ומוקסמת לחלוטין. שואלת את עצמי מה לעזאזל קרה פה עכשיו?
ואז פתחתי אותו שוב וקראתי את כולו שוב, הפעם כשאני כבר מבינה את הנקודות וההקשרים. אחר כך קראתי אותו עוד כמה פעמים, לאורך השנים.

גם נתתי אותו כמה פעמים לאנשים לקרוא ולכן נאלצתי לקנות אותו שלוש פעמים כי לא החזירו לי אותו אף פעם.

היום אני כבר לא מוכנה להשאיל אותו לאף אחד.

 

 

 

מר אל, כאן אנה

 

כן אני יודעת שיש טענות על פדופיליה בנוגע לספר הזה. אבל אני קראתי אותו כשדברים כאלו עוד לא עלו בדעתי. קראתי אותו בצבא כשהייתי זקוקה לנחמה ולאמונה שמשהו יכול להיות טוב ואוהב ונכון בחיים, והספר הזה כל כולו מלא אהבה ופליאה ורוך ונתינה אין סופית, נקיה וטהורה. לאנה וגם למספר יש את אותו תום של גורי כלבים, מגושם ומתוק ועלה חיוך חומל על הפנים.

גם עכשיו, כשאני חושבת על הספר הזה , אני מחייכת.

 


 

 

מה שגור הגורילה צריך

 

ספר ביכורים, של סופרת צעירה. אני אפילו לא יודעת אם כתבה אחר כך משהו או שזה ספרה הראשון והאחרון. וגם הוא בא לי בתקופה שבה הייתי זקוקה לידיעה שיש קצת תום בעולם.

זה ספר קטנטן וחמוד שמספר ברגישות אין סופית סיפור של התבגרות קצת אחרת, כמו של כולם כמעט. 

גם את הספר הזה נתתי למישהו לקרוא ואחר כך נאבקתי ארוכות עד הצלחתי למצוא עוד עותק שלו.  לא נותנת אותו לאף אחד.

 


 

 

מה משותף לספרים האלה? שכל אחד מהם הצליח לגעת בי בנקודה של רגש, שכל אחד מהם השפיע עלי קצת ולימד אותי הרבה. שלכל אחד מהם אני מוכנה ורוצה לחזור מידי פעם, בנקודות אחרות בחיים ולגלות על הספר ועלי דברים חדשים. את כולם אני רוצה קרוב אלי ומתנהגת אלהם ברכושנות אמיתית.

יש עוד לא מעט ספרים שנכנסו לי לנשמה לאורך השנים, אבל אי אפשר את כולם, אז בחרתי את אלה שקפצו לי לראש ראשונים, כי זה אומר עליהם משהו.

 

ולהעברת השרביט המסדר יעבור לדום - מסדר דום!

 

אני מעבירה לאליפל (כו, אני יודעת ששוב, אבל אני באמת רוצה לדעת),  לחגית (כן אני יודעת ששוב, וכו') לנוסעת המתמידה, לאמובטלת ולצופה.

 

נכתב על ידי , 20/9/2014 14:59  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סודית וסגורה


-ואז היא שאלה אותי אם יש לי בן זוג ואני הרגשתי איך כל הקוצים יוצאים לי. איזו מן שאלה זו? היא לא חברה שלי, אנחנו לא מכירות מעבר לזה שאני מטפלת בה במסגרת העבודה. נכון שדיברנו כמה דקות על ענינים שקשורים בעבודה, וגם כאלה שנוגעים בה באופן רופף, אבל זו לא היתה שיחה של חברות. אני בטוחה שזו היתה דרכה להשיג פרט רכילותי. נשארתי פעורת פה מהפולשנות הזאת.

 

-יוגה הסתכלה עלי וחייכה, כן, היא אמרה , את באמת נורא סודית וסגורה. עד שאת מספרת משהו, הנשמה יוצאת. את לא משתפת בכלום כמעט בזמן אמת. כשקשה לך, את מתמודדת לבד ומספרת רק בדיעבד. גם כשאת חולה, את לא רוצה עזרה מאף אחד.
את יודעת כמה התרגשתי כשאמרת לי שאת רוצה לספר לי על הדבר הנוראי שקרה לך בעבודה? ראית באיזו מהירות באתי, הרי את אף פעם לא קוראת לי.

