לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  עיר קטנה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2019


שנאתי את הנסיעה בחזרה לפנימייה. דווקא רציתי להתנתק מכל מה שקרה ולדמיין משהו טוב שיכול לקרות. אבל לא הצלחתי להרכיב שום מחשבה חיובית או נעימה. לרגע נחרדתי מההבנה הזו שאני אשאר כלואה בתוך המוח שלי לנצח.
אני לא יודעת איך זה שלא הבנתי כבר קודם שהוא בצד שלה. אחרי הכל, הוא מדריך שלה, לא שלי. אולי היא אפילו אמרה לו: "אימא ואני הולכות לבקר את נעמי", והוא אמר בשמחה כנה: "איזה יופי", כי תמיד הוא רואה הכל מנקודת המבט שלה. הוא בטח לא חשב עליי באותם רגעים, כי אני דמות שולית בסיפור שלו. בסיפור של כולם.
לא הסתרתי את הבכי שלי כשהגעתי לפנימייה. מרוב שלא היה לי אכפת מכלום, גם לא הפריע לי ששירה תראה אותי בוכה.
כשנכנסתי לחדר, היא שאלה בדאגה: "מה קרה?".
התיישבתי על המיטה, מייבבת בבכי, וכיסיתי את הפנים בכפות הידיים.
היא התיישבה לידי.
"לקרוא למישהו?", היא שאלה.
"קשיש מההתנדבות נפטר", אמרתי. הבכי רק התגבר.
שירה ידעה ששיקרתי, ובכל זאת, היא התנהגה כמו מישהי שמאמינה.
"אני ממש מצטערת", היא אמרה בכנות. "היית קרובה אליו?".
לא ממש הצלחתי להגות מילים ברורות מתוך הבכי, אז הנהנתי בנמרצות.
לשירה תמיד היו רעיונות משוגעים – כמו לעשות תרגיל רעידת אדמה או להגיד "מיאו" לחתולים בחצר – אבל הפעם היא הציעה דווקא רעיון פשוט, "אולי נלך לישון?".
עניתי לה שדווקא לא יפריע לי שאני אשכב במיטה והיא תעשה רעש עם הפן ועם מברשת השיניים החשמלית שלה. שתינו ידענו שהיא זו שעושה לי טובה, ובכל זאת התנהגנו כאילו אני זו שעושה לה. היה לי נעים כששמעתי אותה פותחת וסוגרת ריצ'רצ'ים או מגיפה את התריס ליד המיטה. ידעתי שהיא תכבה את האור רק אחרי שאני כבר אירדם.
רציתי לומר לשירה המון דברים. רציתי לומר שאף פעם לא חשבתי שאני אוכל להיות איתה ככה – שתקנית ומכונסת, אפילו שקרנית – והיא תמשיך להיות חברה שלי. תמיד חשבתי שהיא חשובה לי הרבה יותר ממה שאני חשובה לה.
מצחיק, כל הזמן חיפשתי אנשים לספר להם, אבל כנראה שהאדם המתאים ביותר היא דווקא זו שישנה איתי בחדר.
התכוונתי לכל הדברים האלו בלב מלא, אבל ידעתי שאני לא אגיד אותם. מי אומר דברים כאלה בכלל? יש הבדל גדול בין לומר אותם ביני לבין עצמי לבין להוציא אותם החוצה.
אולי יום אחד, כשכבר נהיה גדולות ועם ילדים, אני אתקשר ואגיד לה את כל זה. ואולי לא. אולי זה לא עניין של גיל, אלא עניין של אישיות.

לא חשבתי שאני אחזור להוסטל, אבל חזרתי. אולי כשאתה לא מצפה לכלום, גם לא אכפת לך לעשות מאמץ. מזל שהייתה שמש באותו יום. אולי בגלל זה אמיר ישב בחוץ, בגינה, וקרא בקלסר של המדריכים. ישבתי לידו, אבל הוא לא התייחס אליי. הייתי בטוחה שהוא מרוכז בדברים שכתובים בקלסר.
"אף פעם לא שמתי לב שהנעל שלך כל כך קטנה", הוא אמר פתאום.
היא באמת הייתה קטנה, במיוחד ליד הנעליים הגדולות שלו. כשהרמתי את המבט, ראיתי איך קרני השמש מלטפות את הפנים הרציניות שלו. כבר לא כעסתי.
השמש ליטפה גם את אימא ואותי בדרך לקפה רות. כבר בנסיעה דיברנו על הביקור של דניאלה ושלה בפנימייה. מוזר שדיברנו על זה. אנחנו אף פעם לא מדברות על דברים.
היא אמרה שהיא מצטערת, שהיא הייתה צריכה לשתף אותי קודם ברעיון. האמנתי לה. אהבתי לחשוב שאולי אמיר דיבר איתה על זה, למרות שידעתי שזה לא הגיוני.
פתאום שאלתי בטון משועשע: "את יודעת שתמיד שמעתי את השיחות שלך על דניאלה בסלון?".
אני לא יודעת למה שאלתי את זה. בכלל לא תכננתי, ולרגע פחדתי שהיא תכעס או תתחיל לבכות.
הופתעתי כשראיתי אותה צוחקת. זה היה צחוק אותנטי, מכל הלב.
