לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קצות האצבעות


כל הזמן בתנועה

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

תפרים ופאי רועים


לפני חודש הייתי אצל רופאת עור שהפנתה אותי להוצאת נגע אצל פלסטיקאי.

את התור אליו היה קל לקבוע, כי זו מרפאה פרטית. ורפואה פרטית תמיד זמינה יותר מציבורית.

לפני שבועיים נסעתי אליו לאבחון והחלטה על טיפול, בעלות זוטרה של 120 שקלים.

שאלתי את יוגה אם היא רוצה לבוא והיא התנדבה בנחישות. לי לא היה אכפת, כי נחמד יותר לנסוע ביחד מאשר לבד.

 

הפלסטיקאי קיבל אותי, בדק את הנגע שהתישב לי על הקרקפת והרגיע אותי שזה נראה לו משהו פשוט כמו BCC , הסביר לי בקצרה מה מתוכנן במיני ניתוח שיתבצע בדיוק באותה מרפאה פרטית ושלח אותי לדרכי. אני נרגעתי. BCC לא מפחיד אותי. 

יוגה הודיעה לי שמאחר והיא לא תוכל לבוא איתי לניתוח, אני חייבת לדבר עם כח הצלה, כי אי אפשר לנסוע לניתוח לבד.

לא היה לי ברור למה אי אפשר לבד. אחרי הכל לא מדובר על הרדמה כללית אלא, על פעולה כירורגית זעירה שלאחריה החיים ממשיכים פחות או יותר כרגיל. אבל כשפגשתי את כוח הצלה, זרקתי לה את השאלה ואמרתי שאם תהיה פנויה, יהיה נחמד אם תבוא איתי.

גם כוח הצלה התייחסה מאד ברצינות לבקשה ורשמה לפניה את התאריך.

 

ככל שהתקדמו הימים ככה השתבללתי יותר ופחות רציתי שמישהו יבוא איתי.

כזו אני. לא אוהבת להיות בחברת אנשים אחרים במצבים כאלה. אפילו אנשים שאני אוהבת.

ולכן לא התקשרתי לכח הצלה להזכיר לה ושמחתי שהיא לא מתקשרת.

רק שהיא כן התקשרה. ביום שלפני, ושאלה מתי אנחנו יוצאות מחר לדרך. בכזה בטחון וידע שהיא באה איתי שנסוגתי קצת מהשתבללותי וניסיתי לשכנע את עצמי שהיה בסדר שהיא תבוא. נוכל לבלות יחד והיא בטוח לא תלביש עלי את החרדות שלה. בסך הכל אני מכירה אותה כתומכת לחימה מצויינת.

 

בבוקר היא באה בזמן, שתינו קפה ויצאנו לדרך. 

הרגשתי שהיא רוצה לשאול אבל לא רוצה להטריד אותי, אז פשוט אמרתי לה-

-לא, אני לא דואגת. לא מפחדת, לא חוששת, לא לחוצה. אני רוצה להיות אחרי כי זה קצת מפריע לי לשגרת החיים ואני רוצה לשים את זה מאחורי, אבל אני לא מתוחה ולא עצבנית. אני די שוות נפש.

 

כח הצלה אמרה שהיא בטח לא היתה ישנה כמה לילות לפני כן מרוב דאגה. ושקשה לה להבין אנשים מהזן שלי, שלא דואגים. 

אמרתי לה שאני יודעת מה צפוי לי, לפני ואחרי ושאין לי ברירה אלא לבצע את הניתוחון הזה כך שאין פה דילמה אם כן או לא, ושאם יהיה סיבוכים, ממילא אני לא יכולה לדעת מה יהיו כרגע ואתמודד עם מה שיגיע, אם יגיע. אז אני בסדר גמור. אין מה לדאוג.

 

הגענו רבע שעה לפני השעה היעודה ובחדר ההמתנה חיכינו עוד שלושת רבעי שעה אחרי הזמן, כי הניתוח שלפני התמשך מעבר לצפוי, ככה זה בניתוחי MOHS, חותכים, בודקים וחותכים שוב לפי הצורך. ולכן, כשנכנסתי באיחור של שעה כבר הייתי רעבה ולא כל כך שמחה. האסיסטננטית שלו שהסתובבה בחדר, ושלא טרחה להציג את עצמה ולהסביר מה היא עושה שילמה את מחיר ההמתנה הארוכה והרעב שלי. ביקשתי ממנה להציג את עצמה ולהסביר לי מה היא עושה באסרטיביות יתרה. היא היתה כל כך מצטערת ומתוקה שמייד התנצלתי והסברתי שאני קצת מתוחה מההמתנה הארוכה ושאני רואה שהיא עושה כמיטב יכולתה.
אחר כך נכנס הרופא, ודיבר בקול רך ונעים שהרגיע אותי סופית ומיידית.
הוא הסביר גם הסביר מה הוא עושה, לפני, תוך כדי ואחרי. הזריק חומר הרדמה, חתך, תפר ואחר כך התנצל שהשיער שלי ספוג בדם וניסה לנקות כמיטב יכולתו. אני באתי מוכנה ועטפתי את האיזור הגזור והתפור בצעיף תחרה שהבאתי איתי לצורך זה בדיוק. כך שיצאתי מהחדר עטופה ומסודרת.

