לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2015

תיכף יום כייף


מאחר והגמל הביע הסכמה ואפילו רצון לצאת ליום כייף ביחד ,  נרתמתי למשימה והתחלתי לחפש לנו ספא שבו נוכל קבל מסאז', ליהנות משקט ושלווה, וחדר לכמה שעות.

יש המון מקומות שמציעים חבילות פינוק זוגיות שרובן נמדדות לפי שעות, מה שגורם לי תחושת התנגדות מיידית. סביר בעיני שאורכו של מסאז' ימשך בדקות, אבל לא מתחשק לי שיגבילו אותי בזמן שבו אני יכולה לשהות בג'קוזי ובאופן כללי יצפו ממני להתחפף ולפנות מקום כי חלפו שלוש השעות המוקצבות לי.

מה גם שחדר פרטי בדרך כלל לא כלול במחיר ואפשר לשכור אותו בתוספת מחיר, מה שנותן לי הרגשה של צימר לפי שעות. כלומר, הרגשה איכסית. לא הייתי אף פעם בצימר לפי שעה ואין לי חשק להתחיל עם זה עכשיו.

 

חיפשתי, שאלתי והתייעצתי ולבסוף קיבלתי המלצה מיוגה, שהיא אלופת הצימרים והפינוקים. תשמע , הבחורה יודעת לחיות. היא המליצה לי על צימר בגליל העליון שיש בו חבילת מנוחה ופינוק זוגי שכוללת מסאז' ג'קוזי, ארוחת, פינוקים וחדר פרטי ליום שלם. יותר מזה לא יכולתי לבקש. וגם המחיר הרבה יותר מסביר.

קצת התלבטתי לגבי החבילה, כי יש אופציה למסאז זוגי ומנוחה, ואופציה נוספת לסדנת מגע ומסאז' זוגית. אני יודעת שאנחנו יכולים מאד לאהוב את זה. 
אבל בסופו של דבר החלטתי שבאנו לנוח ולהתפנק ולא לעבוד קשה. ושאם זה ימצא חן בעיננו נוכל תמיד לבוא ליום נוסף בהמשך. מה גם שהמילה סדנא מעוררת בי חלחלה ופריחה קלה בין האצבעות של הרגליים.

 

הגמל אמר שאינו מעונין לקחת חלק בתכנון ולא רוצה לדעת את הפרטים. הוא יבוא לקחת אותי בשעה שאגיד לו וביום שאגיד לו ונסע יחד לאן שאחליט. אפילו המחיר לא מעניין אותו. הוא נתן לי סכום גג שאפשרי מבחינתו ומכאן והלאה הודיע שהוא סומך עלי שאמצא משהו טוב.
לכן לא הטרחתי אותו בפרטים.

 

ועכשיו, התאריך המיועד מתקרב. ומשום מה אני מרגישה לא משהו בכל הקשור לנסיעה המשותפת הזו.
אני יודעת לקרוא את הגמל מהמילים בודדות בוואטסאפ. לדעת איך הוא מרגיש בדיוק. זה עובד בשני הכיוונים, כמובן.
והתחושה שלי היא שהוא מתרחק ומצטנן לקראת הנסיעה הזו.
אולי הוא חושש ממנה וממה שהיא תגיד עלינו. או שזו סתם פרשנות שלי. לא העובדה שהוא מתרחק, הסיבה.
בכל מקרה בשבוע וחצי האחרונים, בקושי החלפנו מילה וגם כשכבר יזמתי קשר ביננו התגובות שלו היו לקוניות עד בלתי קיימות.

 

זה מבאס אותי ברמות על, כי לא בא לי לנסוע באוירה מתוחה.
אני יודעת שברגע שנהיה שם נהנה מהיום כולו, אבל לא מתאים לי המתח הזה של לפני.
לצערי אני מכירה את המתח הזה (שהגמל מקפיד להכחיש מכל וכל) מנסיעות קודמות שלנו. הוא מתפרק בסופו של דבר ושנינו נרתמים להפוך את היום או הבילוי לכייפי, אבל עד אז... 

אנחנו עוד אמורים להפגש לפני כן בסופ"ש הקרוב כך שהדברים יצופו ממש בקרוב ואדע מול מה אני מתמודדת הפעם.
מה נורא כל כך ביום בילוי? למה אי אפשר לצאת אליו בפשטות ובלי לחץ?
למה למה למה זה לא יכול להיות פשוט וקל , רגוע ושמח?

