לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

תקלה קטנה


כשנכנסתי הבוקר למכונית היה לי חם. גל החום הגועלי לא פוסח על הבקרים שבהם צונחת הטמפרטורה לכדי 28-29 מעלות. 


קריר זה לא.

נעים זה לא.

גם לא כייף.


וכיוון שאני מתקלחת בבוקר, או למרות זאת, חם לי מאד כשאני מגיעה לאוטו. ומחניק ומגעיל.


כשנכנסתי לאוטו והנעתי אותו, פתחתי את החלון. תמיד אני שומרת על אופטימיות בבוקר, מקווה שסימנים ראשונים של קרירות סתיו ינשבו עלי דרך חלון המכונית הפתוח. חודשיים בשנה אני פותחת את החלון בתקווה, חודשיים בשנה אני מתבדה.


וזה השלב שבו אני סוגרת את החלון באנחה ומדליקה מזגן.

לפחות על המזגן אפשר לסמוך שיקרר אותי בתחילת ובסוף יום עבודה.

או לפחות אפשר היה לסמוך, כי הבוקר נשב עלי ממנו אויר פושר.

חיכיתי.

פושר.

התחלתי לנסוע.

פושר.

חיכיתי עוד קצת.

פושר.


בשלב זה התבאסתי קשות ועמוקות.


כנראה שזה רק גז מזגנים שחסר, כי עד אתמול הכל עבד בסדר גמור. אני יודעת שזו לא פרוצדורה ארוכה מידי, ואני מניחה שגם לא מאד יקרה.

אבל אני כל כך שונאת מוסכים. אין אפילו דבר אחד שאני מחבבת בהם. זה הסידור/תיקון/טיפול הכרוך בבית שאני שונאת יותר מכל. זו הסיבה העיקרית שאני מפנטזת על גבר גברי שיחיה איתי בבית ויטפל באוטו ויתעסק במוסכים (ואחר כך יתפוגג עד הפעם הבאה)...


טוב, טוב, קרקע המציאות קוראת לפועה.


 

החלטתי שאחרי שאגיע לעבודה אתקשר למוסכניק שלי ואבקש ממנו שיתן לי את שם מוסך מזגני הרכב שהוא עובד איתו, שיהיה מישהו אמין לכל הפחות ואחרי העבודה אסע ישר לשם, בלי רחמים עצמיים. פשוט אעשה את זה ודי. 

אז יהיו לי כמה רגעים מהסוג שאני פחות מחבבת, אבל אלו צרות קטנות ושטויות וזה יעבור. ואני חייבת לזכור שיהיה לי הרבה פחות נעים להמשיך לנסוע בחום הזה בלי מזגן. נכון? נכון.


בסיום יום העבודה, ישר באמצע החום הגדול, יצאתי אל המכוונית ומייד נזכרתי שהדחקתי לחלוטין את העניין ולא התקשרתי למוסכניק שלי, להתייעץ איתו.

פסעתי לאיטי אל האוטו, חוככת בדעתי אם להתקשר עכשיו או לנסוע למוסך תיקון המזגנים שאני זוכרת במעומעם מהאוטו הקודם...

נכנסתי לאוטו, הנעתי אותו והבחנתי שהאויר שיוצא מהמזגן עדיין פושר.

כמו כן הבחנתי שהכפתור של המיזוג אינו מודלק ושלכן המיזוג לא עובד.


 

הוצפתי תחושת הקלה אדירה:

על כך שאני לא צריכה ללכת למוסך.

על כך שאני לא צריכה להוציא המון כסף על תיקונים.

על כך שנמנעה ממני פאדיחת על במוסך שהייתי מגיעה אליו.

קצת כעסתי על עצמי על הסרטים שבהם האכלתי את עצמי.

קצת התביישתי בעצמי. איזה בושות אני עושה. 


 

אבל בעיקר בעיקר, המחשבה על מתקן המזגנים נכנס לאוטו, לוחץ על הכפתור של המזגן וחושב עלי מחשבות איומות, או יותר גרוע מרחם עלי קצת... כן הקלה היתה הרגש העיקרי.


