לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  עיר קטנה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2018

#


השבוע האחרון עבר במתח מרגיז כזה. במשך רוב הזמן, יאיר היה כמו שהוא תמיד, ושאל בטון המדריכי שלו, "אולי תכרכי לי את כל הפתקים שהבאת לי ותתני לי אותם בשיחה האחרונה?", או אמר שמכתב זה לא במקום שיחה, ושהוא לא רוצה שבשיחה האחרונה אני אשב מולו ואגיד, "אין לי מה לומר, כתבתי את הכל במכתב". אבל לפעמים הוא היה קצת כמו באותו לילה, ושם לי רגל במסדרון או לחץ על הידית של הכיסא שלי כשישבתי עליו והוריד אותו כלפי מטה. הסתכלתי עליו במבט מופתע והוא אמר, "יש לך מבט כאילו את רוצה להרוג אותי".
בשיחה האחרונה שלנו, החזקתי ביד את כל הפתקים שלי. הם היו כרוכים במחברת סליל, כי בחנות אמרו שהשוליים צרים מדי, אז אי אפשר לעשות כריכה קשה. לא נורא. יצא יפה גם ככה. ביד השנייה החזקתי את המכתב, שהיה מונח בתוך מעטפה ירוקה. דיברנו בדשא הגדול, במקומות הקבועים שלנו. אני לא זוכרת את הדברים שנאמרו שם. טוב, אולי זה שקר. אני זוכרת, אבל לפעמים לא נעים לי להיזכר בהם. למרות זאת, אני אוהבת להיזכר ברגע אחרי שיאיר סיים לקרוא את המכתב שלי, כשהוא הרים עיניים מהדף, בלע רוק ואמר: "אין לי מילים".

ביום לפני שיאיר עזב, נערך טקס לכבוד עשרים שנה להקמת כפר מאיר. הסתובבו בפנימייה המון אנשים שנראו חשובים ולא הבנתי איך הם קשורים לפה בכלל. הייתה בפנימייה אווירה חגיגית, והיא התערבבה עם ההתרגשות והמתח שהרגשתי גם ככה.
אביגיל שאלה אותי, "נרד לטקס?". ביקשתי שתעשה לי מחליק כמו שהיא עושה לעצמה, אבל שלא תעשה בכל השיער, רק למעלה. שלא יראו שעשיתי. ישבנו מול המראה והיא החליקה לי את הפוני ואת כל החלק העליון של השיער. היא שאלה, "מה, את כל כך מתרגשת מזה שחוגגים עשרים שנה לכפר מאיר?".
צחקתי. לא יכולתי להסביר לה למה הלב שלי כמעט מתפוצץ.
לבשתי את החולצה השחורה שלי, כי היא הזכירה לי קצת את החולצה של יעל, שלבשתי פעם. כשהסתכלתי במראה לפני שיצאנו, חשבתי שגם אני נראית כבר כמו בחורה, לא רק יעל. דמיינתי איך אנחנו עומדים בטקס ויאיר רואה אותי ומחייך אליי.
ירדנו לדשא הגדול ועמדנו ליד הספסלים. מור הסתובבה שם ונראתה לחוצה. היא שאלה איפה הכבל המאריך וצעקה שאי אפשר להתחיל ככה את הטקס. גם אני הייתי לחוצה. חיפשתי את יאיר בעיניים ולא מצאתי אותו.
פתאום מצאתי. הוא עמד לפנינו, אפילו די קרוב אלינו.
הוא החזיק ידיים עם הבחורה שעמדה לצידו.
אני לא יודעת איך זה שלא הסתובבתי באותה שנייה וברחתי לחדר. משהו גרם לי להישאר. ראיתי איך כף היד שלה עטופה בחמימות בתוך כף היד הגדולה שלו. לא רציתי להסתכל, אבל בכל זאת הסתכלתי. לא רציתי לדמיין איך המגע הזה מרגיש, אבל דמיינתי
.
פתאום התביישתי כל כך.

אחר כך אני זוכרת רק המון דמעות לתוך הכרית. אביגיל לא שאלה מה קרה. אולי היא ידעה. באיזשהו שלב, יעל נכנסה לחדר ושאלה אם אני רוצה לדבר. עניתי שלא. לא הבנתי איך היא לא סיפרה לי. נשארתי בחדר במשך כל היום. אני זוכרת רק הרבה חושך וערימות של נייר טואלט ליד המיטה.

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם. לא רציתי להישאר במיטה ולחשוב מחשבות, וכמו תמיד הרגליים שלי הוליכו אותי לבניין הישן. ראיתי שתלו שם שלט וכתבו שאסור להיכנס, אבל לא היססתי אפילו לרגע כשנכנסתי. זה המקום שלי. הקירות האלו יודעים עליי יותר מכולם, חשבתי. עליתי במדרגות, עד שהגעתי לחדרון הקטן, זה שהתפוצץ בו הצינור באותו יום. חייכתי בעצב.
כשהסתובבתי, הסתכלתי על החלון הגדול שמשקיף על הכניסה לכפר מאיר. אף אחד לא הסתובב בחוץ. אפילו יובל עדיין לא יצאה להליכה שלה. פתאום ראיתי דמות שיוצאת מהמגורים. זה היה יאיר. הוא לבש את החולצה היפה שלו בצבע תכלת, זו שהוא לבש בביקור של הבנות מבית-אור. הוא החזיק כמה שקיות ביד.
הרגשתי שאסור לי להסתכל, שהרגע הזה לא שייך לי. שחברה שלו תסתכל עליו ככה מהחלון, לא אני. הוא הכניס את השקיות לבגאז' וחזר למגורים. כעבור כמה דקות הוא חזר עם תיק גב גדול. הוא הניח גם אותו בבגאז', נכנס לאוטו, אמר תודה לשומר שפתח לו את השער, ויצא מהפנימייה. 

(הסוף)
נכתב על ידי עיר קטנה , 25/2/2018 21:00  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעיר קטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עיר קטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