 

נכתב על ידי , 28/1/2015 12:46  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוד בגינה


אחרי ארבעה שבועות ארוכים של הזנחה פושעת הלכתי לגינה.

בחיי שכבר לא היה לי נעים ממנה.

כאילו, מה חשבתי לעצמי כשלקחתי על עצמי את הערוגה? שאני יכולה לשתול וללכת? ככה מטפלים בערוגה?

איך זה שאני לא לומדת לקח, הרי אם מזניחים, העבודה מצטברת. ואני זוכרת כמה היה לי קשה בפעם הקודמת , העשבים הרי לא מתחשבים בעובדה שלא הסתדר לי להגיע לגינה.

ומה עם הירקות עצמם? להם לא מגיעה תשומת לב?

אז נכון שהיה פרק גשם ארוך ומאסיבי.

ונכון שהיה קר בצורה קיצונית.

ונכון שכמעט אף אחד לא הלך מלבד המכורים הכבדים (אלה שטרחו וקנו מגפי גומי).

בכל זאת.

לא יפה מצידי וזהו.

 

וכך, עמוסה במשא כבד של רגשות אשמה והלקאה עצמית, הלכתי מוקדם בבוקר לגינה.

התגנבתי אליה בחשאי, אולי לא תשים לב שלא באתי הרבה זמן.

ליתר בטחון לקחתי איתי שקית וסכין טובה , מישהו כבר רמז לי שהחסות שלי נראות מוכנות.

 

הגעתי לגינה וגיליתי שהיא נראית מצוין.

העישוב הקודם היה יסודי מאד ומעט העשבים שגדלו לא פגע בגדילת הירקות.

עישבתי במהירות ובקלות יחסית ובדקתי את המצב.

הכי הרגיז אותי לגלות שמישהו הקדים אותי ובחוצפה אדירה לקח לי ראש חסה מהגינה. שלי.

אבל מלבד התקלה הקטנה הזו, פשוט אין מילים.

אז תמונות.

 

 

הסלק היפיפה, עדיין תינוק, אבל מתפתח יפה והצבע של העלים והגבעולים... אין כמוהו.


 

שתילי הכרובית שסופר עליהם בפוסט הגינה הקודם.

מישהי דיללה וחילקה את השתילים שדיללה לכל דורש.

כאן אפשר לראות:

א. שהתלהבתי ולקחתי ממש המון.

ב. שהם נקלטו ממש יפה, כולם כולם.

ג. ששתלתי אותם קרוב מידי אחד לשני כי כרובית זה צמח בעל נפח.

 

לא נורא, נתמודד.


 

הגזרים, שמפגינים פה עלים שלדעתי היו לוקחים בקלות באליפות העולם לעלים של גזר, לו רק היתה אליפות כזו.

 

 

 

מבט כללי על חלקת הסלק, הגזר החסה והשום. אח.... נחת.

 


 

שתי החסות היפות, לתפארת מדינת ישראל, מינוס החסה שנגזלה .


 

השום שמצאתי בערוגה , כנראה נשאר משנה שעברה וצומח בנתיים יפה מאד.

כל ההפחדות על הערצבים המחבלים לא התממשו עד כה.

 


 

מבט ללב ליבו של הברוקולי שממש עוד שבועיים שלושה, יהיה מוכן לקטיף.


 

 

טוב שהבאתי שקית וסכין, כך יכולתי לקטוף את החסה שבה חשקתי, להשאיל את הסכין ולקבל תמורתו חסה אדומה מסולסלת ועלי רוקט.

וטוב שהבאתי את השקית, לשאת את כל הכבודה פלוס עוד כמה צנוניות שאותה אחת הזניחה עד שגדלו לגודל מפלצתי.

 

יצאתי מרוצה עד בלי די וקצת מודאגת.

איך אני אלמד ככה לקח לא להזניח את הגינה, אם הזנחה שלה רק עושה לה טוב?

נכתב על ידי , 24/1/2015 19:45  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אגדות ההר


כשהייתי ילדה עברנו לגור בישוב לרגלי ההר .

הרים לא היו זרים לי.

במהלך חיי הקצרים הספקתי לגור על גביהם של שני הרים. הר אחד בצפון צפון הארץ, ממש על הגבול. 

וההר השני, בעיר הבירה שלנו.

גרנו בשכונה מזרחית בעיר וכיוון שהימים היו ימים מעט בטוחים יותר, הייתי נוהגת לטייל לבדי בואדיות שליד הבית, מוקפת צוקים ומצוקים וטבע נפלא.

