לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Flowers are Eternal. Human isn't.

Avatarכינוי:  Petite

מין: נקבה

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014

פרק 19- לשחק באמא ואבא


כמה מילים קצרות לפני זה-

אני מפרסמת את זה כי זה כבר כתוב אצלי ועוד פרק או פחות פרק, לא יודעת כמה הבדל זה יעשה. אני מתגייסת בעוד פחות מחודש אז אני לא יודעת באיזה הפרשים אני אוכל להעלות פרקים, אם בכלל אני אצליח דרך הטירונות... אני  מקווה שאחרי שאסיים את הטירונות (חודש) אני אוכל לכתוב בקצב מהיר יותר.

בינתיים אני מעלה את זה לחוות דעת וכי התגעגעתי אליכן ולתגובות הכל כך חמות ואוהבות שלכן!!! אני אוהבת אתכן אחת אחת בחזרה בטירוף!!! 

וזהו נפסיק לחפור, יאללה לפרק... הוא ממש ארוך, כמעט פי שתיים מפרק רגיל... זה מה שקורה כשכותבים בלי לעצור חחח 

 

 


 

השחר התחיל לעלות, ואפשר היה לראות שהשמש עוד רגע תפציע מקו האופק. הצבע האפור בהיר של הבוקר שטף את הסלון, מאיר שלושה פסלים שישבו בשלושה קצוות בסלון.
בן ישב על קצה הספה, רגליו פשוקות, מרפקיו שעונים על הברכיים ובין הידיים קבור הראש.
ג'יידן היה שעון על הקיר שליד המרפסת, מבטו נעוץ באופק, כאילו מתזמן את קצב הזריחה. ידיו היו משוכלות בכוח, הוורידים על השרירים היו בולטים, אבל הפה היה מעוות במן מרירות לא ברורה. לא יכולתי לנחש מה עובר לו בראש.
ואני ישבתי על הכורסא, מקופלת, מחזיקה את הברכיים קרוב לסנטר וכורכת סביבן את הידיים, כאילו שאם אמעך את הבטן מספיק חזק התוצאה על המקל, שיושב על השולחן במרכז המשולש, תשתנה.
לא יכולתי לדעת מה עובר בראשם של הבנים, ואיכשהו מחשבותיהם נראו לי יותר ברורות ממחשבותיי שלי. היה לי בליל של היסטריה, זעם, ובעיקר בלבול בראש.
היסטריה כי הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו בחיים שלי, וזה ברשימה אחרי מחלה סופנית או איידס, זה היריון.
זעם כי זה קרה מתחת לאף שלי, ואני בכלל לא שמתי לב שהתאריכים רצים והמחזור המקולל לא מגיע. ביחד עם כל הבכי, הרגשות הלא מוסברים, התסכול מהרגשות הלא מוסברים, התחושה שאני מאבדת את עצמי, איך פספסתי את זה?
ובלבול, כי לא היה לי מושג מי יכול להיות האבא. זה יכול היה להיות ג'וני, זה יכול היה להיות ריאן, זה יכול היה להיות האידיוט שאנס אותי, זה יכול להיות כל אחד מהאנשים ששכבתי איתם בחודשיים האחרונים.
אבל מה זה משנה? אם היה אבא לצידי, זה היה הופך את זה לפחות נורא? לא. כי לא רציתי להביא ילד לעולם הזה. למקום הנוראי הזה, שמלא באינטרסים, שמלא במוות ובפחד ובאלימות, לא רציתי לגונן על אף אחד מלבדי, לא רציתי לדאוג לאף אחד מלבדי. רציתי להישאר אגואיסטית, לשרוד לבד כמו שאני יודעת. להרוויח כסף בשביל עצמי, ולא בשביל אף אחד אחר.
לא רציתי את החיים שלי בשביל הילד הזה. לא רציתי את האחריות הזאת, כי פחדתי שאפעל בדיוק כמו שפעלו ההורים שלי.
האור האפרפר התמלא בצלילי הזמיר ששרק מהמרפסת, והפך להיות בהיר יותר ויותר עד שפסים כתומים של שמש עולה צבעו את רצפת הקרמיקה.
בן היה הראשון שהפשיר; הוא הרים את ראשו וקיפל את ידיו לאגרוף מתחת לסנטרו, והביט אל תוך עיניי.
"איך את מרגישה?" שאל, קולו חלש וצרוד מהשתיקה הארוכה.
רק הנדתי בראשי, לא מסוגלת להוציא הגה. הייתי פקעת עצבים. העיניים שלי התכסו בציפוי המבריק של הדמעות, אבל הפעם הגבתי אליהן באדישות; בתחושה קטנה של הקלה ידעתי שעכשיו יש סיבה מצדקת לשינויים התכופים במצב הרוח שלי.
"אל תפחדי," הרפה מעט את אגרופו, ורכן, כאילו הוא רוצה לקום אליי אבל הוא מהסס, "לא משנה מה תחליטי, אני..." קולו גווע. ג'יידן צמצם את מבטו אל מול השמש העולה.
הנהנתי ובלעתי רוק. "אני יודעת."
כששמע את קולי הוא קם מיד וניגש אליי, והתיישב לידי על הכורסא. נשפתי אוויר בלחץ, ורכנתי אל החזה שלו, וידיו עטפו אותי. המתח בגופו היה כמו הד למתח שלי.
הוא נישק אותי בקודקוד ראשי. "את מפחדת?" לחש כל כך בשקט, כאילו הוא מנסה להרדים אותי, או להרגיע אותי מחלום רע.
"לא יודעת..." משכתי כתפיים. הדמעות עוד לא פרצו החוצה, אבל חנקו לי את הגרון. המילה מפחדת לא הייתה נכונה כמו זועמת.
ידיו התהדקו סביבי. "אל," הוא מלמל ברוך.
שתקנו כמה דקות, מדי פעם חיבוקו מתהדק ושפתיו מתחככות במצחי. פתאום שבר את השתיקה ושאל, "את יודעת מי..."
"זה הקטע הכי דפוק," גיחכתי כשמשכתי באף וקולי נצרד, "שאני לא יודעת."

