לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הדבר הכי משחרר שאפשר לעשות הוא לקחת דף ועט ופשוט לכתוב...

Avatarכינוי: 

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2014

פרק חמישה עשר- אחים.


     

פרק חמישה עשר- אחים.

1-

היו אלה שעות הבוקר המוקדמות או אולי שעות הלילה המאוחרות בתשיעי בנובמבר של שנת 1913. אלפרד חזר רק לפני יומיים מוועדת חירום שכונסה בוינה ועדיין היה מותש מהדיונים האין סופיים לגבי גרמניה, בוסניה, רוסיה ועוד שאר תחלואים למיניהם. הזוג דה לאוול היה מצוי בשינה עמוקה בשעות הללו כשלפתע סילביה פקחה את עיניה כשחשה ברטיבות פושטת בין רגליה ומרטיבה את המיטה ואת כותנת הלילה היקרה שלה.
"יקרי... אלפרד..." היא ניערה את כתפו של אלפרד הישן.
"מ...מה? מה יש?" אלפרד שעדיין היה מעורפל משינה שאל.
"אני רטובה כולי... זה קשור ללידה, אני חושבת..." היא לחשה והניחה יד על בטנה ההריונית והמפותחת.
"את בטוחה?" אלפרד עבר לתנוחת ישבה ובחן את אשתו שנראתה נינוחה ולא כאובה כלל.
"כן... אני אקום ואתקלח ונלך לרופא..." היא הנהנה וקמה בזהירות מין המיטה כאב בטן קל היה הדבר היחיד שחשה וחוץ מזה הכול היה בסדר לחלוטין.
"קחי רגע... את בטוחה ש..." אלפרד לא סיים את המשפט והיא נפלה אחורה על המיטה רגליה מופסקות.
"הוא למטה אלפרד... הראש שלו..." עיניה היו פקוחות לגמרי ואלפרד מיהר לקום על רגליו.
"דוריס!, דוריס!" הוא פתח את הדלת וצעק לעבר המסדרון.
"אין זמן! הראש שלו... בוא תתפוס אותו..." סילביה הרימה את כותנתה והביטה אל אלפרד.
הוא רץ אל חדר האמבטיה וחטף משם מגבת וכשהגיע אל סילביה התינוק שהיה בן זכר כבר היה כמעט בחוץ ואחרי עוד לחיצה שסילביה בכלל לא חשה בה התינוק החליק ישר לתוך זריעותיו של אלפרד.
"הוא בחוץ?" סילביה ההמומה מהמהירות שבה הכול התרחש מלמלה.
אלפרד לא ענה. הוא פשוט בהה בתינוק שעורו היה זהוב וזוהר וכולו היה בהיר ומושלם. התינוק בכה אבל לא בכי נוראי וצווחות חסרות כל פרופורציה אלא בכי קטן ועדין, בכי רק כדי להגיד עכשיו אני כאן והכול בסדר.
"אדון דה לאוול, מה קרה?" דוריס התפרצה לחדר והייתה המומה מהמחזה שהתגלה לפניה.
"התינוק כאן. תקראו לדוקטור." סילביה אמרה כשבקצוות פיה היה אפילו חיוך קטן.
דוריס הנהנה ורצה משם אל הטלפון שהותקן רק לפני חודש בסלון המשפחתי והוכיח את עצמו כהמצאה החיונית של המאה האחרונה.
"תן אותו. תביא מספריים." סילביה הושיטה את ידיה קולטת לתוכן את התינוק הרגוע והנפלא.
אלפרד עשה כמצוותה וחתך את חבל הטבור במספריים חדות וכשסילביה נתנה לתינוק החמוד לאכול הוא הביא קערה עם מים חמימים ורחץ אותו.
עד שהרופא הגיע התינוק כבר היה לבוש ומכוסה ונמנם בחיקה של סילביה כששני ההורים המאושרים לוחשים לו כמה הוא יפה, נהדר, טוב, מושלם, גדול וחזק.
הרופא בדק את סילביה והתינוק ואמר שלמרות שהלידה הייתה קצת מוקדמת הכול עבר בשלום. הילד חזק ובריא יותר מכל ילד אחר שראה בתור רופא.
"שמעת את זה חמוד של אמא? הילד הכי חזק ובריא מכולם." סילביה נשקה למצחו של העולל שכמו והבין אותה חייך חיוך תינוקי.