גם אני צחקתי, למרות שלא הבנתי למה אנחנו צוחקות. אולי זה היה בגלל הצחוק שלה, שהדביק אותי, ואולי כמו תמיד, הגבתי מתוך מבוכה. לרגע אפילו עצרנו באמצע הרחוב בשביל למחות את הדמעות של הצחוק ולהרגיע את הבטן, שכבר התכווצה מרוב כאבים. האנשים שעברו שם בטח חשבו שהשתגענו, או שקרה לנו משהו משמח במיוחד.
נכנסנו לבית הקפה מחובקות.

נכתב על ידי עיר קטנה , 12/1/2019 17:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דווקא היה לי טוב באותו יום. לא יודעת למה. לא קרה משהו גדול או מיוחד. בסך הכל בוטל שיעור הבעה בשעה השביעית. שמחנו, כי אף פעם לא מתבטלים פה שיעורים. גם אם המורה לא מגיע, תמיד מוצאים מורה מחליף או איזו עבודת כיתה לתת לנו. כולם מיד דיברו על שנת הצהריים שהם עומדים לעשות, כי לכולנו היו חסרות שעות שינה. לרגע הייתה המולה במגורים, אבל רק לרגע, כי כעבור כמה דקות כולם כבר נכנסו למיטות עם פיג'מות. גם שירה ואני. צללתי מיד לשינה עמוקה, והתעוררתי באופן טבעי, מיד כשהחלום הסתיים. זה סימן טוב, סימן שהשלמתי מחזור שינה שלם. זה לפחות מה ששמעתי מתישהו.
כשהתהפכתי במיטה, המבט שלי נתקל במבט של שירה. גם היא התעוררה. פתאום הרגשתי שאנחנו קרובות, כמו שלא היינו בכלל בתקופה האחרונה. החלטנו להתלבש לקראת האימון ולרדת לכיוון האצטדיון. לא דיברנו כמו פעם, בפתיחות ובאסוציאטיביות, אבל החזקנו שיחה, וגם זה משהו. ישבנו על הדשא בגני ארזים. לא הצלחנו להחליט אם לשבת בשמש או בצל, אז התיישבנו בדיוק במיקום שבו יש גם וגם.
פתאום יובל הבן הצטרף, אמר שכולם נזכרו בי בשיעור לשון כשהם למדו על מלעיל ומלרע. היה כיף לחשוב שנזכרו בי, אפילו שזה בקשר למשהו טיפשי שבכלל אין לי שליטה עליו. אחר כך באו עוד חבר'ה מהשכבה והתחלנו לחשוב על כל מיני שמות ואיך הם היו נשמעים בהטעמה אחרת. שמחתי.
פתאום שמעתי קריאה מוכרת מאחוריי.
"נעמיקי!".
הייתי בטוחה שאני חולמת.
כל כך פחדתי להסתובב אחורה, אבל לא הייתה לי ברירה. אימא ודניאלה עמדו מחוץ לשער, שמחות ומחויכות. דניאלה נופפה בהתלהבות. אי אפשר היה לטעות לגביה.
לא חשבתי שאני אצליח לקום אליהן ולפתוח להן את השער. לרגע חשבתי שאין צורך, שהן לא באמת פה. הזמן זז בהילוך איטי, כמו כשנופלים על המדרכה באמצע הרחוב, מול כל העוברים והשבים. אני עירומה מול כל העולם.
היום אני כבר בטוחה שמישהי אחרת הייתה יודעת להגיב טוב יותר ממני. אין מה לעשות, זו תכונה שנולדים איתה. מישהי אחרת הייתה מדלגת לשער בשמחה ומציגה את דניאלה בפניי החבר'ה שישבו על הדשא. לא הצלחתי לגייס מעצמי שום דבר כזה. הצלחתי רק לנוע בכבדות לכיוון השער ולשבת איתן בחוסר חשק סביב שולחן העץ בגני ארזים.
"היינו אצל הפסיכיאטר של דניאלה, אז חשבנו לקפוץ...", אימא אמרה בעליצות.
"הבאנו בורקסים!", דניאלה קראה והניחה חבילה מרובעת על השולחן. "כדאי לך בורקס גבינה!".
אל תבכי, אמרתי לעצמי. אין שום סיבה. אף אחד לא שם לב וגם אם כן, לאף אחד לא אכפת. ממילא מישהי אחרת לא הייתה מסתירה. וחוץ מזה, אין שום סיכוי שהם יושבים עכשיו ומדברים עליי. אין סיכוי ששירה מספרת להם על התמונה. אבל הדמעות שלי תמיד היו עקשניות, והדיבור הפנימי הזה רק גרם להן לצאת מהר יותר החוצה.

חיכיתי ליום רביעי בשביל לספר לאמיר. באותו ערב אפילו חשבתי להתקשר אליו, להסתובב בגני ארזים עם מכנסי פיג'מה ונעלי אצבע, כמו כל הבנות שיש להן חבר. בטח תעבור בי התרגשות כשאני אשמע את הקול שלו, כשאני אדמיין שהוא יושב עכשיו בבית ומסתכל על הכל בעיניים האמינות שלו. לא התקשרתי רק בגלל שלא היה לי את המספר, ובשביל להשיג אותו הייתי צריכה לחזור לדבר עם אימא. אחר כך חשבתי שאני יכולה גם לחייג לטלפון הקווי של ההוסטל, אבל לא הייתה לי שום כוונה לעשות את זה. רק זה חסר לי, שתמר תענה. אז אגרתי את כל הזעם שלי וחיכיתי ליום רביעי.
