לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

לא רואה ממטר


מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא רואה טוב. קצרת ראיה.

בבית ספר לא אהבתי לשבת מקדימה, אז הייתי יושבת מאחור ומצמצמת את העיניים בנסיון לפענח את הקוים הנעלמים שהמורה כנראה השאירה על הלוח, זה לא ממש עזר לי להבין טוב יותר מה קורה ועל מה מדברים, אבל הסתדרתי. לא רציתי לעבור קדימה ועוד יותר לא רציתי להרכיב משקפיים, אז לא אמרתי שאני לא רואה טוב. עד שעלו על זה, מישהו , מתישהו, אני לא זוכרת מי עלה על זה. אבל הכריחו אותי לעשות משקפיים.

 

כמובן שלא הרכבתי את המשקפיים. הייתי כבר בחטיבת הביניים או בתיכון אבל לא הייתי מוכנה. התביישתי נורא. הרגשתי כל כך עלובה ומכוערת עם משקפיים שפשוט סרבתי. המקום היחיד שבו הייתי מרכיבה משקפיים היה בקולנוע. לשם הייתי מביאה איתי את המשקפיים מוחבאות בכיס האחורי או מתחת לחולצה, או סתם בכף היד. מרכיבה אותן בחשאי לאחר כיבוי האורות ומורידה במהירות כשעלו האורות חזרה.

 

מאחר והייתי צריכה להתמודד עם העובדה שאני לא רואה שום דבר, למדתי דרכים משלי למצוא את דרכי בעולם המטושטש.

את הכתוב על הלוח הייתי מנחשת. אחר כך הייתי מתקרבת בסוף השיעור ומעתיקה את מה שנשאר כתוב ולא נמחק במהלך השיעור.
בסרטים הייתי מרכיבה משקפיים בחושך ומצליחה לראות משהו (טלויזיה לא היתה עניין מפותח כמו היום ולא היו לי הרבה שעות טלויזיה)
ספרים שהייתי קוראת בלי סוף, הייתי מקרבת לאף.

 

הבעיה הכי גדולה היתה לי עם אנשים, כי לך תזהה אנשים כשאי אפשר לראות את תווי הפנים שלהם.
גם לזה היו לי פתרונות.
הייתי מסתכלת כמה שפחות על פנים של אנשים, כדי לא "לתפוס להם את העין" בלי לשים לב, כי אני הרי לא רואה מי מסתכל עלי חזרה ומה מביע המבט שלו. ההתנהגות הזו זיכתה אותי בשם של סנובית מתנשאת/אסטרונאוטית/אנטיפטית/לא חברותית וניתקה אותי מהחברה שבה הייתי אפילו יותר ממה שהייתי מנותקת ממילא.
הפתרון השני היה לזכור. הייתי זוכרת מה לבש אדם מסויים, חולצה ירוקה ומכנסי ג'ינס כחולים, למשל. אבל זה היה טוב רק לאותו היום. ולכן למדתי לזהות אנשים מרחוק על פי התנועה שלהם. על פי היציבה וההליכה. לא מושלם, אבל יותר טוב מלזכור חולצות ומכנסיים מתחלפים.

 

אחרי הצבא עשיתי עדשות ובפעם הראשונה ראיתי את העולם.
יצאתי מחנות האופטיקה עם העדשות השורטות והמכאיבות והסתכלתי על עץ פיקוס שעמד בשדרה. העץ, שעד אותו יום היה בשבילי גוש ירוק כהה, התפרד לו לאלפי עלים ניתנים להבחנה,ראיתי כל עלה ועלה, ממש ראיתי. זה היה כל כך מיוחד ויפה!
 את הפליאה והקסם, אני לא יכולה להעביר במילים. זה קצת כמו לראות את הדמות המוסתרת בציור, רק פי אלף יותר.