"הוא בהחלט מקסים. תשמרו עליו ועל עצמכם ושלחו לי הזמנות למסיבה שתערכו לכבודו." הרופא חייך ועזב את בית משפחת דה לאוול.
"הוא מיוחד, נכון אלפרד?" סילביה הביטה אל עיניו הירוקות- אפורות של בעלה שהיו נטועות על התינוק הישן.
"אני מרגיש מאושר. הרבה זמן לא הרגשתי מאושר." אלפרד לחש.
הוא באמת הרגיש אושר. הילד הזה שנולד בשקט, בשקט ומהר ולא עשה כאב או צרות גרם לו לחוש כאילו מישהו סלח לו. כאילו מישהו החליט שמגיע לו נחת שהתגלמה בילד הקטן הזה שהיה חזק וטוב באמת, ראו לו את זה בפנים.
"הגיע הזמן שנהיה מאושרים." סילביה נשענה על חזהו המנחם של בעלה.
הילד הזה שללא ספק היה של שניהם הביא גם לה כפרה ואושר לא פחות מאשר לבעלה.
"איפה הוא?!?, איפה הוא?!" לחדר פרצה סופי ובעקבותיה בצעדים מגושמים רץ ברנרד.
"ששש, אל תצעקי, הוא יישן." סילביה הסתה את סופי שמיד נעמדה לצד אימה ובהתה בתינוק.
"אמא... הוא כל כך יפה..." סופי צייצה בהתרגשות ובחנה את התינוק המתוק ביותר שראתה מעודה.
ברנרד עמד ליד אחותו הבכורה וצפה בפניה המתמוגגות למראה היצור הקטן והזר שנח על אימו. ברנרד לא מצא בו משהו מיוחד אבל לפי המבטים של האחרים הם חשבו שהדבר הזה הוא משהו מיוחד.
"כן. הוא דומה לך ולאבא, סופי." סילביה חייכה מלוא הפה ואלפרד ליטף בעדינות את העולל הקטן.
"ואני דומה לך, נכון אמא?" ברנרד מיהר לשאול.
"כן, ברני." סילביה אישרה וברנרד ניפח את חזהו בגאווה.
"אני יכולה להחזיק אותו?" קולה של סופי היה מלא תקווה.
"מצטערת מתוקה שלי... כרגע הוא יישן." סילביה נאלצה לסרב ופניה של סופי נעצבו מאוד.
ברנרד ששנא לראות את אחותו עצובה מיד התנדב לפתור את המשבר ונענע בחוזקה את אחיו הפעוט עד שהתעורר והשמיע קולות בכי רמים.
"ברנרד, מה עשית?!?!" סילביה צעקה וברנרד מיד פרץ בבכי שהשתלב בקול בכיו של אחיו אך אחיו מיהר להירגע בעוד שברנרד מיאן להפסיק את הבכי.
"צא מכאן! לך!" אלפרד מיהר לגרש מהחדר את ברנרד.
ברנרד בצעדיו הילדותיים מגושמים רץ מחוץ לחדור לחיו החיוורות רטובות מדמעות שלא עוצרות. 'אני שונא אותם! את כולם! ואת התינוק המכוער הזה!!!' הוא זעק בליבו והשתטח על השטיח שבסלון עם הדמעות שלא יכולות לעצור. ושם שפניו שקועות בשטיח רטובות ומנוזלות הבין ברנרד שאהבה היא משהו בלתי נשלט ושאותו לא אוהבים כלל.

2-

הילד שנולד בחורף של שנת 1913 נשא את השם מארק דה לאוול. אלפרד היה זה שבחר לרך הנולד את השם. הוא עדיין זכר את ימיו כנער שרק חגג את יום הולדתו השמונה עשרה וישב בקרון רכבת צפוף להפליא בדרכו בפעם הראשונה אל פריז, צרפת. הוא זכר נער מרוגש, חסר סבלנות, משתוקק, בעל חלומות גדולים וציפיות אבל גם מלא פחדים, תהיות ושאלות. והוא גם זכר ילד קטן בעל עיני דבש שלא הפסיק לדבר... ששר לו שירים מצחיקים וסיפר בדיחות, ילד שחשב שהירח עשוי מגבינה ושאיפשהו בכל אדם יש טוב. ילד שהיה עושה חיקויים וקולות מצחיקים, ילד שגרם לו לחייך הרבה ולהירדם כמו סרדין דבוק לחלון בגללו, ילד שהפך את המסע הכי מותח של חייו לחוויה מנחמת וסימפטית.