 

-אני סודית? אני סגורה?? אני לא מספרת??? יש הבדל בין לבקש עזרה כשאת חולה, שאת זה אני ממש לא מסוגלת לעשות, לבין לספר על מצוקות וכעסים ואי נוחויות, שאת זה אני עושה המון. טוב, אולי לא המון, אבל לך אני מספרת. בטח שהרבה יותר מלאנשים אחרים.
כשאני חולה, זה פשוט. אני לא מבקשת עזרה, כי להשקיע אנרגיה בבן אדם אחר, אפילו שבא לעזור לי, זה יותר מידי בשבילי כשאני חולה. אני לא יודעת להתייחס בנון שלנטיות למישהו שמסתובב בבית שלי, לא אוהבת שמסתובבים בבית שלי. נו, אני צריכה פרטיות , את יודעת. גם את ככה. כשאת ואני חולות, אנחנו רק רוצות שיניחו לנו לנפשנו. שלא יכינו לנו תה, שלא יכרכרו סביבנו, שלא ישאלו כל רגע - איך את מרגישה. שיעזבו אותנו למות בשקט בפינה שלנו...

 

אחר כך חשבתי שאני באמת לא אוהבת לחשוף חולשה ושזה לא תמיד עובד לטובתי. לפני שבוע באמת היה אירוע לא פשוט בעבודה שבו הרגשתי מותקפת על ידי מישהי שצעקה עלי וכינתה אותי בשמות, בתגובה לזה שלא קיבלה בדיוק מה שרצתה, ברגע שרצתה. טוב לא באמת חששתי שהיא תעשה לי משהו, אבל לא הצלחתי לפנות אותה מהחדר שלי ולא הצלחתי להפסיק את הצעקות שלה. בסופו של דבר נאלצתי לאיים עליה בכך שאם לא תצא מהחדר שלי, אזמין משטרה. ואז היא יצאה. זה לקח עשר דקות ארוכות כמו נצח.

כל זמן שהייתי בעבודה, ולבשתי את פרצוף העבודה שלי, הכל היה בסדר. המשכתי לתפקד כרגיל. כי כזו אני, עושה מה שצריך ולא עושה עניין מדברים. רק דיווחתי לאחראית המקומית ותארתי לה את האירוע בידיעה שאותה מטורפת צועקת תגיע אליה ותספר לה את השתלשלות האירוע, תוך השמטת הפרטים החשובים. כיוון שאני מכירה אותה כלא ישרה במיוחד, בלשון המעטה, היה חשוב שאדווח כמה שיותר קרוב לאירוע ואת מלוא הפרטים.
אבל אחר כך כשחזרתי הביתה והורדתי את כל ההגנות, היכה בי האירוע במלוא עוצמתו. התקשרתי שוב לאחראית והרשיתי לעצמי, אולי בפעם הראשונה, להודות בפניה שהחוויה היתה קשה ביותר וטראומתית ושאני מבקשת התערבות של איש מקצוע שיעשה גישור ויבהיר ענינים וגבולות התנהגות, כיוון שאני אאלץ להמשיך לעבוד עם אותה אחת ואני לא מאמינה שהטירוף שלה יעלם כלא היה.
כמה ימים אחר כך, כשדיברתי עם אשת המקצוע ותיארתי לה את השתלשלות האירועים, שוב הרשיתי לעצמי לחשוף מה שנתפס בעיני כחולשה והודיתי בפניה שהאירוע טילטל אותי ממש ושאפילו כשאני מספרת לה עליו וחוזרת על הפרטים, אני מרגישה לחץ ומועקה.
העובדה שסיפרתי לה על התחושות הקשות שלי, שמה אותי בעמדת קורבן, בעיני עצמי, ואולי גם בעיניה. אבל במקרה הזה, זה היה כנראה הדבר הנכון לעשות. להיות הקרבן ולא התוקפן, או לפחות זו ששום דבר לא מזיז לה.

 

אני חייבת ללמוד לאזן,
בין החשש להתפס כחלשה, זו שאפשר לדרוס ולרמוס. כמו שנתפסתי פעם, בילדות.
לבין החשש להתפס כאשת ברזל קרה ואדישה, חסרת רגשות ורגישות ששום דבר לא נוגע בה. כמו שלא מעט אנשים תופסים אותי היום.

 

נכתב על ידי , 18/9/2014 07:46  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

45,255
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