 

נכתב על ידי , 26/8/2014 21:12  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תחת גפנו ותחת תאנתו


זה לא מצליח במציאות, לא גפן ולא תאנה.

אבל משאלת לב כנראה צופפה את שתיהן במקרר שלי.

בצהרי שבת אחת מיואשת החלטתי להכין ריבה. 

יש משהו בתהליך ההכנה שמרגיע ומשמח, יצירה מיידית של משהו מתוק.

 

גילוי נאות, אני לא אוהבת ריבות באופן בסיסי, אבל אני מאד אוהבת להכין, וכשאני מרגישה חסרת אונים או חסרת שקט ואני צריכה לעשות משהו, אני בדרך כלל מבשלת משהו. התקופה האחרונה מזמנת הרבה תחושות חוסר אונים וחוסר שקט, ובשבתות יש יותר זמן פנוי, לכן באותה שבת פתחתי את המקרר, ראיתי מה יש והלכתי על זה:

 

 

 

זה מתחיל מלחתוך את הפירות לגודל סביר, פחות או יותר אחיד ולשקול אותם בדרך לסיר.


 

 

אחר כך להוסיף כמות של סוכר במשקל דומה למשקל הפירות, לשפוך לסיר ולהדליק אש גבוהה.


 

וזה החלק שאני הכי אוהבת, לערבב את הפירות והסוכר על אש גדולה ולראות איך הסוכר נמס והפירות מגירים נוזלים והכל הופך לנוזלי וסמיך ומקסים. זורקים פנימה חצי לימון שידע ימים יפים יותר שיתן מאמץ קבוצתי אחרון.

 


 

ואז נותנים להכל להתבשל על אש לא גבוהה, ברתיחה עדינה ומתמשכת, לבחוש מידי פעם, כדי ששום דבר לא ישרף. ובסוף, ברגע הקסם שבו הריבה מקבלת את המרקם הנכון, מורידים מהאש ומוזגים לתוך צנצנות מעוקרות. סוגרים אותם מייד ומעמידים על הראש. עד שיתקררו. אחר כך זה יכול להשמר זמן ארוך מאד במקרר ואולי גם מחוצה לו, לא ניסיתי.








יצאה ריבה מהיפות שיש, ואלה שטעמו אמרו שגם טעימה מאד, רק כשרציתי לתת את הצנצנת הראשונה ורציתי להסביר איזו ריבה זו הבנתי שיצאה לי ריבת תחת גפנו ותחת תאנתו.

אם אין שלום, לפחות יש ריבה.

 

 

 

 

 

נ.ב. אתמול קיבלתי מכוח הצלה מנגואים ירוקים ודגדג לי להכין צ'אטני. לא שאכלתי כזה אי פעם או ראיתי או טעמתי או משהו. פשוט התחשק לי להכין. אז הכנתי, על פי מתכון שמצאתי שכלל חומץ בכמות לא קטנה. הריח של הבישול בחומץ הרג אותי לגמרי, אפילו לא טעמתי את התוצרת הסופית. אז יש לי במקרר חמש צנצנות של צ'אטני מנגו, אם יש קונים....

נכתב על ידי , 23/8/2014 14:44  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



וירוס מרושע


מייד אחרי ארוחת יום ההולדת תקף אותי וירוס מרושע.

כלומר, הוא חיכה בנימוס עד שיעזבו אחרוני האורחים, כולל הגמל ועד שאסיים לנקות ולכבס ולארגן את הבית.

זה פחות או יותר היה הזמן שבו הרגשתי שמשהו לא לחלוטין כשורה.

תחושה מעורפלת של אי נוחות גופנית.

התעלמתי.

הקשר ביני לבין הגוף שלי אינו מהמשובחים. אני מתעלמת ממנו ובתמורה הוא מתעלם ממני.

קצת צינון, שיעול שנמשך חודש חודשיים שמאובחן אחר כך כשעלת? שטויות! לא היה חום.

וכידוע, אם אין חום זו לא מחלה, זו רק הרגשה לא טובה.