ובסוף כשכבר כמעט ונפרד נתן לו חפיסת שוקולד שוויצרי איכותי, שיהיה לו מתוק. נדמה שהילד צפה מראש את הנסיעה חזרה לבודפשט כעבור כמעט יממה כי היה לאלפרד מר כל כך לשוב אל בודפשט שהוא היה זקוק לטעמו המתוק של השוקולד יותר ממה שהיה זקוק לאוויר.
אלפרד רצה שמארק שלו יהיה ילד כזה. שיהיה מצחיק ואנושי, שיהיה סימפטי וטוב לב, שיאמין באנשים וידע לגעת בהם, שיהיה הטעם המתוק והמנחם עבורו... זה מה שאלפרד רצה. הוא רצה שמארק יהיה הנחמה המתוקה שלו ושיגרום לו לחייך ולצחוק ולהתגאות בו בתור אבא, כזה ילד שהוא יצרח בגאווה- 'זה הבן שלי!'.
והוא היה בטוח שמארק שלו יגדל ויהפוך לבן ולמה שתמיד קיווה הוא בעצמו להפוך. התקווה הזו הפכה את הצמד אלפרד ומארק דה לאוול לבלתי נפרדים. כשאלפרד היה משתחרר מהבסיס הוא מיהר להגיע לבית ולרוץ לחדר שלו אל העריסה של מארק הקטן ולחבק אותו, להריח את הראש הקטן שלו ולומר לו כמה הוא אוהב אותו.
סילביה גם היא הרבתה להרעיף על מארק אהבה רבה ובניגוד לדרך שבה גידלה את ילדיה הגדולים בכך שהעבירה את הטיפול לאומנת והרבתה לצאת למסעי קניות ולבילוי עם חברות. אבל עם מארק לא היה הדבר כך. היא הייתה מסורה לטיפול בו ובילתה איתו זמן רב לראשונה מרגישה באמת כמו אימא אמתית והעובדה שמארק היה ילד נוח מזג ושקט הקלה עליה מאוד.
אלפרד העריך מאוד את העובדה שאשתו מטפלת במסירות בילד והוא חזר להרעיף עליה אהבה וזרי פרחים ומתנות ולהשתובב מאחורי גבה עם מאהבות בשלל גוונים, ממש כמו פעם, כאילו מעולם לא הייתה קיימת לינדה.
הילד מארק גדל לו לאט. בניגוד חד לעומתו של ברנרד התינוק היה בעל עור זהוב והיה ילד בריא למראה שהתפתח וגדל במהירות. הילד למד הכול מהר והיה חד תפיסה וקליטה. כבר בגיל שלוש ידע לספור עד מאה, את כל אותיות האלף בית ההונגרי, ידע לדבר חלקית גם בצרפתית ובגרמנית וידע לשיר בקול צלול ולצייר במיומנות מיוחדת.
על כל זה השקיף ברנרד מהצד. הוא היה כבר בן שמונה. לא היה לו שום כישרון מיוחד. אם כבר הוא מסורבל ומבולבל והיה סתם עוד ילד בקהל בלי שום דבר יוצא דופן.
כשברנרד הביט במארק הוא הביט בכל מה שרצה להיות- מוצלח, חכם בצורה בלתי רגילה, קורן מבחינה חיצונית ואולי יותר מהכול אהוב ואהוד על ידי כולם. טוב כולם מלבדו ומלבד סבא מקסימליאן.
ברנרד לא חיבב את אחיו לא בגלל הקנאה או לא רק בגלל אלא גם כי הבין מהר מאוד שאחיו הצעיר יודע לנצל כל מצב לטובתו. הוא הכיר וידע את החולשה של כל אחד מבני הבית והיה מנצל אותה, כן גם בגיל הפעוט שלוש הוא היה מפעיל את הבית לטובתו והציק לברנרד עד שהיה משתגע ועושה מעשה שגרר עונש.
מעשה אחד מני רבים התרחש ביום קיציי אחד בו משפחת דה לאוול החליטה לנפוש כמה שעות מהנות על גדות נהר הדנובה כמו משפחות רבות אחרות.