לא דיברתי עם אף אחד על מה שקרה. ניסיתי לומר לעצמי כל מיני דברים – שאולי הם לא הבינו שהאישה המשוגעת הזו היא אחותי, ואולי כל אחד היה עסוק בעצמו והם לא שמו לב אליה בכלל. אבל ידעתי את האמת. ידעתי שהם מרחמים עליי, או חושבים שגם לי יש פירורים של עוגיות בצידי הפה. שגם אני מזילה ריר.
אבל מה זה משנה. כשהייתי במקלחת תכננתי נאומים חדים ומשכנעים. אני אגיד משפטים כמו "מרוב שמנסים לראות את דניאלה, אף אחד לא רואה אותי", או "זה דבר אחד לבקש ממני לבוא להוסטל שלה, ודבר אחר לגמרי לתת לה לפלוש לתוך המרחב שלי". אמיר יבין אותי. לא הצלחתי לדמיין מה בדיוק הוא יגיד, אבל ידעתי שאלו יהיו הדברים הנכונים.
ובעצם, זה בכלל לא משנה מה המילים שהוא יגיד. אמיר הוא אדם של מעשים, וזה אולי מה שיפה בו יותר מהכל – השילוב בין חמימות לבין פרקטיות. אולי אחרי שאני אספר לו את הכל, הוא ישאל: "את רוצה לבוא איתי לקנות קפה שחור? אני רואה שנגמר פה". ניכנס לאוטו שלו וניסע, למרות שיש מכולת ממש מתחת להוסטל. בדרך לשם אני אתבונן באורות מתחת לפנסי הרחוב ובמבט הרציני של אמיר כשהוא נוהג.
אמיר בטוח רואה עליי שזה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם – לנסוע ממקום למקום ולא להגיע אף פעם.

מרוב דמיונות על אמיר, כמעט שכחתי שהוא בן אדם אמיתי, שקיים גם מחוץ לראש שלי. נזכרתי רק כשראיתי אותו.
פתאום קצת פחדתי, אבל דווקא לא התכווצתי לתוך עצמי. אולי בגלל שתכננתי את הסיטואציה הזו באופן כל כך מדויק, ואולי בגלל שכבר לא היו לי דברים אחרים לצפות להם. חוץ מזה, כל כך חיכיתי ליום רביעי הזה, שנראה לי בלתי אפשרי לחכות שוב לרביעי שאחריו. בטח הזמן לא יעבור ואני אכעס על עצמי שלא דיברתי כשהייתה לי הזדמנות.
בתחילת השיחה הוא דווקא אהב אותי. כבר כשהתיישבתי אמרתי לו, "אתה לא מבין מה קרה לי השבוע". הוא ענה: "לא זכרתי אותך כל כך פטפטנית", וחשבתי שיש לו כשרון אמיתי להפוך כל סיטואציה לטבעית וקלילה. חבל שלי אין כישרון כזה.
"דניאלה ואימא באו לבקר אותי בפנימייה", אמרתי.
"איך היה?".
"זוועה. כל השכבה ראתה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי".
"אל תגזימי, נעמי".
כבר ידעתי שכל המילים שיוצאות לו מהפה הן תמיד מלאות כוונה. זה היה יתרון כשהוא אמר לי, "הנה האצנית הגיעה", אבל חסרון באותם רגעים, כשהוא אמר "אל תגזימי" בכנות כזו שמפלחת את הלב.
לא יכולתי להגיב בשום דרך. דווקא חשבתי לשאול, "אתה חושב שאני מגזימה?", אבל משפט מסוג כזה תמיד נשמע מוגזם, אז לא אמרתי כלום. כלומר, לא דיברתי במילים, אבל דווקא כן דיברתי במעשים. יצאתי מהמשרד. לא בצורה מוגזמת, אלא כמו ביום ההולדת שלי, כשהתכווצתי לגודל של אפונה והתרחקתי באיטיות, בלי שאף אחד שם לב.
אני חושבת שאמיר דווקא שאל, "מה קרה שהתבאסת?", והסתכל עליי בעיניים האמינות שלו, אבל אני לא בטוחה. כנראה שהייתי כל כך נסערת שהמוח שלי לא היה מסוגל לעבד אינפורמציה נוספת.
עמדתי הרבה זמן מחוץ לחדר של דניאלה. מה יש לי להיכנס לשם בכלל? עכשיו כבר באמת אין לי סיבה להגיע להוסטל הזה. ובכל זאת, לקח לי הרבה זמן להסתובב וללכת. אולי כי פחדתי לעשות משהו שאסור, ואולי סתם, כי קל יותר לעמוד ולבהות בקיר הלבן מאשר לקבל החלטה.
ההחלטה התקבלה ברגע אחד. כשנזכרתי באופן שבו אמיר אמר, "אל תגזימי, נעמי", הגוף שלי הסתובב בנחישות ויצא מההוסטל.

נכתב על ידי עיר קטנה , 10/1/2019 21:15  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




פחדתי שהחדר שנתנו לי ייראה כמו החדר של דניאלה. לא שהחדר של דניאלה נראה רע, פשוט עברה לי בראש מחשבה טיפשית שחדר כמו שלה יגרום לי לשמוע קולות. מזל שהוא נראה אחרת.
אם הייתי נשארת בשלב של הדמיונות, אולי הייתי מדמיינת שהחדר הזה הוא בעצם דירה משלי, ושאני כבר גדולה וגרה לבד. היה משהו נעים בפרטיות הזו, ובעיקר בתחושה שזה זמן שמוקדש למנוחה. אפילו בחדר שלי בפנימייה לא תמיד הרגשתי ככה. הרי גם בסוף היום, כשחוזרים לחדר, תמיד יש משהו לעשות: להכין שיעורי בית, להתלבש לקראת אימון, או להתחמק מהשאלות של שירה על ההתנדבות. אבל כשהייתי שם לא הייתי צריכה לעשות כלום. רק לנוח. מוזר שמצאתי את התחושה הזו דווקא בין קירות ההוסטל של דניאלה.