כוח הצלה אמרה שיפה לי ככה ואני אמרתי שאם זה כל כך יפה, אני יכולה לשקול חזרה בתשובה.

סיפרתי לה שכמעט נרדמתי על מיטת הניתוח ,כל כך רגועה הייתי ולא סיפרתי לה שהדבר היחיד שכמעט הוציא אותי מדעתי היה התחושה והצליל של סכין הניתוח על עצם הגולגולת. המחשבה על זה קשה לי במיוחד מסיבה לא ברורה. אלה היו הרגעים היחידים שנמתחתי ונדרכתי וכמעט זינקתי מהמיטה.

 

משם הלכנו לבית קפה וישבנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת.

אמרתי לכח הצלה שלא רציתי שהיא תבוא, אבל שבדיעבד אני שמחה שהיא באה, כי כייף לי איתה ובגלל העומס בחיים כבר בקושי יוצא לנו לבלות יחד. כח אמרה שגם היא מרגישה בדיוק ככה ושהיה חשוב לה לבוא בשביל שנוכל להרוויח קצת זמן איכות, רק היא ואני. ניצלנו את הזמן והארכנו את ארוחת הבוקר. משוחחות ונהנות זו מחברת זו.

 

יש לי מזל גדול שיש לי חברות כאלה. תדעו לכם. אני אסירת תודה באמת ובתמים על כך שהם מוכנות להעלים עין מהשטויות שלי ולראות את הצד הטוב שלי. יש לי מזל גדול.

 

כשחזרתי הביתה, ניקיתי קצת, כי בכל זאת יום שישי והלכתי לנוח לפני הכנת פאי הרועים שהבטחתי לגמל.

לא, לא אמרתי לו שאני עומדת לעבור ניתוחון כזה. אם הייתי אומרת הוא בטח לא היה בא מרוב חשש שמא יפגע בי או יכאיב לי.

סיפרתי לו רק כשנכנס לבית וחייך למראה הצעיף על הראש לי.

הוא דווקא התנהג יפה ולא הזכיר את התפרים שיש לי יותר מפעם ברבע שעה. בשכנוע עדין והפעלת לחץ פיזי מתון הוכחתי לו שהכל בסדר , שאפשר להתנהג כרגיל, פחות או יותר.

 

פאי הרועים יצא מעולה והיה מנחם ומחמם וטעים מאד, הגמל לקח שתי מנות.

לצידו הכנתי סלט סלק ותפוח בתוספת עלי רוקט , תוספת מעולה, המרירות של הרוקט משתלבת מעולה במתיקות הסלק והתפוח. 

 

אולי בגלל שהוא חשש לי או בגלל שהוא עצמו שחוק ומותש לחלוטין, הגמל הסכים שאנחנו צריכים לצאת לחופש ביחד, בחו'ל. ולפני זה לצאת ליום ספא עם מסאז' והכל. לגבי חו'ל אני לא בטוחה שנצליח להוציא לפועל, אבל על יום הספא, אני לא מתכוונת לוותר לו.

 

נכתב על ידי , 20/12/2014 11:11  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פיזמון ליקינטון


בעיני הגמל אני לא יודעת לבשל. חוץ מהעוף בגריל ותפוחי האדמה בתנור (ופטה כבד, ריזוטו, אורז עם ירקות וסלטים שונים), הוא ממש לא מחזיק ממני בשלנית.

הכל בגלל שהמרק הכתום שהכנתי פעם, לפני כמה שנים.

הזמנתי אותו ואת תלם לארוחת ערב והכנתי אוכל.

אני לא זוכרת מה עוד הכנתי, אבל את המרק הכתום אני זוכרת.