הם תפסו להם פינה מתחת לעץ ענף ופרשו את הציוד שלהם. סופי שבאותה העת הייתה כבר בת שתיים עשרה מיד הורידה את בגדיה נשארת בבגד ים ונעלמה עם חברותיה וחבריה לכיתה שהגיעו לשם גם הם. ברנרד שחבריו היו מעטים והיו בעיקר ילדים שמסתגרים בבתים שלהם נשאר עם ההורים שלו ועם מארק.
הם ירדו למקום רדוד במים ומארק היה אחוז בזרועותיה של סילביה.
"ברני יודע לשחות?" מארק שאל את ברנרד שאחז בפחד בחולצתו של אביו.
"הלץ הזה? הוא ממש לא יודע לשחות." אלפרד גיחך וטפח על ראשו של ברנרד.
"אולי תלמד אותו, אבאל'ה? וגם אותי!!!" מארק חייך ידיו מכות על המים והשפריץ מים על אלפרד שצחק ולקח אותו מזרועות אימו.
כל אותו אחר הצהריים אימן אלפרד את השניים או לפחות ניסה. בתחילה הניסיונות היו מועילים וכיפיים לכולם אך לאט לאט אלפרד החל לאבד סבלנות. מארק ששם לב לכך כמעט מיד החל לקחת ברצינות את ההוראות ותוך חצי שעה שחה כמו דג והצטרף לאביו בשחייה לתוך מים עמוקים יותר.
ברנרד אחז בענף עבה, רועד מפחד ידיו החלושות בקושי מונעות ממנו להיסחף. מארק שחה אליו.
"אתה פחדן!" הוא קרא בפניו.
"אני לא!" מיהר ברנרד למחות ונלחם בבכי שעמד לפרוץ ממנו.
"אז תשחה!, ברני אל תהיה פחדן!" הוא השפריץ עליו מים ומההלם הוא עזב את הענף.
"אבא! אני טובע! אבא!" הוא צרח בהיסטריה והכה על המים, בוכה ודואב.
הוא בקושי נשם וניסה להיאבק במים ובסחף. הוא צרח לעזרה ופחד למות, פחד למות כל כך.
"תירגע, ברני!" אלפרד תפס את הילד שבעצם נסחף אל אזור המים הרדודים והסכנה שיטבע הייתה אפסית עד לא קיימת.
ברנרד לא נרגע. הוא לא הפסיק לבכות גם אחרי שאלפרד משה אותו מתוך המים אל גדות הנהר. הוא המשיך לצרוח ולבכות בהיסטריה גם שעה ארוכה לאחר מכן.
אלפרד וסילביה שבשלב כלשהו כבר הסמיקו מבושה בגלל כל העיניים שננעצו בהם והגיחוכים מסביב הילד האומלל שלהם שפחד משום דבר החליטו לארוז ולשוב הביתה.
סופי שמחתה בכל תוקף על ההחלטה לעזוב והייתה מעדיפה להישאר עם חבריה דחפה לאחור את אחיה הפחדן והמיילל, "הכול באשמתך, פחדן מגעיל שכמותך", היא הטיחה בו בכעס.
ברנרד שהיה אומלל מכל רק ייבב בשקט. הוא לא הפסיק לייבב גם במרכבה כל הדרך אל הבית הלבן של משפחת דה לאוול.
הבכי בכלל לא היה מהפחד, כבר לא בכל אופן. הבכי היה בגלל החיוך הכמעט מרוצה של מארק שישב בחיקו של אלפרד והביט ישר אליו. האח הזה שלו הכאיב לו ולאף אחד לא היה באמת אכפת.

3-

בשלהי אותו הקיץ קיבל מקסימליאן מכתב. מכתב מפריז שנשלח על ידי מארי, אחותו הצעירה. המכתב היה קצר ומתומצת. היא לא שאלה לשלומו או למשפחתו אלא רק סיפרה בקצרה שג'וליאן הפסיד את ההון של משפחת דה לאוול לפני כמעט ארבע עשרה שנים, שנים ספורות אחרי מותו של אביהם פייר. היא סיפרה שעכשיו ג'וליאן, אשתו ושתי בנותיהם הקטנות חיים יחד בבית מתפרק בשכונה ענייה בפריז ושג'וליאן חולה ונוטה למות. האלכוהול הרב שהכניס לגופו כרסם בו וגבה מחיר בלתי מתפשר וחולאים רבים. בעוד כמה ימים כנראה ילך לעולמו והיא המליצה לו לבוא להיפרד. לבסוף כתבה שאם לא יגיע המשפחה בהחלט תבין וחתמה בשמה ובשם משפחתה החדש.
