לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Fake Plastic Trees


She looks like the real thing She tastes like the real thing My fake plastic love

Avatarכינוי:  המכשפה המשועממת

בת: 22

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

7/2011

סבא שלי


סבא שלי הוא בן אדם שמח... הוא תמיד חושב שהוא מצחיק, והוא גם היה כזה, עד שהגעתי לגיל חמש והבנתי שיש מספר מסויים של פעמים שהוא יעשה חיקוי של כלב וזה יצחיק אותי. הוא היה "סבא שטויות" כמו שהוא קרא לעצמו. תמיד כשהייתי קטנה ונפגשתי איתו ידעתי שאני הולכת לעשות כיף, ושהוא ייקח אותי למקומות הכי מגניבים וייתן לי לאכול גלידה לפני האוכל וילבש חולצה ורודה מצחיקה ויעשה את כל מה שלא היית מצפה מבן אדם בן 67 לעשות, כי ככה הוא. סבא שטויות.




הוא נולד בארגנטינה, ולמרות שהגיע לארץ לפני בערך חמישים שנה, העברית שלו נשמעת כאילו הוא בארץ פחות מחודש, והמבטא שלו נשמע כאילו הוא מעולם לא עזב את ארגנטינה. אבל זה עוד כלום לעומת הכתב שלו. אם הוא לא דיסלקטי, אז אני לא יודעת מי כן. הכתב שלו ברור כמו כתב חרטומים, ובכל ברכות יום ההולדת שהוא כתב לי השם שלי כתוב בכל מיני וריאציות שונות ומשונות (מיה, מיא, מאיא, מאיאה) לקחו לו כמה שנים ללמוד לכתוב את השם של הנכדה שלו. אבל למרות בעיותיו עם השפה, הוא האדם הכי ציוני שאני מכירה. אהבת ישראל והארץ זה הדבר הכי חשוב לו בכל העולם.




הוא צנוע מאד. הוא מצטנע לגבי כל דבר מדהים שעשה, מעולם לא דרש הוקרת תודה, למרות שהיא הגיעה לו. וואו כמה שהיא הגיעה לו.
הוא לקח כל כך הרבה אנשים תחת חסותו, שיקם כל כך הרבה צעירים שכנראה שבלעדיו הם היו בכלא, או מתים, או מאד קרובים לאחד מהם.
הוא מעולם לא שם את עצמו במקום הראשון, תמיד דאג לאחרים. ולמרות שרבים מהם פגעו, גנבו ובגדו בו, הוא מעולם לא איבד את אמונו בבני אדם.
מלבד היותו האדם הכי ענב, טוב ורחב לב, בין הדברים היותר בולטים אצלו זה אהבתו למוזיקה. במיוחד אופרה ומוזיקה קלאסית.
כשהייתי קטנה הוא היה לוקח אותי פעם בשבוע לבית האופרה, ואני הייתי מתגנדרת ולובשת את השמלה הכי הכי יפה כדי לא לעשות בושות לסבא ולכבד את המאורע החשוב. כל פעם מחדש היה מתרגש לראות איך שאני מתלהבת מהתחפושות ומהשירים ומהתפאורה, והיה מסתכל בי במין מבט כזה של גאווה ואחרי ההופעה היה מסתובב איתי ואומר לאנשים ש"זאת הנכדה שלי".
בגללו בעצם התחלתי לנגן. אני מנגנת על פסנתר מגיל חמש, זאת אומרת 9 וחצי שנים. בכל פעם שניגנתי, ראיתי מזווית העין את אותו המבט מלא הגאווה והעיניים הבורקות מהתרגשות. 




הפסנתר והמוזיקה הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שיכולים לומר על עצמם שהם מרגישים את המוזיקה כמוני, בנשמה, חדורה בתוך העצמות, נמצאת בכל מקום שהלב נמצא בו. ב - 9 וחצי השנים האחרונות אני הייתי, עשיתי, שמעתי, נשמתי - מוזיקה.