הוצאתי את המצעים מהשקית והתחלתי לסדר את המיטה. אחר כך הדלקתי את מנורת הלילה הקטנה וכיביתי את האור בחדר. היה לי נעים. לרגע הרגשתי כאילו החדר הזה הוא תפאורה של סרט ואני הדמות הראשית. חשבתי לצלם לשירה תמונה, ושנייה אחר כך נזכרתי שאי אפשר.
לא פחדתי שם בכלל. לא יודעת למה. אולי בגלל התנועה הטבעית בהוסטל וקולות הפטפוט של הדיירים. אולי פשוט הייתי נרגשת מדי, וההתרגשות האפילה על הפחד.
ידעתי שבשעה אחת עשרה כל הדיירים נכנסים לחדרים, ואמיר יישאר לבד בסלון. בכלל לא ידעתי אם יהיה לי אומץ לעלות ולדבר איתו, אבל יכול להיות שהציפייה הספיקה לי.
אחר כך הבחנתי בכוננית קטנה עם ספרים. מעניין מי הביא אותם. דווקא ניסיתי לקרוא, אפילו פתחתי אחד מהם והעיניים שלי חלפו על פני השורות בדף. לא הצלחתי לקלוט כלום. חיכיתי לשעה אחת עשרה, והזמן עשה לי דווקא, זחל לאט לאט.

בשעה אחת עשרה ושתי דקות עליתי למעלה למזוג לעצמי מים. זה לא היה תירוץ אמין. היה ברז גם בקומה שישנתי בה. אבל אולי אמיר לא ישים לב, ואולי הוא יחשוב שלא ידעתי.
פתחתי את הברז במטבח ומילאתי לעצמי מים בבקבוק. ידעתי שאמיר יושב בסלון הסמוך, שהוא בטח שומע. לרגע חשבתי שזה מספיק לי, שאין צורך שנדבר באמת. הרי עד עכשיו חילופי הדברים בינינו היו כל כך עדינים. מרומזים. אולי עדיף לא להרוס את זה, שבכל זאת תישאר לי סיבה להגיע לפה. תכננתי כבר לשכב במיטה, לקרוא עמוד או שניים בספר ולשקוע בשינה עמוקה, כשפתאום שמעתי צעדים מכיוון הסלון. ידעתי שזה אומר שאמיר יגיע.
"נעמי!", הוא אמר בהפתעה. "מזל שזו את".
ידעתי שזה סתם משפט. הוא מרגיש הקלה שזה לא אחד הדיירים שמסתובב במטבח, אבל זה עדיין לא אומר שהוא שמח שזו אני. ובכל זאת התרגשתי.
"מה קורה?", הוא שאל.
"בסדר. לא נרדמתי".
"את רוצה לשבת פה קצת?".
"כן".
השיר ששמעתי שוב ושוב בגלל אמיר היה שיר עדין, עם גיטרות שקטות וקול נעים של אישה. שיר שכשאתה שומע אותו הוא מתפשט בכל החדר וצובע את כל המחשבות שלך בצבעים חזקים ודרמטיים. יכולתי כמעט לשמוע את הצלילים האלו ברקע כשאמיר ואני התיישבנו על הספה, זה לצד זו. רק המחשבה על זה שכל הדיירים כבר ישנים ורק אנחנו ערים פה, בסלון, גרמה לי להתרגש, אפילו בלי שנדבר.
"מה קרה שאתה לא מציע לי תה?", שאלתי. תכננתי את המשפט הזה הרבה זמן. אמיר תמיד היה צוחק עליי שאני מסרבת לשתות שם, בהוסטל, וגם אני רציתי לצחוק עליו. בעיקר רציתי לראות את החיוך המופתע שמתפרס על השפתיים שלו.
"נעמי", הוא אמר בפליאה. "לא ידעתי שיש לך חוש הומור".
בטוח ראו עליי שהתרגשתי.
אחר כך הוא שאל, "איך היה עם דניאלה?".
לא הבנתי איך השאלות שלו תמיד כל כך מלאות כוונה. המון פעמים שאלו אותי שאלות מסוג כזה, אבל רק אמיר שאל אותן בטון מדויק.
"בסדר", עניתי.
שתקנו. הקולות שבקעו מהטלוויזיה מילאו את החלל.
"זה קשה", אמרתי פתאום.
"אני יודע", הוא ענה.
האמנתי לו. לא היה שום צורך לפרט או לספר על הפגישה שהייתה היום עם דניאלה. ידעתי שהוא מבין הכל.
שתקנו די הרבה זמן. רק ישבנו וצפינו בטלוויזיה. כלומר, אמיר צפה. לפעמים הוא אפילו זרק הערות, כמו, "תראי מה זה", ואני המהמתי בהסכמה. אני, לעומת זאת, צפיתי בעצמי ובאמיר, כמו ציפור שרואה את הכל מלמעלה. דמיינתי ממש כמו שהייתי מדמיינת פעם, דמיונות חיים ומלאי צבע, דמיונות שאתה לא יודע להסביר מה בדיוק קרה בהם, ובכל זאת, אתה יודע שמשהו קרה.