הוא היה מנומס, טעם קצת ועבר הלאה. לא אמר מילה. רק בדיעבד, חודשים או שנים אחר כך הוא התחיל להזכיר את המרק בתור הדבר הנורא ההוא שהכנתי. המרק הכתום הוא אומר בהדגשה שמבתטאת את כל הרע שבעולם האוכל. המרק הכתום הוא נקודת התייחסות לכל מאכל אחר בעולם. סוג של נקודת אפס.

מאז יצא לו לאכול אצלי ארוחות יומולדת לרוב שבהן אני מכינה מגוון גדול יותר של מאכלים.

הוא לעולם לא אומר מילה רעה, תמיד אומר שהיה נהדר, אבל עדיין אני לא בשלנית בעיניו.

 

לפני שבועיים הכנתי ליוגה שתי מנות בשריות. היא צמחונית וכל ההתעסקות עם בשר גדולה עליה. 

המשפחה המורחבת של הפעוט היתה אמורה לבוא והיא התחבטה והתפתלה במחשבה על הכנת האוכל, עד שאמרתי לה שאני אכין לה. בלי בעיה.

היא רצתה שאכין לה עוף בתנור (תכיני לי ציפור בתנור, כדבריה) ואני הצעתי שנוסיף על זה גם פאי רועים שהוא לא רק טעים, הוא גם יפה וכייפי ומרשים. היא צריכה רק להביא את המצרכים ולעמוד במטבח לתת לי תמיכה מוראלית.

 

ואכן בלי בעיה חזרתי מיום של שתיים עשרה שעות, הפשלתי שרוולים והכנתי לה מגש גדול של עוף ותפוחי אדמה בתנור. הרגשתי קצת כמו בתורנות מטבח כי היא התאדתה לענינייה (יש לה ילדה וילדה אורחת בבית והיא לא יכולה להשאיר אותן לבד להרבה זמן, היא תחזור מייד כשיבואו לקחת את האורחת. איזה תירוצים!) והשאירה אותי לקלף ולחתוך שלושה קילו תפחוי אדמה. קילפתי והתמרמרתי, חתכתי ורטנתי לעצמי.
אבל המרמור שלי לא ארך זמן רב, גם כי היא חזרה והושפטה מיידית לשטוף כלים וגם כי סיימתי עם העוף בתנור המשמים והתחלתי להכין את פאי הרועים.

תערבת הבשר , הגזר והאפונה נראית כל כך יפה שאי אפשר להשאר מר נפש ליידה.
את רואה יוגה? זה לא רק אוכל, זה תכשיט! יפה ומריח מדהים, קסם אמיתי...

הבת שלה שישבה על הספה, רחרחה את האויר ובאה לשאול מה אני מכינה , הראתי לה ונתתי לה לטעום. היא הנהנה וחזרה לספה לצפות בטלויזיה. 

 

ארוחת הערב המשפחתית המפחידה עברה בשלום, האוכל היה טעים ויוגה קפצה לבקר עם מתנה מקסימה - יקינטון, לאות תודה על המאמץ שלי.

 בנסיעה שלנו ליום הלא כייף סיפרה לי שמאז אותה ארוחת ערב , שבה הבת שלה אכלה כמעט חצי תבנית לבד, היא מבקשת פאי רועים כל הזמן ויוגה מכינה אותו שוב ושוב, עם כל רתיעתה מהכנת בשר.
אין מתנה טובה מזו. אפילו יותר שווה מהיקינטון המקסים.

 

כשהראיתי לגמל את היקינטון וסיפרתי לו על הצלחת המנה בבית של יוגה הוא הציע שאולי אכין גם לו כשיבוא ביום שישי.
מאז עבר שבוע וחצי ונראה לי שנבנית פה ציפיה גדולה. אם הוא יאהב את זה נוכל למנות מנה נוספת שהגמל חושב שאני מכינה טוב.

אבל אני לא בונה על קבלת הכרה כבשלנית טובה בזמן הקרוב מהגמל, אחרי הכל אני לא מבשלת אוכל עירקי כמו אמא שלו....

 

 

ויש את הסיפור על הכלה הצעירה שרצתה לשמח את בעלה הטרי ולהכין לו את המאכל שהוא אוהב יותר מכל - קניידלעך!
עמדה במטבח, ערבבה ובחשה, הוסיפה מעט פלפל שחור ומלח, עגלה כדורים, הניחה אותם בעדינות במרק עוף זך וכשבא בעלה הביתה, הגישה לו בגאווה את הקניידלעך שעליהם טרחה כל כך.
הבעל טעם, הניד בראשו ונאנח, תודה אשתי היקרה על מאמצייך, אבל הם לא כמו של אמא שלי...