מוזיקה ליוותה אותי בהמון סיטואציות קשות בחיים, והייתה איתי בכל הרגעים המרגשים והמשמחים שלי, ואני חייבת את זה לו.
סבא שלי אובססיבי לגבי כל מה שקשור אליי. הוא אוהב אותי, אני חושבת שיותר מכל אדם אחר שאי פעם אהב אותי. הוא ניילן, צילם, תייק, שמר, רשם, ומסגר כל דבר שעשיתי, החל מכל קשקוש שציירתי לו בגיל שנה ועד כל התעודות שקיבלתי איי פעם וכל הכרטיסים של הקונצרטים שניגנתי בהם.
ותלה הכל במשרד שלו בבסיס (הוא עבד בבסיס 35 שנה עד שהיה חייב לצאת לפנסיה לפי החוק, וגם אחרי זה המשיך לעבוד שם בהתנדבות) ביחד עם תמונות שלי ושל האחיות שלי מכל שנייה ושנייה בחיינו, שהוא כמובן היה חייב לתעד.




הוא מעודד אותי ותומך בי בכל מה שאני רוצה לעשות. הוא קנה לי פעם ערכה שלמה של קנבאסים וצבעי שמן איכותיים (שעולים המון כסף) כדי שאני אוכל "לצייר כמו שצריך, לא עם זבל. ילדה כשרונית כמוך צריכה את הדבר האמיתי". ואז קנה ממני את הציור ב - 1000 ש"ח.
סבא שלי גם אוהב ספרים. כל סוגה, כל גודל, כל סופר. תנו לו ספר והוא יכול לחיות עליו שבוע. והוא אמר תמיד שקריאה זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים כדי להפוך לבן אדם חכם ומשכיל. הוא תמיד מתעצבן שאני קוראת מהר. הוא אומר שספר צריך ללעוס, לא לבלוע.
ואני ואמא שלי בדיוק כמוהו. אני תולעת ספרים רצינית, מהסוג הקיצוני.




מגן טרום חובה כבר ידעתי קרוא וכתוב בצורה מושלמת וקראתי ספרים של חמישים עד מאה עמודים, ומאז ועד היום אני בולעת ספרים בקצב. הגעתי למצב כואב שבו אני נכנסת לסטימצקי ואני יכולה למנות על יד אחת את מספר הספרים שלא קראתי.
וההנאה הכי גדולה שלי ושלו בכל הבילויים שלנו יחד זה ללכת לחנות הספרים. 




אני זוכרת פעם אחת שהלכנו לחנות ספרים ישנה מאד, שהוא ואמא שלי נהגו ללכת אליה לפחות פעם בשבוע.




כשהוא ואמא שלי היו הולכים לחנות ההיא, אמא שלי הייתה רצה לתוך החנות, לוקחת ערימה של ספרים וקוראת אחד אחד את העמוד הראשון והתקציר של כולם, ובסוף הייתה בוחרת חמישה ספרים (לא פחות ולא יותר) שעברו את הסלקציה והוא היה קונה לה אותן.
ואני, ילדה קטנה בת שמונה שניראית כמעט שתי טיפות מים לאמא שלי, רצתי בהתרגשות לתוך החנות, לקחתי לי ערימה של ספרים, והתחלתי לקרוא את העמוד הראשון של כל אחד ואחד מהספרים ואת התקציר שלהם. 




המוכרת שכמובן זיהתה את סבא שלי שיפשפה את העיניים, והסתכלה עליו ואמרה "זאת הבת שלה?" וכשהוא הנהן ואמר לה שכן, היא התחילה לבכות ולחבק אותי, מה שבזמנו הטריד אותי קצת, אבל אחר כך סבא הסביר לי הכל...
סבא נורא אוהב לספר את הסיפור הזה.
אנחנו קרובים מאד, היו לנו כמה שיחות שאני לא אשכח עד השנייה שבה יכריזו את שעת המוות שלי. למדתי ממנו המון, בכל נושא אפשרי. תמיד יש לו מה להגיד. הוא אדם חכם מאד, יש לו ידע כללי בלתי נגמר. והכי חשוב, הוא לימד אותי כמה שיעורים על החיים. הוא שינה אותי בהמון מובנים. בזכותו אני מי שאני היום. הוא אחד האנשים היותר משמעותיים וחשובים בחיים שלי. 