מקסימליאן לא היסס ומיד ארז לעצמו תיק לנסיעה. תרזה ואלפרד ניסו להניא אותו מכך וטענו שהוא זקן מכדי לנסוע ברכבת לבדו.
מקסימליאן לא שעה לטענותיהם ואמר שהוא מוכרח לנסוע ולהיפרד מאחיו הצעיר והסורר ששנים אין ספור של טינה ורגשות קשים עמדו בניהם.
אלפרד התעקש שהוא לא יכול לעבור לבדו את המסע הזה ולכן מקסימליאן הציע לקחת איתו את ברנרד. אלפרד וסילביה נתנו את אישורם בקלות כמעט שמחים להיפטר מנוכחתו המעיקה של בנם שבכה והתקוטט כל היום עם מארק הקטן וחסר הישע שלהם.
וכך בבוקר חם מאין כמוהו התחיל המסע של השניים אל פריז. הנסיעה החזירה את מקסימליאן שלושים שנה לאחור. בפעם הקודמת הנוף טס לכיוון אחר וידו הייתה נתונה בידה של כלתו הטרייה ויפת התואר בדרך לחיים החדשים והמאושרים שלהם.
עבור ברנרד הרכבת הייתה חוויה חדשה ומסעירה וכמוה גם פריז שאליה היו פניהם מועדות. הוא מצא את הרכבת שדהרה לה על הפסים, את הנופים שחלפו על פניו בקצב מהיר ואת המון האנשים כמשהו חדש, מבלבל ומסעיר.
הוא ישב על ברכיו של סבו ושאל מיליון שאלות שוכח לרגע את בודפשט ואת אבא ואת אמא ואת מארק ומתמכר לחוויות חדשות שהגיעו בגלים בשלושת ימי המסע.
כשהגיעו השניים לפריז הייתה זו שעת אחר הצהריים מאוחרת וריח הדוכנים השונים ומשונים שמילאו את סביבת התחנה הכו באפיהם. מקסימליאן הביט סביב ומצמץ בעיניו. פריז שלו השתנתה כל כך... השתנתה עד כדי כך שכמעט ולא הצליח לזהות אותה. ואז בפינה השמאלית צדו עיניו את דוכן הפרחים של ז'ולייט הנערה העיוורת. כשעזב את פריז הייתה ז'ולייט בת שש עשרה לערך ועכשיו על יד הדוכן ישבה אישה מבוגרת עם שמלה פרחונית וחוטי שיבה היו שזורים בשערה השחור העבה שהיה אסוף בעיגול קטן בקצה ראשה.
"בוא, ברני." הוא אחז בידו של נכדו והתקדם אל הדוכן הקטן והמדיף ניחוחות נעימים מעשרות שונים של פרחים בשלל צבעים.
"מיס ז'ולייט." הוא פנה אליה.
לרגע את פניה שכבר הראו סימני קימוט עלתה הבעת בלבול ואז חיוך קטן עיטר אותם.
"מר מקסימליאן." היא הושיטה לו יד צחורה והוא אחז בה בעדינות.
"שלום לך, יקרתי." הצרפתית שהתגלגלה מפיו הרגישה לו כמו חזרה הביתה, הפעם באמת.
"מר מקסימליאן... חשבתי שלעולם לא תשוב לפריז." היא מלמלה.
"באתי בשביל ג'וליאן." הוא הודה.
"אוי... ג'וליאן האומלל..." פניה מיד הקדירו ומקסימליאן הקדיר גם הוא.
עד שלא ראה את פניה הנכמרות לא הפנים את חומרת המצב ועד כמה אמיתי ומוחשי מצבו של אחיו הקטן.
"אני... אני אקנה לו זר שיקשט את החדר שלו." מקסימליאן מלמל.
"ותאמר לו שאתה אוהב אותו, מקסימליאן. תסלח לאחיך על הכול... כולנו היינו טיפשים וצעירים אבל אל תחשוב על זה יותר." קולה של ז'ולייט פנה בתחינה נרגשת אל מקסימליאן שליקט יחד עם ברנרד פרח, פרח לכדי זר גדול וצבעוני.
"אני לא כועס עליו כלל, בזכותו פגשתי את שושנה." מקסימליאן הרגיע אותה.