ג'יידן עכשיו הפשיר וסובב אליי את מבטו, והוא העביר בי צמרמורת. "לא?" בקולו היה גוון חד של ציניות.
גבותיי התכווצו, מה שהקשה עליי לראות עם הדמעות בעיניים.
בן היה זה שדיבר. "למה, אתה יודע?" קולו חתך את האוויר.
רגע ארוך הוא הביט בי, מקופלת בתוך הזרועות של בן, ואז גיחך במרירות והחזיר את מבטו אל השמש. "למה שאני אדע משהו," מלמל בקול סרקסטי.
"אל תשגע אותי, ג'יידן," משכתי באף שוב, "יש לי מספיק על הראש גם בלי המשחקים האלה שלך."
שוב גיחך. "מצטער, מתוקה."
הידקתי את השפתיים אבל התאפקתי; אני אוציא את זה עליו גם ככה במוקדם או במאוחר, כמו בכל פעם שמשהו עצבן אותי ב-5 השנים האחרונות. מוטב לחכות שבן ילך לעבודה.
"את רוצה שאשאר היום בבית?" בן שאל, כאילו שמע את מחשבותיי.
"לא," נאנחתי, "הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה לפגוע בפרנסה שלך. אני אתמודד עם זה. לך לעבוד. אני צריכה לחשוב קצת."
שנינו בהינו בשעון שהציג 6:30. בעצם, אני הבטתי בו רק לשנייה, ומבטי ננעץ מיד בג'יידן. מול התחושה המרגיעה של בן הגיעו אליי גלים של מרמור וכעס לא ברור מג'יידן, וכמה שניסיתי לא הצלחתי להבין אותם.
באנחה בן קם, לא לפני שנישק אותי בעדינות, פעם על המצח ופעם על השפתיים, ונכנס אל המקלחת שליד חדרו.
בסלון עמד עכשיו המתח כמו אוויר בחדר סגור, כל כך מעיק וחנוק שאי אפשר היה לנשום. קמתי מהכורסא וניגשתי בצעדים גדולים אל המרפסת, ופתחתי את דלת הזכוכית עד הסוף, נותנת לאוויר הקר של הבוקר למלא את החלל. רעד קל עבר בי, אבל גם הקלה כשהרחתי את ריח הדשא הרטוב, והקשבתי ביתר תשומת לב לשירה של הזמיר. ניסיתי להרגיש כאילו זה עוד בוקר שגרתי.
"את יודעת," הקול שלו השתלב עם הזמיר, צרוד ושקט, "את מפתיעה אותי."
צמצמתי את מבטי אל מול השמש. "תאמין לי שאתה לא יכול להיות יותר מופתע ממני מעצמי, ג'יידן, תאמין לי."