אבל עם כל הדברים האלו, עוד דבר שאי אפשר לפספס אצל סבא שלי זה הסיגריות. הוא מעשן כבד מגיל 11 בערך, כי בימים ההם ובמיוחד בארגנטינה זה היה דיי מקובל. הבן אדם לא מסוגל להעביר 15 דקות בלי הסיגריה שלו.
בגלל זה הוא גם חלה בסרטן 3 פעמים בחייו, בשלושה מקומות שונים. נאבק בכל הכוח וגם ניצח. עד הפעם השלישית והאחרונה. שם הוא הפסיד.




הוא נלחם במחלה במשך עשרה חודשים, בניגוד לדברי הרופאים, שלטענתם הסיפור היה אמור להסתיים אחרי שלושה חודשים גג. וגם לאורך התקופה הזאת היו כמה פעמים שהם אמרו שזהו, אלו השעות האחרונות, והוא יצא מזה כמו גדול.




אני זוכרת איך שגם כשהיה במצב קשה ובכאבי תופת, תמיד כשהייתי אצלו הוא השתדל להתנהג כאילו הוא מרגיש כמו סופרמן, תמיד כשנכנסתי לחדר הוא חייך חיוך גדול ואמר "אוו הנה המאמיטה שלי" (מאמיטה - אני לא יודעת אם יש מילה כזאת בספרדית, אבל זה שילוב של המילה מאמי ומאיה והנטייה הדרום אמריקאית שלו להוסיף "טה" בסוף כל מילה. הוא קרא לי ככה תמיד, למרות שהייתה תקופה ארוכה כשהייתי קטנה שחשבתי שהוא קורא לי ממוטה). וגם כשדיברתי איתו בטלפון ושאלתי אותו איך הוא מרגיש תמיד זה היה משהו בסגנון של "אהה מצויין, תכף אני הולך לשחק טניס ואחרי זה מרתון, אין לך מה לדאוג סבא שלך חזק". הוא לא רצה שאני אהיה עצובה, הוא לא רצה שאני אראה את הסבא שכל כך הערצתי במצב כזה.




הוא גם היה צריך מריחואנה רפואית בשביל שיהיה לו תיאבון. קצת אירוני לטפל במישהו שחולה בסרטן ריאות עם מריחואנה, אבל זה עודד אותו קצת, וגם היה מאד משעשע. עדיין מצחיק אותי להיזכר בתמונה שנמצאת לי בראש - הוא יושב בכיסא גלגלים מחובר לבלון חמצן עם ג'ויינט ביד... אכן סבא אחד ויחיד.
הפעם הראשונה שדיברתי איתו ברצינות על המחלה הייתה רק אחרי כמה חודשים. אני בכיתי, והוא הסתכל עליי ואמר לי "את יודעת מתי הפעם האחרונה שראיתי אותך בוכה? ביום ההולדת שלך בגיל שלוש, כשמישהו לקח לך את הצלחת האחרונה שהיה מצוייר עליה טלטאביז. תקשיבי לי מאיה, עכשיו, מה שאני צריך יותר מכל דבר אחר זה לראות אותך מחייכת." וחייכתי.
אחרי כמה חודשים בבית חולים, החליטו להעביר אותו להוספיס, שזה בעצם התחנה האחרונה. אין מוניטורים, אין מכונות החייאה, לשם באים כדי למות. זה היה באמת מקום מקסים. והכי טוב היה שהוא יכל להביא לשם את לושה הכלבה וזה בכלל עשה אותו מאושר. זה היה החודש הכי טוב שהיה לו בכל התקופה ההיא.




