לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  Princess Consuela Banana Hammock

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2012    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

6/2012

מה שצה"ל באמת עושה לאנשים


אז הסיפור שלי עם צהל מתחיל קצת לפני יותר מידי זמן.. עוד כשעליתי לארץ חונכתי שהמדינה הזאת לא הייתה קיימת אם לא היינו נלחמים עליה.. החינוך הזה המשיך איתי ביסודי וכמובן בטיבה ובתיכון שהיה לי את המנהל הכי מדהים בעולם שהדגיש תמיד את החשיבות של השירות הצבאי עם סיפורים מרתקים ממגוון המלחמות שהוא השתתף בהן, איש יקר, שרק הוסיף לרעל ולחיידק שאטף אותי בתקופה שבה הייתי מלש"בית שלא מוכנה להסתכל על זה אם זה לא קרבי.

תמיד שאמרו צבא, או כשראיתי חייל העיניים שלי נצצו, כמה הערכה וכבוד לא הבדלתי בין הג'ובניק שעושה יומיות בקריה לבין הגולני שסובל בהכשרה וחוזר עכשיו מ21 יום בבסיס, כולם בשבילי היו סמל להערצה וכבוד אמיתי. צבא הגנה לישראל.

אז חיכיתי בציפייה לצו הראשון שהגיע רק בסוף י"א כי אני קטנה.. ויום המאה שעשיתי בראבק בכיתה י"ב ומיונים שדחיתי בטענה שהם לא "שירות אמיתי" שאני יכולה לתת. אני רוצה לעשות משהו חשוב בצבא. אני חותמת ויתור כי זה תפקיד לאנשים שרוצים יומיות אני רוצה שטח אני רוצה קור אני רוצה להרגיש באמת מה זה צבא! אני בהקפאה. לא שולחים לי מיונים למה שביקשתי. התפקיד שלי כבר נקבע. קיבלתי SMS "יעד גיוסך : חובשת".

מצויין! "אני אהייה חובשת קרבית!" ככה לפחות חשבתי.. תראו אני הראשונה שמתגייסת במשפחה שלי אז גם לא היה לי את מי לשאול.. אז נכנסתי לאינטרנט התחלתי לחקור יום יום שעה שעה על התפקיד חובשת.

"להציל חיים, חלק ממערך הרפואה הצבאי, שטחים.." אני שונאת רפואה, אבל אני לא יודעת מה לעשות. אין לי דוד שהוא חבר של הרמטכל, אין לי אח ששירת בגבעתי או גולני.. אין לי אמא ואבא שמספרים חוויות מהצבא.. יש לי רק אותי ואני לא מבינה בזה כלום ולא היה לי אף אחד גם לשאול.

אז לקחתי.

טירונות של שבועיים וחצי בבה"ד 10, הרגשתי השפלה. אני רוצה אימונים בשטח! אני רוצה לצרוח בראבק! אני רוצה לבכות עד דם כי קשה לי אני רוצה מדס! תעשו ממני חיילת!!!. כלום. הכי הרבה שעשיתי 16 פק"לים על הפקרת מיימיה. באיזשהו שלב התחלתי להפקיר אותה בכוונה כי רק ככה יהייה לי קצת אקשן בטירונות הזאת..אכזבה אמיתי זו הייתה בשבילי, במיוחד כשגיליתי שלא מיציתי את עצמי וה"מצטיינת" הפלוגתית שלנו הייתה זנזונת אינטרסנטית אמיתית שפוגשים רק בסרטי קולג' אמריקאים..