דמיינתי שאמיר ואני גרים ביחד, יושבים בסלון שלנו בדיוק כמו שישבנו שם באותם רגעים. אחר כך דמיינתי כל מיני דברים שקשה להסביר, כמו שיטוטים בסמטאות צרות או אורות מעומעמים בהופעה. דמיינתי את השיער שלי אסוף ברישול וריח של עוגת תפוחים עם קינמון. ובכל אלו, אמיר היה איתי.
הדמיונות האלו נמשכו הרבה זמן. הם גלשו לתוך השינה שלי בלילה, והציפו את המחשבות שלי גם כשכבר הגעתי לפנימייה.
בבוקר ירדתי למכבסה בשביל לכבס את המצעים שלי. לא יודעת למה היה לי דחוף לעשות את זה. פתאום נכנס לי ג'וק למוח שאולי אחד הדיירים ישב על המזרן הזה ואכל את הבננות הרקובות שיעל הביאה. אז כיבסתי אותם, בשביל שהריח של הבננות ירד.
אף פעם לא נכנסתי לשם קודם. אף פעם לא היה בזה צורך, כי תמיד הבאתי את הכביסה שלי הביתה. אהבתי להיות שם. היה שם ריח של מרכך כביסה ושל ניקיון. ישבתי שם והסתכלתי על המצעים שלי מסתובבים במכונה, נשטפים בסבון.

נכתב על ידי עיר קטנה , 9/1/2019 17:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מוזר לצאת מהפנימייה עם שקית של מצעים וכלי רחצה ביד. מוזר גם להגיד לשירה, "אני חוזרת לישון בבית אחרי ההתנדבות עם הקשישים". בשלב מסוים התחלתי להרגיש שגם ככה אף אחד לא קונה את הסיפור על ההתנדבות. זו סתם דרך חלופית לומר, "אני הולכת לעשות משהו סודי".
אבל אולי הדבר הכי מוזר היה להחזיק את המורכבות הזו, שבין מתח לציפייה. בין פחד מהקירות של ההוסטל לבין המחשבה הנעימה שאמיר יהיה שם. בדרך להוסטל שמעתי את אותו שיר שוב ושוב, וזה תמיד סימן לזה שאוהבים מישהו.
כשנכנסתי למשרד, אמיר ויעל ישבו שם.
"הקדמת היום", יעל אמרה. "הם עדיין בחוג מוזיקה".
אחר כך הם דיברו על המון דברים – על תורנות הכוסות של הדיירים, על המעלית שהתקלקלה, על המפקח שהגיע לישיבה. הסתכלתי על יעל ורציתי שתלך. ניסיתי אפילו לדבר אליה בטלפתיה ולבקש ממנה שתשאיר אותנו לבד. זה יכול להישמע כמו תסמין של סכיזופרניה, אבל זה לא, כי ידעתי שזה לא באמת עובד.
בסוף היא יצאה. פתאום קצת פחדתי, ולא ידעתי אם באמת יש לנו על מה לדבר. מזל שאמיר תמיד יודע מה לומר. הוא שאל, "מה שלומך, נעמי?".
"בסדר".
הוא צחק. הוא תמיד היה צוחק מדברים שאמרתי.
"זה ה'בסדר' הכי פחות אמין ששמעתי".
אהבתי אותו.
"את רוצה לעזור לי לסדר תרופות?".
"כן".
אמיר התעסק עם התרופות ובכל פעם הושיט לי חופן ואמר לי באיזו טבליה לסדר אותו. לפעמים אפילו נגענו זה בזו. כל מיני נגיעות קלות, כמעט בלתי מורגשות. אין ממה להתרגש, אמרתי לעצמי. זה מסוג הנגיעות שנוגעים כשמעבירים כסף למוכר בחנות. ובכל זאת התרגשתי.

הפעם דניאלה הייתה במצב רוח סוער. גם אני הייתי, אבל דווקא מסיבות טובות.
היא התנדנדה קדימה ואחורה בתנועות עצבניות, וכשנכנסתי היא אמרה: "בואי, נעמיקי, שבי לידי".
לא אהבתי שהיא קוראת לי נעמיקי וגם לא אהבתי לשבת על המיטה שלה, אבל לא היה לי כוח להתווכח.
"לא הבאת לי כלום?", היא שאלה. דווקא לא בכעס, אלא באכזבה.
"לא", עניתי. הרגשתי צורך להתגונן, אז הוספתי גם, "הגעתי ישר מהפנימייה".
"אימא תמיד מביאה לי", היא אמרה.
שתקנו.
"איך היה בחוג?", שאלתי.
"כיף", היא ענתה.
"מה עשיתם?".
"סתם".
מוזר, בדרך כלל היא הייתה יותר פטפטנית. לא היה לי חשק להתעניין במשהו שגם ככה לא אכפת לי ממנו, אז המשכנו לשתוק.
"כלום לא הבאת לי?", היא המשיכה לשאול.
"לא", עניתי, הפעם קצת בכעס.
"אימא מביאה לי במבה, קולה...".
שתקתי.
"אולי תרדי למכולת לקנות לי?", היא שאלה, כמעט בתחינה.
לא רציתי לרדת למכולת, אבל לא רציתי גם להישאר שם. ואולי יותר מהכל, לא ידעתי איך לסרב. אז הסכמתי. היא הושיטה לי שטר של חמישים שקלים וביקשה שני במבה וקולה.