 

לקח לי עוד כמה שנים עד שגיליתי שלעובדה שלא ראיתי טוב בילדות יש השפעות מרחיקות לכת.
חשבתי שככה כולם, אבל הבנתי שהעובדה שאני לא מצליחה לזהות פנים של אנשים מאחורי שמשת מכונית (שבה רואים פנים באופן חלקי, כי הם מוסתרים בהשתקפויות וסינוור) קשורה בכך שלא רכשתי את מיומנות הזיהוי הזו בגיל צעיר ושלא תירגלתי אותה בחלון הזמן הקריטי.
רק בשנה האחרונה הבנתי שהזכרון העלוב שלי בפרצופים, כמו גם חוסר היכולת שלי לזהות פרצופים ששונו מעט קשור גם הוא לחוסר המיומנות שלי.
פנים הם תמיד תעלומה עבורי, בכל פעם שאני מצליחה לזהות פנים של מישהו לא יומיומי אני מרגישה הקלה, כאילו הצלחתי לעבור מבחן קשה במיוחד. אין סיכוי שאצליח לתרגם קלסתרון לפנים חיות וגם לא לזהות אדם שאני לא מכירה לפי תמונה.

 

לפני כמה ימים כשיצאתי להליכה (היפ היפ הוריי, חזרתי ללכת אחרי יותר מידי זמן) עקף אותי מישהו. כיוון שהוא רץ ואני הלכתי, לא הזדמן לנו להציץ הצידה זה אל זו ולראות במי מדובר. אבל התנועה והיציבה שלו נראו לי מוכרות. משהו ברגליי ה-0 והידיים המשתלחות. התנועה הגמלונית המתנדנדת לצדדים היתה מתוייקת אצלי באיזו מגירה ישנה נושנה. מבלי משים חשבתי לעצמי שהוא מזכיר לי את מלקולם. הבריטי שעבד יחד איתי כשהייתי לפני גיוס. זה היה לפני כמעט שלושים שנה ומה כבר יש לבריטי הזה לעשות בארץ. חשבתי לעצמי שבטח סתם דמיינתי.
אבל אתמול ראיתי אותו שוב, הפעם הוא היה לפני ועמד לקשור את נעליו טוב יותר לפני שהתחיל לרוץ. אמנם הוא היה רחוק, אבל הצדודית שלו שכנעה אותי שזה אכן הוא. לא הצלחתי להגיד לו שלום כי הוא רץ, התקדם ונעלם, אבל לפחות אני יכולה להתנחם שהמיומנות האדיוטית וחסרת התועלת של לזהות אנשים לפי הדרך שבה הם נעים לא נעלמה לשום מקום.

נכתב על ידי , 29/10/2014 13:26  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כאב גב


כבר ממש המון זמן לא כאב לי הגב , כבר שלוש וחצי שנים שלא סבלתי מכאבים כאלו שאי אפשר להתגבר עליהם בכדור-שניים. עכשיו אני נזכרת שהיתה תקופה שבה כאב לי כל הזמן, והיא חלפה. היתה התקופה האיומה שהייתי מרותקת למיטה לשלושה שבועות. אני נזכרת בה בחלחלה. נדמה לי שזה היה ב2006 או אפילו לפני, אבל למרות הזמן שחלף מאז, האימה מהלכת עלי כשאני נזכרת בסיוט של הריתוק למיטה, בחוסר האונים ובכאב המתמשך המטריד.

 

כהרגלי שכחתי לחלוטין את הבהלה של אז, את התחושה של התדרדרות ללא מוצא.

איך שהוא הכאב חלף, התקופה הקשה עברה ומלבד כאבים קטנים, רגילים, כאלה שאני אפילו לא סופרת, בשלוש וחצי השנים האחרונות הגב שלי התנהג לתפארת מדינת ישראל. יחסית אליו, כמובן.

אבל כידוע , לא לעולם חוסן, והגב שלי לא הולך לשום מקום ומידי פעם הוא מזכיר לי את זה.

 

זה התחיל מזה שפיניתי את האדמה שנערמה על שביל הגישה לבית באת חפירה (תודה לתולעת שחופרת בורות ומעיפה אדמה על השביל). זה היה לפני שבוע ובאמת שהקפדתי על כללי הברכיים הכפופות והגב הישר... עדיין התנוחה הזו של הכפיפה מעמיסה משקל של תנועה ולחץ על חוליות הגב התחתונות. הרגשתי דקירה חדה ומייד הפסקתי את העבודה.