היום אני מתחלחלת מהמחשבה עלי מטיילת כל כך לבד, שעות רבות כל כך ללא השגחה, אבל אז זה היה הדבר הכי טבעי בעולם.

כך שידעתי מה זה הר והיתה לי איזו תפיסה בסיסית של המיקום שלי לעומתו. 

יש הר, ויש אנשים שגרים על ההר.

 

כשעזבנו את ירושליים עברנו לגור בישוב לרגלי הר.

ממש צמוד אליו.

 

בבוקר הראשון בבית החדש, עדיין בגבולות החופש הגדול והבלבול של מקום לא מוכר, יצאתי מהבית הזמני שגרנו בו, עד שיתפנה הבית שיועד לנו, הסתכלתי מסביב וראיתי את ההר, הענק , העצום, מתנשא מעלי , גדול ומפחיד.

מכוסה סלעים כהים, אדמה חומה, צמחי בר צהובים יבשים.
נכנסתי הביתה ואמרתי לאמא שלי שאני מפחדת שההר יפול עלינו בלילה. כשנישן.

אמא שלי צחקה ואמרה שהרים לא נופלים, לא בלילה ולא ביום.

אחר כך הרצינה קצת והסבירה לי שההר עומד פה שנים רבות מאד ועוד ימשיך לעמוד איתן הרבה אחרינו.

 

מאחר והייתי ילדה תמימה ומאמינה, האמנתי במה שאמרה לי אמא, למרות שהייתי מציצה מידי פעם על ההר, לראות שהוא לא עושה צרות.

ובאמת ההר לא נפל עלינו, לא ביום ולא בלילה.

עברו ימים ושבועות ודברים חדשים העסיקו אותי.

 

השנים עברו ואני התרגלתי לנוכחותו של ההר.

טיילתי בשביליו וטיפסתי על סלעיו.

שיחקתי משחקים וחוויתי הרפתקאות שקורות רק לילדים.

חקרתי את צמחיו, את חרקיו ואת בעלי החיים שחיים עליו.
הכרתי את הסלעים שבהם מסתתרים שפני הסלע, ואת השביל שבו יורדים הצבאים לפנות ערב לחפש מים.

למדתי מתי פורחות רקפות ומתי כלניות, ובעיקר למדתי לאהוב אותו ולבטוח בו.

ביציבות שלו, בהיותו חלק בלתי נפרד מהנוף ומהחיים.

 

בימים האחרונים נפוצו שמועות שהגשמים האחרונים עשו שמות בהר ורציתי לבדוק ולראות במו עיני.

לכן היום כיוונתי את ההליכה שלי לשביל החביב עלי.

ואכן כבר מרחוק ראיתי שהשביל מכוסה בסלעים שנפלו. 

 



 

כשהתקרבתי כבר יכולתי להתרשם מהבורות העצומים שפערו הסלעים שנפלו בשביל הכבוש והקשה. בעוצמה גדולה נפלו. יצרו בורות ונשברו לחלקי סלע.

 

במקרה הזה אפשר לראות את המקום שממנו ניתק הסלע ונפל אל השביל. כשיודעים שזה מה שקרה, זה נראה מוזר שסלע שהיה תלוי על בלימה כל כך, לא התדרדר עוד קודם.

חשבתי לעצמי שהיה מזל גדול שהסלעים לא המשיכו את ההתגלגלות במורד ההר ועצרו על השביל ומזל ענק בכך שלא היה אף אחד על השביל באותו הזמן.

 

ואז הגעתי לסלע הגדול מכולם, סלע של כמה טונות, לא הצלחתי לראות מאיפה התנתק, אבל זה סלע מפחיד ממש.






 

חשבתי על מה שאומרים בימים האחרונים. 
הסלעים המתגלגלים השאירו רושם עצום לא רק עלי, וזקני הישובים באיזור התחילו להעלות זכרונות, חיפשו בארכיונים ומצאו ציטוט של בדואים שגרו פעם באיזור והמליצו למתיישבים החדשים לא לקבוע את מקום ישובם החדש במקום שבו רצו לקבוע אותו.
בחורפים גשומים, אמרו הבדואים, הסלעים מתגלגלים מההר, אתם תהיו בסכנה במקום שבחרתם.
המתיישבים לא הקשיבו לבדואים והקימו את הישוב החדש.

 

כי מה מבינים בדואים ומה מבינות ילדות קטנות. הרים לא נופלים. לא בלילה ולא בכלל. 

נכתב על ידי , 20/1/2015 21:44  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

50,555
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