יובל הבת בטח הייתה יודעת איך לומר לא, או שאולי היא הייתה מביאה לה משהו מלכתחילה. מה זה משנה? העיקר שיעל או אמיר לא יראו אותי חוזרת עם שקיות מהמכולת, כמו איזו בחורה חסרת כישורים שאומרת "כן" לכל גחמה של אחותה המשוגעת. מעניין אם המוכר בחנות שם לב שהעיניים שלי מלאות בדמעות, ואולי הוא חשב שאני קונה שתי חבילות של במבה מתוך איזו אכילה רגשית.
הושטתי לדניאלה את השקית.
"תודה", היא אמרה. "מסכנה, איך את עוזרת לי...".
אחר כך היא הסתכלה בתוך השקית ואמרה, "ביקשתי שתי קולה ובמבה, לא שני במבה וקולה".
שוב שתקתי.
"מה אני אעשה עם שני במבה?", היא שאלה.
הרגשתי שהזעם הולך ומתפשט בי. סיננתי בשקט, "נראה לך שאכפת לי?".
היא לא שמעה. היא המשיכה לומר, "ואני צריכה שני קולה, גם להיות וגם למחר".
"טוב, די, דניאלה. זה מה שיש".
היא משכה בכתפיים באכזבה.
"אני צריכה ללכת", אמרתי.
היא קמה לחבק אותי.
"תודה, נעמיקי", היא אמרה. "מסכנה, איך התאמצת".
הרגשתי שהדם עולה לי לראש. מיהרתי לצאת, לפני שיתפרץ ממני משהו חסר שליטה. גם ככה הרגשתי כמו פצצה מתקתקת באותה תקופה. לא הראיתי את זה כלפי חוץ, אבל בפנים בערתי וגעשתי. לפעמים היה בלתי נסבל להחזיק את כל המתח הזה בפנים, וחשבתי שבטח היה קל יותר אם יכולתי לצאת מהגוף שלי, אפילו לכמה שעות.


נכתב על ידי עיר קטנה , 7/1/2019 20:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




נדבקתי מדניאלה. אני יודעת שזו נשמעת כמו מחשבה חשוכה, כזו שנובעת מבורות, אולי כמו שפעם הרחיקו מצורעים מהחברה. אבל אפילו הרופא אמר. שכבתי על המיטה הלבנה שלו והאור הכתום של המנורה הכאיב לי במצח. הוא הכניס כל מיני חפצים חדים לפה שלי, ופסק: "נדבקת מדניאלה".
כשהוא סיים לבדוק אותי, אימא ואני ישבנו מולו. אולי גם דניאלה הייתה שם. היא הופיעה ונעלמה לסירוגין. הוא רצה להתחיל להסביר לנו הכל, אבל הדלת נפתחה מאחורינו, והוא אמר: "שי, אני מבקש שתסגור את הדלת. אני באמצע פגישה".
העובדה שהוא היה רופא שיניים לא החשידה אותי אפילו קצת. בכל זאת, הוא דיבר בצורה מאוד אמינה.
"זה המקרה הראשון בהיסטוריה", הוא אמר. "לא ידענו שסכיזופרניה היא מחלה מדבקת".
הוא ניסה למצוא כל מיני הסברים. "יכול להיות שחשיפת יתר לדיבור על קולות גורמת לאנשים להידבק", הוא אמר.
פתאום גם תמר הופיעה לידו. ואולי היא ישבה שם כל הזמן?
"אמרתי לך לא לדבר איתה על הנושאים האלה", היא אמרה, דווקא לא בכעס. היא נראתה רגועה ומרוצה, כמו תמיד. "אבל לא נורא, יש לנו מיטה פנויה בהוסטל", היא הוסיפה.
אחר כך דניאלה לקחה אותי לשדות. דווקא לא זכרתי את המקום הזה, אבל היא הציעה שנלך לשם כאילו שזה מקום שאנחנו הולכות אליו תמיד. אולי סתם שכחתי. כשהסתובבנו בין השבילים הזהובים, דווקא חיכיתי לקול הראשון שיתקוף אותי. קצת נמאס לי להיות במתח ובציפייה מתמדת. שיגיע כבר וזהו.
שאלתי אותה איך זה מרגיש כשהקולות מגיעים. היא אמרה שזה קצת מפחיד וקצת כיף. אחר כך היא הושיטה לי יד דביקה, מלאה בפירורים של עוגיות, ונכנסנו ביחד לרכבת שדים. מוזר, דווקא לא זכרתי שנסענו ללונה פארק. הרכב שלנו נע במהירת לאורך המסילה, ונכנסנו לתוך מבוך חשוך. הלכנו והתקרבנו לעבר מסכה ירוקה וזרחנית. ברקע נשמעו צחקוקים של מכשפות. התעוררתי רק כשראיתי את העיניים האמינות והרגועות של אמיר. רק כששמעתי אותו אומר, "הנה, האצנית הגיעה".

חבל שאצלנו אין מדריך לילה כמו בהוסטל של דניאלה. אם היה, בטח הייתי רצה לחדר שלהם ומספרת להודיה על החלום בפרטי פרטים. אבל אין, אז הייתי צריכה לחכות עד שהבוקר יעלה. הרבה פעמים הרגשתי שעדיין לא הגיע הרגע המתאים לספר, או שזה עדיין לא מספיק חמור. אבל כשהתעוררתי מהחלום שטופת זיעה, כבר לא היה לי ספק. בכלל לא האמנתי שאנשים מתעוררים שטופי זיעה עד שזה קרה לי. אני צריכה עזרה, ידעתי.