"אנא ממך... סלח לו." קולה היה מלא תחינה.
"אני אסלח. תודה על הכול, ג'ולייט." הוא לקח את כף ידה באבירות והניח בה שק של מטבעות זהב, לאחר מכן נישק את ידה בעדינות.
"להתראות, מקס." היא מלמלה בלי לדעת שמקסימליאן כבר היה רחוק כשבעכבותיו צועד ברנרד הקטן שאוחז בזר הגדול.
ההליכה מתחנת הרכבת המרכזית של פריז לבניין הקומות המט ליפול שהיווה את משכנו של ג'וליאן ומשפחתו ערך כעשרים דקות. כשנעצרו בפתח הבניין מקסימליאן כמעט והתפתה שלא להיכנס. הוא זכר את המקום הזה. לפני שפגש בשושנה הוא וחבריו היו מגיעים לכאן לעיתים כשסיימו את עבודתם בשעות מאוחרות בבר אפלולי ומוצאים נשים מופקרות להעביר איתן לילות ארוכים. אם אחיו מתגורר כאן מצבו רע ומר.
"סבא?" קולו של ברנרד החזיר אותו למציאות.
"כן, ברני." הוא הביט עליו.
"אנחנו נכנסים?" הוא שאל למרות שכפות ידיו הקטנות היו מיוזעות מחום ומפחד למראה הבניין המכוער והאפל והשכונה המלוכלכת והנוראית למראה.
"כן, ילד." מקסימליאן ניסה לחייך חיוך נינוח.
כפי שכתבה לו במכתב מארי הם עלו לקומה השלישית ומקסימליאן דפק על הדלת האמצעית שלפני המון שנים נצבעה בכחול בוהק שהתקלף והותיר דלת מתכת מכוסה חלודה.
איש לא ענה. מקסימליאן נקש שוב על הדלת ועדיין לא זכה למענה. ברנרד היה זה שבסופו של דבר ניגש לדלת ופתח אותה בלי מאמץ כי היא לא הייתה נעולה.
ברגע שהדלת נפתחה גל של ריח חריף של בצל וריקבון עלה באפם של השניים אך מקסימליאן נכנס בכל זאת כשבעקביו ברנרד.
"ג'וליאן?, ג'וליאן?" מקסימליאן קרא לחלל הבית משתדל להתעלם מהבלגן, העובש על הקירות והמראה הנוראי באופן כללי של הבית.
"כאן... כאן..." קול חלוש שהגיע מאחד משני החדרים שהיו בבית השיב למקסמיליאן.
הוא משך את ברנרד במיהרות לחדר שהדלת שלו הייתה פתוחה למחצה. בתוך החדר לא היה דבר מלבד מיטה זוגית ישנה למראה, וילון אכול ומחוויר על החלון ושידת עץ ארוכה ומתפרקת.
על המיטה שכב ג'וליאן. זקן, חיוור, מיוזע, רזה עד כדי בחילה כמעט כמו גופה חסרת חיים. מקסימליאן לא הצליח לבלוע את רוקו.
"א... אחי." מקסימליאן מלמל חלושות.
"הו... כבר אמרו לך שאני גוסס?" ג'וליאן חייך את אותו חצי חיוך מעצבן שתמיד הוציא את מקסימליאן משלוותו.
"מארי שלחה לי מכתב. אתה נראה זוועה, אחי." מקסימליאן הביט על אחיו.
"ככה זה כשגוססים... זה לפחות מה ששמעתי..." ג'וליאן אמר בקול חלוש החיוך המתגרה לא יורד מפיו לשנייה.
"ג'וליאן... מה עשית לעצמך?, למה?" שאל מקסימליאן שליבו נצבט למראה אחיו הצעיר והגוסס המנסה עדיין להעמיד פנים ולעצבן אותו.
"מקס, אני זה לא אתה... מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה..." הוא הודה בקול מחוספס.
"לא ראינו זה את זה כל כך הרבה שנים... וככה אני צריך למצוא אותך? בתוך בית שכזה?, לבדך? כשאתה נוטה למות ומעז עוד לצחוק על כך?" מקסימליאן קרא לעבר אחיו.
ג'וליאן שתק למשך דקה או שתיים. מבטו התמקד באחיו שנראה כאילו הוא עדיין גבר צעיר בן 27, אותו הגבר שעזב את פריז לפני עשרות שנים. הוא ידע כי מקסימליאן לא השתנה כלל במרוצת השנים ועל כך שנא אותו יותר מכל. כן, הוא שנא אותו כעת אפילו יותר ממשנא אותו לפני שנים.