ואם לא חולים, אין פריוילגיות של חולים והולכים לעבודה כרגיל.

 

אבל הפעם ידעתי שהג'וקר השני עומד להשלף השרוול. עוד לא הצלחתי להמשיך לתפקד כרגיל כשאני מקיאה. אפילו אם אין חום, והרגשתי שזה קרוב ועוד הולך ומתקרב.

לא שהיתה לי בחילה, בכלל לא. רק תחושת מלאות ולחץ ברום הבטן, עד שייחלתי כבר שתבוא הבחילה ואיתה ההקאה וההקלה.

בערב הלכתי למיטה רועדת ומשקשקת כולי, מה שהעלה את חשדי שאולי יש דברים בגו.

התהפכתי מצד לצד, ניסיתי מידי פעם לשתות מים כדי להקל על היובש בפה, אבל זה רק החמיר את אי הנוחות בבטן.

 

בשתיים לפנות בוקר מצאתי את עצמי חובקת את האסלה ומודה לה ולכל מי מהאלים שעוד ער בשעות האלה על ההקלה הגדולה.

רעדתי בדרכי למיטה, לכן מדדתי חום וגיליתי שלא ממש התקרר בחוץ, רק התחמם בפנים. 38 מעלות.

את שארית הלילה ביליתי בעירנות חדה וצלולה, מחפשת תנוחה סבירה שבה לא ארגיש שהמוח נקרע לי בתוך הגולגולת, שבה הפרקים, העצמות והשרירים לא יכאבו מידי ובמחשבות מלאות אשמה שבוודאי הדבקתי את הגמל שעוד לא לגמרי סיים להחלים ממחלה משלו.

חום תמיד משאיר אותי ערה וכך גם מחשבות מלאות רגשי אשמה.

 

בבוקר התקשרתי להגיד שלא אבוא לעבודה. שוב מרגישה מאד מאד אשמה.

אחרי כך שקעתי בעירנות מנומנמת לאורך היום וחיכיתי שירד החום. משלא ירד עד הערב, שוב התקשרתי והודעתי על היעדרות של עוד יום, הפעם עם פחות רגשות אשמה, בטח לא נשאר לי כוח להשקיע בהם.

החום ירד בלילה, ואז נרדמתי וישנתי 10 שעות רצופות של שינה חזקה ולא מופרעת. עד שהתקשרו מהעבודה לשאול דברים.

את היום המחלה השני העברתי במנוחה ראויה ובהתאוששות.

 

אחר הצהריים, כנהוג אחרי מחלה, פרץ אצלי הוירוס החביב של ההרפס, בלי לטרוח להשאיר פצע על השפתיים, אלא רק פס של כאב לאורך העצב מקו השערות, דרך העין, האף הלחי , השפתיים, הסנטר עד לגרון.

בפעם הקודמת שזה קרה לי אחרי מחלה קטנה, לא הבנתי מה זה הכאבים האלה. הפעם הבנתי וגם הבנתי שהם גרועים יותר מהפעם הקודמת.

הרופה אמרה שכדאי לי לקחת טיפול אנטי ויראלי כדי לממנוע נזק קבוע לעצב החמישי בפנים. לא יכולתי שלא להסכים איתה, בעיקר כשהוירוס שלח זצים חשמליים לשיניים או לאוזן. אבל, הקאץ' הוא שצריך לקחת טיפול תרופתי מאסיבי רק אם יש פצע או פריחה אופיינית. ולי, הפעם, אין.

לכן הטיפול יחכה בהיכון לפעם הבאה, ולעכשיו מה?

לא היתה לה תשובה , אבל לי היה רעיון והתחלתי למרוח קרם זובירקס כמו שפתון, פעמיים שלוש במהלך היום. 

שמחה לציין שזה עבד כמו קסם, ומלבד תזכורות חשמליות חלשות ומרוחקות כבר לא נשאר כלום.

 

רק נשאר לשאול את הגמל, האם גם היום, שלושה ימים אחרי שנחשף אלי הוא עדיין בסדר.

נכתב על ידי , 19/8/2014 21:44  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

44,563
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