חיכיתי כבר לשבת מול הודיה ולספר לה על הכל. על השיחות של אימא עם החברות שלה ועל תמר, שתמיד מרוצה. על סוכריות הטופי שדניאלה מציעה לי, ועל הלילות שלא הצלחתי להירדם בהם.
אולי בסוף, אחרי הבכי והשיחה הארוכה, אני אשב מולה בעיניים נוצצות ואספר לה על אמיר.
ישבתי על קוצים במשך כל ארוחת הבוקר. ממילא הייתי פקעת עצבים עוד לפני שתכננתי לדבר עם הודיה, וההמתנה הלוחצת הזו רק הגבירה את המתח שלי. שירה ואני ישבנו בשולחן עם בנות מכיתה י"א, והן דיברו המון ושרו בקול צרוד וצחקו גם מדברים לא מצחיקים. אולי הייתי צריכה לקום וללכת במקום להתבשל בכעס הזה כלפי הקלילות וההנאה שלהן. לא קמתי מרוב שהייתי כבדה וחסרת כוחות.
בסוף ארוחת הבוקר ניגשתי להודיה ושאלתי בקול רפה אם נוכל לדבר. היא ענתה שכן והלכנו ביחד במסדרון. נלחצתי, כי אף פעם לא הייתי מישהי שצריך לדבר איתה ואף פעם לא הלכתי לשיחה רצינית כזו עם מדריך. הרגשתי שכולם רואים. פתאום חשבתי שאולי אני בכל זאת יכולה להסתדר לבד.
הודיה שאלה אם אני רוצה תה, ודווקא הסכמתי, רק כי ככה זה נראה בדמיון שלי כשעוד הייתי מדמיינת. חוץ מזה, רציתי להרוויח עוד כמה רגעים לפני שנשב זו מול זו. חשבתי שאולי בסופם כל המילים יצאו ממני בשטף ובטבעיות.
מצחיק, בדמיון כל הסיטואציה הזו נראתה לי נוחה ונעימה. חשבתי שאולי אפילו יהיה לי אומץ לספר לה על החלום ועל רופא השיניים שבדק אותי. במציאות הבנתי שהמילים לא יוצאות מעצמן. צריך לעבוד ממש קשה בשביל לגרום להן לצאת.
לזכותה של הודיה ייאמר שהיא הייתה סבלנית. היא ישבה מולי בשקט, בלי ללחוץ. לרגע שתינו נשאבנו לתוך השקט הזה, והיה נורא נוח להישאר שם, כמו שנוח להמשיך לנסוע עד לתחנה הסופית.
אחר כך אמרתי לעצמי, אני בסך הכל צריכה להוציא מהפה שתי מילים. אחותי חולה. ואולי יהיה לי קל יותר אם אני אחשוב שאין ביניהן קשר. שזה לא משפט. אלו סתם שתי מילים נפרדות.
אז אמרתי.
"במה היא חולה?", הודיה שאלה.
לא הצלחתי לומר "סכיזופרניה", אז עניתי, "היא שומעת קולות".
הודיה הנהנה. דווקא נראה שזה נוגע בה. אבל אחר כך היא אמרה: "את בטח מאוד דואגת לה".
האמת? לא ממש. אולי אפילו בכלל לא. הרי בכל הלילות שלא הצלחתי להירדם בהם, זו לא הייתה המחשבה על דניאלה שגרמה לי להתפתל. זו הייתה המחשבה על עצמי. אפילו כשניסיתי לחשוב מה בדיוק היא שומעת ואיך זה מרגיש לשמוע קולות, כל המחשבות האלו התעוררו מתוך פחד עליי.
פתאום נסגרתי. המבט שלי ננעץ ברצפה, וכבר לא כל כך התחשק לי לדבר. הבכי דווקא הגיע לי בתזמון טוב, כשעניתי להודיה, "כן, אני דואגת".
בכלל לא התכוונתי להגיב ככה. הרי יכולתי לשבת שם ולהסביר בצורה רהוטה מה בדיוק מפריע לי, כמו שיובל הבת בטח הייתה עושה. אבל פתאום נעלמו ממני כל המילים ולא הצלחתי להסביר כלום. פתאום גם לא רציתי.
נכתב על ידי עיר קטנה , 4/1/2019 14:04  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בשלב הזה כבר לא אהבתי להיות בפנימייה אפילו קצת. ואולי בגלל זה ברחתי באמצע מסיבת יום ההולדת שלי.
כבר מרחוק ראיתי את כולם עומדים בגני ארזים ושרים לי היום יום הולדת. ראיתי את המפה השקופה שהם הניחו על השולחן, את הבלונים שמפוזרים על הדשא ואת מקלוני הגזר והמלפפונים שחתכו בשביל "אלו ששומרות". עלתה בי תחושה של מיאוס. של כעס. אולי כעסתי על זה שהם לא יודעים. מוזר לכעוס על זה, כי כל כך התאמצתי בשביל שלא ידעו.
בהתחלה דווקא התאפקתי. חמש דקות לפני סוף השיעור שירה אמרה לי: "אנחנו חייבות ללכת, יש הצפה בחדר". לא אמרתי לה שזה תירוץ גרוע. איך היא יכולה בכלל לדעת שיש הצפה אם היא ישבה לידי במשך כל הזמן הזה? שיתפתי פעולה והלכתי איתה לחדר בזמן שכולם ניפחו בלונים בגני ארזים. גם לא שאלתי שאלות מיותרות, כמו "איפה ההצפה?" כשהגענו לחדר והכל היה כרגיל. יכול להיות שאפילו חייכתי כששרו לי היום יום הולדת, אבל רק מתוך מבוכה על זה שכל תשומת הלב מופנית אליי. לא מתוך שמחה.