"אני באופן טכני אדם מת ועדיין אתה בא להטיף לי מוסר, מקס. אני כבר לא בן 18 ואני לא צריך שתחנך אותי... למה באת לכאן?" ג'וליאן שאל גבותיו מכווצות.
"ג'וליאן... תאמין או לא התגעגעתי אלייך, אל המשפחה שלנו, אל פריז. כואב לי וצר לי עלייך ועליי ועל כל מה שאיבדנו..." מקסימליאן מלמל בכאב כשאל מול עיניו צצות דמויות רחוקות כל כך... ההורים שלו והאחוזה רחבת הידיים שלהם ומארי ואפילו ג'וליאן.
"יש לי מספיק רחמים, מקס. אני לא צריך שאתה תרחם עליי... דיי בכנות הלוואי שלא היית בא כלל... הנוכחות שלך עדיין גורמת לי לרצות להקיא." ג'וליאן דיבר לאט בקושי מחזיק את גופו.
למקסמיליאן לא היה מה לומר. הוא רצה לפרץ בבכי. ג'וליאן הגיע לתחתית, שבר כלי, חסר כול, נוטה למות, חלוש ואחר שנים שלא נפגשו מתעב אותו לחלוטין ובכל מידה.
"אני יכול לומר לך משהו, אדון ג'וליאן?" קולו של ברנרד נשמע בחדר לראשונה ורק אז הבחין ג'וליאן בילדון הקטן שזר הפרחים הסתיר אותו.
"בטח ילד." ג'וליאן פלט.
ברנרד הניח את הזר על השידה וניגש למיטה עומד ליד סבו וליד ג'וליאן השכוב שמראהו עורר בו רצון לפרוץ בבכי ולברוח אך הוא נלחם בו נחרצות.
"אני הנכד של אחיך. אני יודע שלא נפגשתם הרבה זמן ושלא חיבבתם זה את זה לפי כן. אבל עכשיו לא נשאר כלום מהעבר, עכשיו חיים בהווה. שניכם עדיין כאן ועדיין יכולים להיות אחים. אחים זה לא מהו שבוחרים, זה מה שאלוהים בחר לתת לנו ואח זה מתנה. שניכם אנשים גדולים, שניכם כאבתם והכאבתם זה לזה!, אתם לא חושבים שהגיע הזמן לנהוג אחד בשני כמו שאח אמיתי נוהג באחיו, כי לא נשאר לכם זמן רב וכשהזמן יגמר אתם תצטערו שלא הייתם אחים ולא עזרתם זה לזה. אני עדיין קטן ולא ראיתי הרבה דברים אבל דבר אחד אני יודע כמוכם אני לא רוצה להיות... פשוט תשלימו כבר ותאהבו זה את זה!" ברנרד דיבר בהתרגשות ולבסוף הניח את ידו החיוורת והקרה של ג'וליאן בידו הגדולה והמחוספסת של מקסמיליאן.
השניים בהו זה בזה לשניות אחדות לפני שנפלו זה לזרועותיו של האחר בבכי נוראי שנמשך דקות אחדות.
מאותו רגע מקסימליאן לא מש מצדו של אחיו הצעיר. הם ישבו ודיברו על הכול. ניסו להחזיר שנים אבודות מבלי לדרוך על נקודות רגישות ומבלי להיכנס להתווכחויות והתנצחויות. על שניהם החיים לא חסו כלל בחייו של האחר הבכור הייתה זו גזרת הגורל ואילו בחייו של האח הצעיר היו אלו הבחירות השגויות שהוא עצמו עשה.
היו אלו ימים עצומים, ימי חסד ומחילה. ימים של פיצוי וחמלה, ימים של כאב, ימים של חיוכים ומעת לעת גם בכי. בימים הללו לראשונה חשו שניהם כמו אחים וכאשר ג'וליאן החזיר את נשמתו לבורא בלילה שבין יום הרביעי לחמישי הוא ידע שעזב את העולם הזה כשיש לו אח אמיתי.




נכתב על ידי , 13/9/2014 11:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מדע בדיוני ופנטזיה , תחביבים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל'שושלת הלב השבור'-סיפור בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 'שושלת הלב השבור'-סיפור בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