אבל זאת הייתה תקופה קשה בשבילי. בכיתי המון, בעיקר בבצפר, היה לי קשה להתרכז ולהתמודד עם הכל בבת אחת. הציונים שלי התדרדרו, ניתקתי קשר עם חברים, הסתובבתי כמו זומבית. הייתי אוטיסטית ממש. מצבי הצבירה שלי עברו בין שקט והתכנסות לבין בכי היסטרי. ואנשים לא הבינו כי "זה לא שהוא מת, הוא רק חולה... חוץ מזה, זה רק סבא, הוא גם ככה זקן" אבל זה לא רק סבא. הוא היה כמו אבא שני בשבילי, הוא היה הסיני הזקן שאליו באתי בשביל עצה, הוא היה חבר, הוא היה הכל.




הייתי מגיעה לשם לפחות פעם ביום, אלא אם כן לא היו מסכימים לי לבוא כי הוא היה במצב קשה ולא רצו שאני אראה אותו ככה. וכל פעם התווכחתי ואמרתי שאני רוצה להיות שם בשבילו. 




פעם אחת וויתרו לי ונתנו לי לבוא. התחרטתי בשנייה שנכנסתי. הוא היה מסומם לגמרי מהמורפיום וניראה כמו מת. היה לי קשה להוציא את המראה הזה מהראש.




מהתקופה הזאת מה שהכי מהדהד אצלי בראש זה לבן. הלבן של הבית חולים, הלבן של ההוספיס, הלבן של השיער שלו, שלקראת הסוף כבר לא היה...




הימים האחרונים היו הכי נוראיים. הוא היה במצב קשה מאד. היה ברור לו ולכולנו שזה הסוף והתחלנו להיפרד.




ושוב למרות המצב, סבא שוב הדהים את הרופאים שאמרו שאין לו יותר מכמה שעות, ונלחם ונאבק במשך כמה ימים של סבל. הוא לא התכוון ללכת לשום מקום, היה לו בשביל מה לחיות. חוץ מזה, הוא הבטיח לי שהוא ילווה אותי ללשכת הגיוס והוא לא תכנן לשבור את ההבטחה הזאת. הוא תמיד אמר שהדבר הכי חשוב אצל אדם זה לעמוד בהבטחות, להיות אמין.




אבל יש גבול מסויים למאבק של הגוף בנפש. זה פשוט היה חזק ממנו, למרות היותו האדם החזק ביותר שאני מכירה.




היום האחרון היה הכי קשה. הוא צרח וצעק מרוב כאבים. הוא סבל כל כך. הייתי איתו והחזקתי לו את היד ונכנסתי להיסטריה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פשוט יצאתי מהחדר וברחתי בבכי היסטרי. ואז ראיתי את הפסנתר של ההוספיס, והתחלתי לנגן את הוואלס של שופן שהוא הכי אוהב. ואז פתאום נפסקו הצעקות, הכל נרגע, ונהיה פתאום שקט כזה ושמעו רק את הצלילים הגאוניים של שופן. וניגנתי וניגנתי וניגנתי בלי לחשוב על שום דבר אחר. המוזיקה הרגיעה אותו. המוזיקה לקחה ממנו את הכאב.




כשסיימתי לנגן שמעתי מאחוריי מחיאות כפיים. הסתובבתי וראיתי את כל הצוות של ההוספיס והמטופלים יושבים ומוחאים כפיים. בכלל לא שמתי לב שהם היו שם...




כשסבא נרגע, האחיות בהוספיס המליצו לכל המשפחה ללכת הביתה כל עוד הוא בהפוגה, להתקלח, לנוח, להתרענן. וזה מה שעשינו. הלכנו כולנו הביתה, ורק קלריס, בת זוגתו ב15 השנים האחרונות, נשארה.
ואז זה קרה. כשכולם הלכו, כשהוא היה לבד, אז הוא הלך. פשוט עצם עיניים. וזהו. נגמר.




הוא חיכה שכולם ילכו, הוא חיכה לשנייה שבה הוא יוכל להיות שקט, לשנייה שבה הוא יוכל להפסיק להילחם.