הלכתי לשכב, לחמם את המקום ולקחתי מיד כדור נגד כאבים ונגד עין הרע.

זה עבד מעולה, כמו כל הכאבונים של השנים האחרונות, גם הכאב הזה הלך לו לדרכו. או שככה לפחות חשבתי. אבל הוא לא באמת הלך, רק ארב בפינה וחיכה שאעשה תנועה לא טובה.

אני לא אכזבתי אותו ועשיתי אותה בסוף יום העבודה ביום חמישי. תנועה תמימה בעיני אנשים עם גב תקין. ישבתי בכסא ורכנתי קדימה. זה הספיק בשביל שהדקירה תחזור, ויחד איתה הקרנה של תחושת עמימות לרגליים.

מזל שבדיוק נגמר השבוע ויכולתי לחזור הביתה ולאשפז את עצמי בשכיבה. אוכל, כדור נגד כאבים וחימום של הגב עד רמת הכוויות.

 

ביום שישי כבר הייתי חייבת להודות בכך שהכאב המאיים לא חלף ושלא אוכל להכין לגמל את העוף שהוא אוהב ושאהיה חייבת להגיד לו שאני קצת מוגבלת.

אני לא אוהבת להגיד לו כאלה דברים כי זה מאד מדאיג אותו. ואכן הוא מייד הודאג ואפילו שאל אם בכלל מתאים לי שיבוא.

ברור שמתאים לי.

בא, הביא אוכל. הביא שוקולד , הביא גראס , כי אין טוב מזה לטיפול בכאבים ולהפחתת דלקת. עישנו, אכלנו במיטה, לא עשינו הרבה מעבר לאכילה, הגמל, היה מודאג, כאמור, ובכל זאת היה כייף.

התכרבלנו במיטה יחד, זה היה כל כך נעים שאי אפשר להאמין.

 

הבוקר הגב כבר פחות כואב.

אני מחזיקה אצבעות שיעבור כבר הכאב וילך כפי שבא. אין לי כוח להכנס שוב לתקופה של כאבים מתמשכים. 

הגמל השאיר לי גראס לטיפול בכאב, אבל אני לא אוהבת לעשן לבד, אז לא נראה לי שאשתמש.

נכתב על ידי , 25/10/2014 11:19  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרץ יצירתיות


את פרמידת הצרכים של מאסלו אתם מכירים? קודם כל הצרכים הבסיסיים הקיומיים, אחר כך בטחון, מעל זה שייכות ואהבה, קומה למעלה הערכה עצמית ולבסוף מימוש עצמי (התוספת העדכנית בבסיס הוא wifi שאין צורך בסיסי ממנו, כמובן).


חשבתי לא מעט על הפרמידה הזו בשבועיים האחרונים. החגים והחופשים שלהם באו לי בדיוק בזמן. בשבוע שלפני סוכות לקחתי חופש. למעשה שלושה וחצי ימי חופש שהתחברו לערב החג ולחג ונתנו לי שבוע שלם ארוך ומאושר שחלף מהר מאד. מהר מידי.

חזרתי לעבוד בחול המועד, שבוע עבודה מקוצר ומקוצץ, אמנם עמוס בטרוף, כי המערכת כולה הלכה קוקו כשלא הייתי, אבל לא נורא. הימים הקצרים ממילא חלפו ממש מהר. והשבוע נגמר ביום רביעי וחזרתי אל החופש המופלא.
עשיתי המון דברים בחופש שלי - הזמנתי גנן שעשה לי סדר בגינה ושמחה גדולה בלב , נסעתי לבקר את גרושתו של אחי שאהובה עלי מאד, בביתה חדש שבסביון, נסעתי לפגוש את אחותי שבאה עם עוד ילד חדש לביקור מולדת מארצות הברית. עשיתי קניות וסידורים. קראתי ספרים, ראיתי סרטים, נפגשתי פעמיים עם הגמל (בדרך אלייך שמעתי את מלאת אהבה של אייל גולן, וחשבתי כמה זה מתאים....המממ...לשמחת תורה) הצטרפתי לקואופ מזון מקומי, כמעט ולא נכנסתי הנה ולא קראתי ובטח לא כתבתי (עמכם הסליחה, אני מנסה להדביק פערים) ישנתי ונחתי עד כדי כך שאני מתעוררת באופן טבעי אחרי שמונה בבוקר....