ובעצם, מוגזם לקרוא לזה "בריחה". גם ככה זו לא הייתה מסיבה שמישהו תכנן במיוחד לכבודי. זו סתם הייתה מסורת קבועה בפנימייה. זה סתם היה תירוץ לסיים את השיעור לפני הזמן. הלוואי שהבריחה שלי הייתה דרמטית. אבל לא. חיכיתי לרגע שבו אף אחד לא שם לב, ואז הרגשתי איך אני מצטמקת לגודל של אפונה ונעלמת לחדר באיטיות.
חשבתי לצאת לרוץ. זה דווקא היה מצב רוח קלאסי לריצות. אבל פתאום לא היה לי חשק.
ישבתי הרבה זמן בחדר ובהיתי בקיר הלבן.
אחר הצהריים נפגשתי עם אימא בקפה רות. היא קנתה לי שרשרת עם תליון של פרפר, כמו זו שראינו פעם ביחד ואמרתי שהיא יפה. אחר כך ניסינו לדבר על זה שיש לי יום הולדת בשביל לבדוק אם המלצרית תשמע ותיתן לנו קינוח בחינם. זה היה רעיון של אימא, וזה הצחיק אותי אז צחקנו הרבה. למרות זאת, הייתי רק קצת שמחה והרבה עצובה.

ימי רביעי שלי היו קשים וארוכים. היה לי הכי קשה לקום מהאוטובוס כשהוא הגיע לתחנה של ההוסטל. זה כל כך מפתה להמשיך לנסוע, אפילו יותר ממה שמפתה להמשיך לישון כשהשעון המעורר מצלצל. אולי יום אחד, כשאני אהיה כבר ממש מותשת, אני אמשיך לשבת עד לתחנה הסופית. אחר כך אני אקח את האוטובוס לכיוון השני ואחזור לפנימייה.
בכל פעם שעברתי ברחוב של ההוסטל, הבטחתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה. שיותר אני לא אסכים. אבל תמיד הייתי חוזרת. למי יש כוח להתחיל לריב?
אמיר תמיד היה שם. הוא היה אומר, "הנה האצנית הגיעה", כי סיפרתי לו שאני לומדת בפנימיית ארזים. לא מיוזמתי, כמובן. הוא שאל, אז עניתי.
הוא היה שואל עוד דברים, כמו, "נעמי, את שוב מתביישת להכין לעצמך תה?". יעל הייתה עונה לו, "כן, היא אף פעם לא שותה", ואמיר היה צוחק ואומר, "לפחות אני יודע שזה לא אישי נגדי".
אהבתי אותו. אהבתי גם לראות אותו מדבר עם דניאלה, שואל אותה: "אכלת?", או: "איך היה בעבודה היום?". באותם ימים לא ידעתי להסביר מה זה הדבר הזה שיש בו. היום אני יודעת שזה השילוב המרגיז הזה בין רשמיות וענייניות, לבין רוך.
אבל אפילו אמיר לא גרם ללילות שלי להיות טובים יותר. בכל לילה הייתי קונה לעצמי שבלול קינמון, וכמעט נרדמת באוטובוס בדרך לפנימייה. הייתי חוזרת מאוחר, כשכל החדרים כבר היו חשוכים. אף אחד לא היה מרוצה מהסידור הזה. לא השומר, שהיה צריך לקרוא למדריך התורן בשביל לברר מי זו החניכה שחוזרת בשעות כאלה; לא הודיה, שהייתה יוצאת מהחדר שלה בפיג'מה ומאשרת לי להיכנס; ובטח שלא אני, עם כל השנאה שלי למסדרונות החשוכים ולשקט של הלילה.
שרית ניסתה להבין מה העניין, ושאלה למה אני חוזרת מאוחר כל כך. עניתי בדמעות: "אני חייבת, יש לי התנדבות עם קשישים". התפללתי שתאמין. בתסריט הכי גרוע שרקמתי לעצמי היא לא מאמינה ומתקשרת לאימא בשביל לברר מה העניין האמיתי. מהנקודה הזו הכל מסתבך – הם מגלים הכל על דניאלה, ואימא כועסת שלא סיפרתי להם עד עכשיו.
היום אני חושבת שהם ידעו הכל גם ככה. אולי סתם השליתי את עצמי במחשבה שאני מוגנת.
כמו כל הרעיונות שהתקבלו בתקופה ההיא, גם זה היה רעיון של תמר. היא הציעה שאני אשאר לישון בהוסטל, ואצטרף בבוקר להסעה של הדיירים שעוצרת בתחנת הרכבת. "יש לנו חדר של מדריך לילה", היא אמרה. "מהתקופה שבה משמרות הלילה היו בשינה".
בהתחלה לא הייתי מאמינה שאני אסכים לסידור כזה, אבל פחדתי כל כך מהמסדרונות הצרים והחשוכים של הפנימייה ומהדממה ששררה בחדר. לפחות בהוסטל אני אוכל להשאיר את האור דולק ולהירדם לתוך הרעש של המכוניות וההמולה הטבעית של הדיירים.
חוץ מזה, הבנתי שאמיר עובד כמדריך לילה בימי רביעי. דמיינתי שאני מספרת לו הכל.
נכתב על ידי עיר קטנה , 3/1/2019 09:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעיר קטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עיר קטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