סוף סוף הגעתי לקורס! קורס קשה 3 חודשים שבתרגולים מתרגלים מצבי מלחמה עם אפוד ונשק ורצים ברעל ובראבק! כן זה טוב זה מעולה. קורס מצויין הייתי עושה אותו שוב ושוב אם רק הייתי רואה את העתיד, מגיעים לקצין המיון "לאן את רוצה להגיע?" הוא שואל ביובש.. הוא שואל את אותה השאלה כבר 80 פעם.. כמספר הבנות בקורס.. ואני עונה לו "בסיס סגור, רחוק מהבית, בשטחים הנידחים כדי להרגיש את הצבא"

הוא שאל עוד כמה שאלות כיאילו הכריחו אותו.. ואז שלח אותי לדרכי.

סיום הקורס, חלוקת הסיכות, הסיכות הכי יפות והכי מוערכות בצה"ל -נקראת בבה"ד 10 "התולעת" הנחש שתלוי על החרב ומסמל את החובשים במערך הרפואה הצבאי. בכיתי. הרגשתי כבוד.

למחרת מקבלים את השיבוצים. קוראים בשמות של כולם.. רובם יוצאים מהחדר ובוכים חלק צורחים מאושר כי קיבלו בידיוק מה שרצו (כי הם דיברו עם האבא שהוא תא"ל, או עם האח שהוא קצין מכובד בבסיס הרצוי, או שהדוד שירת עם המב"ס ביחד ואירגן לו ג'סטה..)

ואז מגיע השם שלי. אני פותחת. "מה זה יח"ש?!" אני שואלת בהיסטריה. "יחידות שדה! את הולכת להיות עם הקרביים!" ואז.. לא האמנתי.. קראתי שוב ושוב את הדף כדי להאמין.. ואז גיליתי שלא קראתי עד הסוף. מדובר ב "יחש"ם 650" בסיס של חיל חימוש.

לא שפטתי . לא מכירה את המקום. אני אבכה רק כשאקבל את הסתירה.

וקיבלתי.. זה היה כואב.. אני שרציתי לתת שירות והרגשתי גאווה להתגייס לצה"ל עושה יומיות במרפאה קרובה לבית שזה בידיוק ההפך ממה שביקשתי מקצין המיון! . בחיים שלי לא בכיתי ככה.

מה שהכי הרג אותי זה שחשבתי שבצבא זה שונה מבחיים הרגילים. אין שם יד לוחצת יד או קומבינות מסוג זה או אחר שיש באזרחות.. הייתי בטוחה שצה"ל יעריך אותך ע"פ מי שאתה ומה שאתה מוכיח שאתה שווה... ואז גיליתי שגם בצבא אתה מוערך לפי הפרוטקציות שיש לך.

וזה כואב לי עד עכשיו.

כי אני סובלת כאן, במרפאה הזאת במיוחד כי אני מקבלת יחס של אחת שלא תורמת כלום כיאילו אני בחרתי בזה..ואני כבר לא מרגישה כל כך גאווה לשרת את המדינה שלי בטח לא אחרי הזילזול שמפגינים כלפיי הרצונות של החיילים שבסך הכל באים לתת שירות למדינה.

אני עושה לכם טובה. לא אתם לי. מדינה יקרה.. יכולתי להישתמט בידיוק כמו רב האוכלוסייה אבל בחרתי שלא.. מתוך כבוד ונאמנות למשהו שחשבתי שיש אותו בצבא- הערכים שכתובים שם שווים לקליפת השום.

די תפסיקו את הביזיון הזה. ותתחילו להעריך את הרצונות של החיילים שלכם אולי ככה אחוזי ההשתמטות יצנחו, תתחילו להיתייחס לחיילים לפי מה שהם מוכיחים באמת לפי מעשים ולא לפי קשרים ואז תיראו איך כל בוקר החיילים שלכם קמים זקופים למען המולדת.

זה פשוט.

 

סתם כדי להבהיר.. אני בצבא כבר חצי שנה +, וכבר פעמיים היו לי נטיות אובדניות.

נכתב על ידי Princess Consuela Banana Hammock , 10/6/2012 21:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPrincess Consuela Banana Hammock אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Princess Consuela Banana Hammock ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