אני הייתי בבית וניגנתי כשאבא שלי בא אליי עם עיניים דומעות ואמר לי שסבא חיים נפטר. במשך בערך חמש דקות הסתכלתי עליו ולא אמרתי כלום. ואז זה התפרץ. בכיתי במשך כמה שעות רצופות. וואו כמה שבכיתי, בכיתי יותר משבכיתי בכל התקופה הקשה הזאת. למרות שידעתי שזה יקרה, לא יכולתי להאמין, לא הייתי מסוגלת, שמאחורי העיניים החכמות והטובות שלו כבר לא יהיה ניצוץ הגאווה הזה לעולם. אני כבר לא אראה את החיוך השטוטי שלו. אני לא אשמע את הקול הצרוד הזה עם המבטא הארגנטינאי הכבד. הוא איננו.




אחרי שאזלו לי הדמעות ניסיתי להעסיק את עצמי בכל דרך אפשרית. לא נתתי לעצמי לנוח לשנייה, לא נתתי לעצמי זמן לחשוב עליו, לא להתאבל, לא לבכות. 




באותו היום גם גיליתי שקיבלתי את המחזור הראשון שלי... ורציתי למות. אמא שלי אמרה שזה מתנה מסבא. אני אמרתי לה שזה מתנה מגיל ההתבגרות, ושזה גם לא ממש מתנה. רציתי להתרגש ולהיות שמחה, אבל לא יכולתי. 




הלוויה הייתה קשה. גם השבעה, שהייתה אצלינו בבית. קשה לאבד מישהו, ואז במשך שבוע שלם לשבת בבית שלך, להרגיש כל כך מחולל, כאילו מישהו פרץ לך לדבר הכי אישי בעולם, לאבל שלך. להעמיד פנים שאיכפת לך שכל מיני אנשים שאתה אפילו לא מכיר משתתפים בצערך. גם אם הם באמת לא.




אנשים יושבים בקבוצות בבית שלנו ושותים קפה ומדברים על כל דבר אפשרי חוץ מעל סבא שלי. אני לעולם לא אבין את כל הקונספט הזה של השבעה, אבל זה חלק מהדת שלנו. אין מה לעשות.








מחר יהיה ה - 15 ביולי, 2011. מחר תהיה שנה שלמה למותו של איש מדהים, איש אהוב, שהיה חלק כל כך בלתי נפרד מהחיים שלי.




סבא יקר שלי, אני אוהבת אותך. בחייך ובמותך. ומתגעגעת כל כך שלפעמים קשה לי לנשום. כאילו ניקבו לי את הריאות. כאילו תלשו לי את הלב והשאירו חלל ריק, וזה כואב. אין לילה שאני לא חולמת עליך, אבל החלומות מרגיעים את הגעגועים, נותנים הזדמנות לראות אותך מחייך עוד פעם אחת אחרונה.




סבא שלי, נתת לי כל כך הרבה, השקעת בי את עצמך, את כל כולך והעברת אליי הלאה את הידע שלך, את הזכרונות שלך, את האהבה שלך, והשארת עליי חותם שעשה אותי מי שאני היום. ואני מודה לך על כך בכל יום. בזכותך יש לי הכוח להיות מי שאני.




סבא אהוב שלי, "סבא שטויות", תודה לך על המוזיקה, על הספרים, על הבילויים, על השיחות, על האהבה ללא תנאי שלך, על כל מה שנתת לי, ונתת הרבה.




אני מתגעגעת סבא, אבל אני יודעת שטוב לך שם למעלה, ושמשגיחים עליך כמו שצריך, ושאתה רואה הרבה אופרות וקורא הרבה ספרים  ומצחיק שם את כולם. ואתה מאושר. וזה מגיע לך. כל החיים נתת, עכשיו תורך לקבל.




אני מתמודדת עם הכל סבא. ואני מצליחה בלימודים, ומנגנת הרבה, וקוראת, ומציירת, אז אל תדאג סבא כי אתה יכול להמשיך להיות גאה בי.




ואני יודעת שכשאני אצעד ללשכת הגיוס אתה תהיה שם לידי. כי אתה אדם שעומד בהבטחות שלו, כי זה הכי חשוב נכון?












והנה סבא, אני מחייכת עכשיו. כמו שאתה רוצה.




נכתב על ידי המכשפה המשועממת , 14/7/2011 19:06  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

78
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמכשפה המשועממת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המכשפה המשועממת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