 

הכלה הנידה בראשה, אמרה - לא נורא, אולי מחר אצליח.
למחרת הלכה לאמה שלה, עמדה ליידה במטבח וביחד הכינו קניידלאך. עמדו ועמלו, ערבבו וגילגלו.
והבעל, רק טעם ונאנח - זה לא כמו של אמא שלי...

 

הלכה הכלה לחמותה ושאלה כיצד להכין קניידלאך כמו שלה...
אמרה החמות, את שמה קצת קמח, קצת מיים, קצת מלח קצת פלפל מגלגלת ולמרק!

המשיכה הכלה לנסות. כל יום ניסתה מתכונים שונים, בדקה בספרים, התייעצה עם מומחים. ניסתה וניסתה. עם עוד ביצה, עם בצל מטוגן. עם תבלין מיוחד... וכלום. בעלה היה מביט בה בעינים מלאות צער ואומר- זה לא כמו של אמא שלי.

 

יום אחד בעומדה במטבח, נשפכה לתערובת כמות כפולה של קמח. והעיסה יצאה כבדה ודביקה. הכלה העייפה משכה בכתפיה ואמרה ממילא הוא לא אוהב את האוכל שלי. אז מה זה חשוב? לא אזרוק את העיסה.
גילגלה את הכדורים הדחוסים והכבדים והכניסה למרק. כל כך כבדים היו הקניידלאך שבקושי צפו על פני המרק הרותח.

 

כשבא בעלה הביתה, הגישה לו את המרק.
טעם הבעל ואורו עיניו

 

 או! הוא אמר, סוף סוף הצלחת! זה בדיוק כמו של אמא שלי! 

 

נכתב על ידי , 18/12/2014 15:24  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום כייף לא כייף


עד שכבר לקחתי יום חופש, רציתי לבלות אותו בסגנון עדות היום-כייף שהיה נהוג במחוזותינו בעבר.

 

מאז שהכרתי את יוגה והתחברנו, היינו נוהגות, אחת לכמה זמן, לעזוב הכל, לעלות על אוטו ולנסוע לנו ליום כייף, רק אני והיא.

יום שלם של בילוי משותף. בדרך כלל היינו נוסעות לתל אביב ומשוטטות לנו ברחובות, בחנויות, בשווקים. קצת קונות, קצת יושבות במסעדות ובתי קפה ובעיקר מדברות ומדברות ומדברות כל היום.

תמיד היו אלה ימים של התרוממות רוח וכייף גדול משותף. 

 

בשנים האחרונות שתינו עובדות הרבה יותר ויותר קשה לנו (בעיקר לי) לוותר על יום עבודה בשביל "סתם" יום חופש. 

בפעם הקודמת שנסענו, זו לא היתה נסיעה מוצלחת. אני רציתי לבקר את גיסתי לשעבר והיא ביקשה להצטרף על מנת לפגוש חבר מהעבר שלה שאיבד בן בצוק איתן. התוכניות שלה שהיו אמורפיות למדי, קיבלו צורה רק במהלך הנסיעה והיום נגמר בזה שהיא נפגשה עם החבר מהעבר ואני עם גיסתי לשעבר ונפגשנו שוב רק בסוף היום על מנת לנסוע הביתה יחד.

ובפעם שלפניה יום הכייף שלנו הפך ליום סידורים וטריטורים שלאחריו הוחלט שימי כייף לא יכולים להיות ימי סידורים.

 

הפעם, החלטנו, אנחנו נוסעות בשביל לבלות כמו פעם. לא נפגשות עם אף אחד ולא תולות את תוכניותינו באנשים אחרים.  לא עושות סידורים , רק מבלות יחד.
יוגה רצתה ללכת לחנות מסויימת בתל אביב על מנת לקנות בה נעליים "טבעוניות" שכח הצלה המליצה עליהן בחום. אני לא התנגדתי לרעיון, במיוחד משום שכוח הצלה הבטחה לי שיש להם גם נעליים במידה שלי. ואני, איפה שיש נעליים במידה שלי, אני הולכת. מה גם שמדובר בנעליים נוחות וצבעוניות ושונות מהשטנץ שיש בכל החנויות ושלא עולה לי על הרגל ממילא.

 

יצאנו בבוקר השכם, עצרנו לארוחת בוקר בבית קפה שאני מכירה ומחבבת. ארוחת הבוקר היתה טובה למדי. אמרתי ליוגה שלדעתי מפה אפשר רק לרדת. כמה עצוב שאני תמיד צודקת.