 

אז איך כל זה מתקשר לפרמידת הצרכים? 
פתאום, בתוך השקט והשלווה שנעשו לי בנשמה התחלתי להרגיש שמתחשק לי לעשות משהו, ליצור משהו. כלומר, אני מרגישה ככה רוב הזמן, אבל אני לא מצליחה למצוא זמן להוציא את התחושה לפועל. אני עסוקה מידי לעבוד ולעשות את כל מה שדרוש על מנת להחזיק בית, לטפל בכל הדורש טיפול, ובדרך כלל קורסת מעייפות בסוף היום, נטולת אנרגיות ויכולת. ופתאום ידעתי מה אני רוצה לעשות, ופתאום היה לי זמן ואנרגיות וחשק.
הגינה המסודרת המחודשת שלי עשתה לי חשק לעשות אותה שמחה ויפה עוד יותר. החלטתי שאני אצבע עציצים ואעשה לי גינה צבעונית.
לא טרחתי להתעדכן בטכניקות צביעה, המלצות ואזהרות רק בדקתי באיזה צבעים מומלץ להשתמש, רפרפתי בקלילות בכמה בלוגי יצירה מזדמנים שעסקו בצביעת עציצים ורצתי לקנות כמה צבעים ומכחולים.
חזרתי הביתה והקמתי עמדת עבודה במטבח.

אין לתאר את האושר שבצביעה. באמת. ערבוב הצבעים והתהוות צבע חדש ומופלא שלא היה פה רגע לפני כן, המריחה שלו על עציץ החימר, ההמתנה הנעימה בין שכבה לשכבה, הוספת גוונים ומרקמים, כל אלה שימחו אותי עד בלי די. אפילו מצאתי את עצמי מזמזמת לעצמי מבלי משים. עד כדי כך.

הצבעים ששימחו אותי במיוחד היו כתום וגוונים של כחול. וחוץ מירוק סורר אחד עם גווני זהב שיצא יפה ואהוב, לא הצלחתי להתנתק מהכתומים והכחולים. 

 



 

 

כאמור לא טרחתי להתעדכן בטכניקות צביעה או אפילו להתנסות בצביעה עם מכחול על יבש. ישר קפצתי למים וציירתי בשחור, לא פחות ולא יותר על הכד הכתום המוזהב שהכי אהבתי.

 

זה לא יצא כמו שדמיינתי, אז ניסיתי לתקן ולקדם את הדמיון למציאות, לא יכולה להגיד שהרגשתי ששיפרתי באמת... בנתיים את הכד השני כבר צבעתי בטכניקת קצת יותר מבוקרת ופחות יומרנית.


 

לא נורא, בשביל נסיון ראשון זה פחות או יותר נסבל, ובכל מקרה זה נראה הרבה יותר טוב אחרי ששותלים שם את הצמח החדש ומניחים על הטוף החדש בגינה החדשה.



והשני המצויר בפחות יומרנות בכלל יצא נאה יותר. מישהי שעברה ליד הגינה אמרה שהיא אוהבת את העציץ עם דוגמת הטרייבל. טרייבל?? וואלה? ואני בכלל לא ידעתי שאני כזו.


 

מה שבטוח, על העציצים הבאים החלטתי שאני לא מציירת. רק צובעת.
אולי אצייר עלייהם בסוף, אבל רק עם שבלונות. אשה צריכה להכיר בחוסר הכשרון שלה.  

אבל הצבעים, אוח הצבעים.




אחרי הכל, עם כל הכבוד ליצירתיות, כל אחד צריך להיות מודע למגבלות שלו. 

יום אחד, כשיהיה לי זמן אלך ללמוד לצייר. אלמד טכניקות צביעה במכחול ואייצר דברים יפים יותר.

או שסביר יותר שזה לא יקרה.

חשוב לשמור על אופטימיות ומציאותיות גם יחד.

אחרי החגים שמח לכולם. 

נכתב על ידי , 18/10/2014 23:42  
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

47,003
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