הגענו לעיר הגדולה, חיפשנו חניה. חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה. כמעט התייאשנו עד שמצאנו חניה בחניון ציבורי יקר. נו טוב, יותר טוב למצוא חניה יקרה מאשר לא למצוא כלל. חנינו והלכנו לחפש את החנות. אחרי שסרקנו שתי וערב שלושה רחובות, הבנו שאנחנו לא בכיוון הנכון ופשוט שאלנו מישהו. שלוש דקות אחרי זה היינו בחנות...

 

אכן נראה שחנות מלאה נעליים יפות וצבעוניות וחמודות. שמחתי שמחה מאופקת, כיוון שאני למודת סבל ותסכול בכל הנוגע למציאת נעליים. ושאלתי את המוכר בזהירות:

- היי, עד איזה מידה הנעליים שלך? 

-תגידי איזה מידה את מחפשת.

-42

-אין בעיה, יש לי  גם מידה 43 ומידה 44 . אבל לא בדגמים האלה והאלה והאלה. (מחוות יד שכוללת מדפים שלמים)

- אז תן לי בבקשה למדוד את הדגם הזה ב42...

-אה, גם זה אין 42, אבל יש לי משהו אחר. רוצה לנסות? זה דגם יפה ונוח.

-אוקיי.... והמחיר במבצע הוא מאה חמישים כמו שכתוב, נכון?

-לא, המחיר במבצע הוא תקף רק למידות עד 41. ממידה 42 ומעלה זה עוד מאה שקלים.

-מה????? למה?

-כי זה יקר לנו הסוליות, את מבינה.

-לא אני לא מבינה. אני יכולה להבין שוני במחיר, נגיד. אבל ממש לא מבינה את הפער של 75 אחוז יותר במידה אחת יותר גדולה.

-ככה זה, מה אני יכול לעשות? אז את רוצה למדוד?

-לא. 

לא שמאתיים חמישים שקלים נחשבים למחיר גבוה מידי לנעליים. רק שנראה לי מאד לא הוגן למכור נעליים במידה אחת יותר גדולה בקפיצת מחיר כל כך גדולה. ועם כל כמה שרציתי נעליים חדשות, אני לא מוכנה לקנות בכל מחיר. וגם נעלבתי. אני מודה. 

 

יוגה מדדה וקנתה שני זוגות נעליים. באמת יפים. 

 

אחר כך החלטנו ללכת לעזריאלי, בעיקר בגלל שיוגה אמרה שלא ביקרה שם מעולם.

הגענו חיפשנו חניה חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה. כמעט התייאשנו עד שמצאנו חניה במפלס מינוס משהו מתחת לפני הקרקע. כל כך נמוך ועמוק שהיה נראה לי שעוד מפלס אחד כלפי מטה ונגיע לליבת כדור הארץ.

 

ואז נכנסנו לקניון ואני הצטערתי על הרגע.

אני לא אוהבת את הצפיפות וההמון, הרעש והריחות. את מרבית החנויות אפשר למצוא גם במקומות צפופים פחות וממילא לא התחשק לנו להכנס אליהן. 

עברנו ליד שני דוכנים שמכרו סופגניות וריח הטיגון כמעט קטל אותי במקום. אני לא יכולה לשאת אותו. ואני די לבד אם לשפוט לפי כמות האנשים שצבאו על הדוכן ואכלו סופגניות לרוב.

במקום זה הלכנו לשתות קפה בבית קפה מרשת שאנחנו מכירות ואוהבות. סוג של נחמה במשהו מוכר שטיבו ואיכותו ידועות לנו. ככה חשבנו. אז חשבנו...

גם בית הקפה היה צפוף, רועש, מחניק, הומה בהמיה זימזומית תת קולית. אפילו לדבר לא הצלחנו.

הקפה הגיע בכוס גדולה מידי והעוגה שאכלנו ואהבנו בעבר בבית קפה אחר של הרשת היתה פשוט לא טעימה.

בחצי הכוס ביקשנו חשבון ונמלטנו.

 

כשהגענו הביתה אמרתי ליוגה שאם אני רוצה להגדיר משהו כיום כייף, אני לא יכולה לכלול בו נסיון לקניית נעליים. זה כל כך מתסכל ומדכא אותי שאין בזה שום הנאה.

לא אמרתי לה שאני מרגישה שבזבזתי יום חופש יקר על נסיעה שהיתה לי מיותרת לחלוטין. אבל ככה הרגשתי.

נכתב על ידי , 16/12/2014 21:26  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

49,442
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