"לא, תתפלאי, אבל אני לא מדבר על ההיריון," הרגשתי שקולו חותך בבשרי, והידיים שלי התכסו בעור ברווז, "אני מדבר על הכל. על חבר שלך, על ההתנהגות שלך. על הדברים שאת אומרת ועושה בלי לחשוב על אף אחד. זה כבר לא אנוכיות. זה כאילו..." קולו גווע, לסתותיו התהדקו והגרוגרת שלו התכווצה כשהוא בלע רוק.

"מה?" קולי נשבר למרבה מבוכתי, וראיתי שעכשיו הוא מביט בי אז לא הזזתי את מבטי מהשמש, למרות שהתחלתי להסתנוור. הוא שתק.

"פשוט תוציא את זה, ג'יידן," ירקתי.

"את בן אדם אחר," הוא הניד בראשו, כאילו לא האמין לעצמו, כאילו לא רצה להאמין לעצמו. "את לא האנדי שהייתה איתי בשדה. את לא האנדי שהייתה יושבת ומעשנת איתי, שהייתה מזדיינת עם כל מי שהיא רצתה בזהירות מבלי לעשות מזה סיפור גדול, שהייתה מקיאה על הבן אדם שיעז לשאול אותה אם היא מפחדת ממשהו. שלא הייתה מזילה דמעה גם אם מישהו היה כורת לה את הרגל-"

"אבל אני כבר לא בשדה," לא יכולתי לתת לו להמשיך, "ואני כבר לא האנדי שפותחת רגליים מול כל זין שנקרה בדרכי. ובאמת נמאס לי מהמסרים הכפולים שלך, ג'יידן, כשאתה אומר לי ללכת ולהשיג חיים אמיתיים עם דירה אמיתית, ואז נוזף בי כשאני עושה את זה. נמאס לי ממך, נמאס לי מההטפות שלך, נמאס לי מהביקורתיות שלך. ולמען האמת, גם אני לא מכירה אותך יותר, ג'יידן," עכשיו הישרתי את עיניי אליו, אבל הייתי מסונוורת ולא ראיתי כלום, "כי ג'יידן של פעם היה תומך בי, היה מחזיק אותי, היה אומר לי שלא משנה מה, אני יכולה לעמוד בהכל. ואם ג'יידן של פעם היה שומע שאני בהיריון, הדבר האחרון שהוא היה אומר לי זה שאני אנוכית."

דקות ארוכות עמדנו אחד מול השניה. העיניים הרטובות שלי התייבשו לאט לאט, והעיגולים האדומים שהופיעו לי מהשמש התעמעמו. עכשיו הבטתי לתוך העיניים החומות כהות-כהות שלו, בצבע של אדמה קשה של חורף, ושוב לא הצלחתי לפרש את מבטו.

"למה אתה מתנהג ככה?" קולי לא עלה על לחישה עכשיו, אבל לא מתוך ניסיון ליצור אצלו חמלה, פשוט כי ידעתי שאם ארים את קולי עוד קצת אתחיל לצרוח עליו, "למה אתה כל כך אדיש, כל כך אטום, כל כך..."

שקט השתרר בסלון. יכולתי לראות את השאלה בעיניו, בוערת.

"אני שונא כשאת עושה לי את זה," הוא סינן, קולו שוב מצליף בבשרי כמו שוט. ג'יידן תמיד היה חסר סבלנות, דרש תשובות עכשיו, בלי להמתין אף שנייה מיותרת.

"אני לא עושה את זה לך," ירקתי בחזרה בחדות, "לא הכל סובב סביבך, ג'יידן, אם כל כך קשה לך להבין את זה."

"אז תסיימי את המשפט," הוא הדגיש כל מילה בנפרד מרוב כעס. הטון שלו היה גס מדי לאוויר העדין של הבוקר.

"כל כך ג'וני," החזרתי את מבטי אל השמש. רגע ארוך הוא עמד והביט בי, קפוא. דקה אחרי זה הוא כבר טרק את הדלת אחריו.

"ברוך שפטרנו," מלמלתי, קולי רועד. כעסתי עליו. כעסתי כי ג'יידן תמיד היה המשענת שלי. תמיד ספג אותי, והכיל אותי, ועזר לי לעמוד. עכשיו הרגשתי שהוא כל הזמן בועט לי בברך. והדבר האחרון שרציתי היה להתמוטט בגללו.

דלת המקלחת נפתחה ובן יצא החוצה, אל הסלון. ניגבתי בתנועה זריזה את שתי הדמעות שפרצו את דרכן החוצה, והסתובבתי אליו. הוא כרך מגבת קצת נמוך מדי על מותנו, חושף את שריריו המחוטבים להפליא, ושיערו טפטף מים על הרצפה, פרוע סביב פניו היפות.

הוא הביט מסביב, בעיניו כעס של חשד שהתאמת. "קרה משהו?"

"הוא הסתלק," עניתי על השאלה שבאמת רצה לשאול.

הלסתות שלו נשחקו אחת בשנייה. "הסתלק," סינן לעצמו, אולי התכוון שאשמע, אולי לא.

הנהנתי ושילבתי את הידיים מעל הבטן, כאילו מרסנת את הידיים שלי לפני שאתחיל להרביץ לעצמי ישר על הרחם. הוא עשה כמה צעדים לקראתי ואז תפס את פניי בידיים החמות, המחוספסות שלו. בעיניים החומות, השקדיות שלו, מצאתי משהו שהיה חסר לי בעיניים של ג'יידן, אבל עדיין לא הכל. לא הצלחתי למזג חבילה אחת; שניהם היו שני חלקים שלא יכולתי לשלב. רציתי להחזיק בשניהם, ופתאום הבנתי את הכעס של ג'יידן קצת. אבל ממש קצת, כי עדיין כל כך כעסתי עליו שלא יכולתי לנסות לחשוב בהיגיון.

"אני איתך בזה, הבנת?" הוא ליטף באצבעותיו את לחיי, מסיט את שערותיי מאחורי האוזן ומנגב דמעות בוגדניות שהצליחו להסתנן אל מחוץ לעיניי בלי שאפילו שמתי לב, "נקבע לך תורים לבדיקות, לכל הבדיקות..."

באותה השנייה כבר קולו גווע באוזניי, ולא הצלחתי להקשיב עוד.

כל מה שראיתי היה כלוב. הרגשתי שהבטן שלי כולאת אותי בתוך חושך שהלך ועטף אותי... צללתי לתוכו...

 

ההכרה חזרה אליי לאט ובמעורפל. הרגשתי ליטוף רך, חם, מהמצח אל הלחי, אל הצוואר ובמורד היד, ולבסוף נגעו אצבעות במשהו שלחץ לי על גב כף היד. ואז שמעתי כיסא חורק, ולפני שהשפתיים הבשרניות, הרכות  נצמדו לשפתיי, הרגשתי זיפים מדגדגים לי את הלחיים.

לפני שפקחתי את עיניי החזרתי לו נשיקה, והרגשתי שהוא מחייך. כשפקחתי אותן הוא כבר הביט בי בחיוך הכי יפה שלו.
"היי," חייכתי בתגובה בלתי נשלטת והרמתי את היד כדי ללטף את הזיפים הקצרים שלו, ואז נתקלתי בהתנגדות בלתי צפויה, שוב בכף ידי.

הסתכלתי, וראיתי עירוי שמוכנס לי לוריד. קפאתי. בן תפס לי את הכתפיים רגע לפני שקפצתי לתלוש מעליי את השקית שמחוברת אליי, מזרימה אליי השד יודע מה.

"תירגעי," הוא מלמל מיד, "התעלפת אז נותנים לך קצת נוזלים וסוכר. בינתיים ביקשתי לך הפנייה לאולטרסאונד, עוד מעט יפנו את החדר ויקראו לנו."

עיכלתי את המילים לאט מדי, והוא דיבר מהר מדי.

"בן," מלמלתי. הוא נעצר והביט בי.

הרמתי אליו את עיניי. רגע ארוך הבטתי בו. מצמצתי. "אתה קבעת לי תור למה?"

"אולטרסאונד," הוא חזר שוב, הפעם לאט יותר, "הם הולכים לבדוק באיזה שבוע את כדי שהם יוכלו להתאים לך את הבדיקות הבאות."

רגע ארוך בהיתי בו, בגבות מכווצות, ואז שוב מצמצתי, והפעם כל כך לאט שהעפעפיים בקושי נפתחו בחזרה. בקושי חזרתי להכרה ובקושי עיכלתי את המילים שלו. "בדיקות?"

"כן," הגבות שלו התכווצו בתגובה. "את בסדר? את צריכה משהו? לקרוא לרופא?"

"לא, חכה רגע," הידקתי את היד סביב היד שלו ולקחתי נשימה עמוקה לפני שיכולתי לחבר משפט תקין. "אני לא רוצה לעשות שום בדיקות, בן," אמרתי לבסוף.

"את צריכה," הוא נגע בעדינות בפנים שלי, מזיז את השיערות הפרועות. אצבעותיו נגעו בעדינות בשפתיים שלי וגלשו לקו הלסת. "אנחנו חייבים לדעת בשביל שההריון שלך יהיה תקין. התינוק חייב להיות-"

"בן," פלטתי מיד כדי לעצור אותו, למרות שהיה לי עדיין בלאגן בראש.

"מה?" שאל ואחר כך מיד המשיך, "בקיצור, חייבים לוודא שהתינוק יתפתח בצורה תקינה בגלל שלא נזהרת עד עכשיו, כי שתית כמה פעמים, אז אנחנו חייבים להיות עם יד על הדופק כי-"

"שתוק רגע," סיננתי ולחצתי עם היד שלי על היד שלו. הוא השתתק והביט בי עד שהתאפסתי.

"אין שום דופק," סיננתי בקושי דרך השיניים, מסתכלת בכעס בעיניו, "אין שום תינוק. אתה באמת חושבת שאני הולכת להשאיר את החרא הזה בבטן שלי?"

השקדים בעיניים שלו התרחבו בהלם. "מה?"

"אני לא מתכוונת לגדל תינוק," הרגשתי כמו ילדה קטנה שאומרת קללה בפעם הראשונה בחייה, "אני לא הולכת להיות אמא. אני בקושי מצליחה להחזיק לעצמי חיים שפויים, אתה באמת חושב שאני מסוגלת להחזיק ילד לבד?"

במשך כמה שניות העיניים שלו נותרו פעורות, והגבות המכווצות לא הפשירו. רק אחרי כמה רגעים הוא ענה לי באותו טון עצור כמו שלי. "את לא לבד. יש לך אותי."

התנחררתי בזלזול. "בן, אנחנו עוד לא בשלב של לשחק באבא ואמא ולהביא ילדים. בקושי על כלב אנחנו מצליחים להתפשר, תעשה לי טובה, ילד? הצחקת אותי," מלמלתי וניסיתי להתפתל במיטה כדי לצאת ממנה, והרגשתי שוב את העירוי עוצר אותי.

נאנקתי. "תקרא לאיזה אחות שתוציא ממני את כל הדברים האלה. לא, חכה, אני אוציא את זה. תביא לי צמר גפן."

בן הביט בי כמה רגעים ושתק. "אנדי," הוא אמר בשקט, "אני באמת מוכן לעשות את זה איתך. אני לא רוצה להשאיר אותך לבד בזה."

סובבתי אליו את הראש ותקעתי בו מבט מצמית. "אני לא הולכת ללדת את הילד הזה, בן, ופה הדיון הזה נגמר."

התרוממתי כדי למשוך את העירוי מהוריד, אבל הוא עצר בעדי וקרא לאחות בקול עייף.

"למה את רוצה להוציא את זה?" היא השתוממה. "זה הכרחי לבדיקות. את גם עושה בדיקת שתן עוד מעט-"

"אנחנו הולכים הביתה," בן מלמל. "נעשה את הבדיקות האלה ביום אחר."

הוא התעלם מהמבט שתקעתי בו, וקיוויתי שהוא רק משתיק אותה כדי שלא תשאל יותר מדי שאלות.

היא שחררה אותי מכל החוטים, נתנה לי צמר גפן כדי להספיג את הדם מהווריד וכתבה לנו מכתב שחרור. לא פספסתי את החיוך המתחנחן שהיא נתנה לבן, אבל הייתי כל כך עצבנית שבאמת לא היה אכפת לי.

כשקמתי מהמיטה הרגשתי סחרחורת חדה ואז הבטן התהפכה לי. בקושי הצלחתי לרוץ לאסלה של בית החולים שהסריחה מחומר ניקוי כימי בשביל להקיא. כבר לא התרגשתי. התייחסתי לזה כמו תופעת לוואי של חומר לא טוב שעישנתי.

בדרך חזרה למכונית אף אחד לא דיבר. הידיים שלי היו מקופלות מעל הבטן כל הזמן, בתנועה לא מודעת, ובן מדי פעם הביט עליהן בחרדה כאילו ציפה שבאמת אנסה לפגוע בעצמי. הוא נהג קצת מהר מדי, שקוע במחשבות, ובדרך מישהו צפר וצעק לו משהו, אבל אף אחד מאיתנו לא הסב יותר מדי תשומת לב אליו.

המחשבות שלי פעלו במסלול רציף: על החרא שמתפתח לי בבטן והחרא שיצא מהבית היום בבוקר בעקבות הריב שלנו. ג'יידן התנהג בצורה ילדותית, למרות שהכעס שלו היה איכשהו מוצדק. ניסיתי נורא להבין אותו מבעד לאגו, אבל המילים הפוגעניות שלו הדהדו לי בראש. נשכתי את השפה בעצבים כשהתקדמתי אל תוך הבית, ישר אל המרפסת. האוויר הקר של בן ערביים חדר מתחת לבגדים הדקים שלבשתי, והעור שלי התכסה בעור ברווז. ניסיתי לבחון את המצב דרך עיניים הגיוניות, ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי. הכל עצבן אותי והפתיע אותי והרתיע אותי, פשוט רציתי לעצום עיניים ולצאת מהטריפ הרע הזה בחזרה אל השדה, לחמניות שלי. רציתי ללכת בין החמניות הגבוהות, להריח את ריח הגרעינים שלהן ואת ריח הגבעולים המחוספסים ולהידקר מהעלים הגסים ולאכול מלוא החופן גרעינים בדיוק מתוך העין החומה של החמניה...
הזכרון האחרון שלי משם, של ברוק וג'וני מזדיינים כשמתחתיהם החמניות שלי רמוסות, גרם לגלי הקור להפוך לנחשול קור כואב שצמרר אותי. התנודדתי עד שהצמרמורת עברה, והרגשתי שהיא כאילו התנקזה אל הבטן, שם הייתי הכי רגישה פתאום.
משהו חם נחת על הכתפיים שלי. משכתי אותו אליי- סווצ'ר חם של בן. משכתי אותו מעל הראש שלי והשחלתי את הידיים, מנסה איכשהו למשוך את השרוולים הארוכים מדי. בן התיישב לידי.
"את יודעת שרק רציתי לעזור," הוא מלמל.
"אני יודעת," בהיתי קדימה.

הוא שתק. לא היה לי כוח להביט בו. כל הטוב הזה שלו התיש אותי פתאום. רציתי להיות אגואיסטית, קטנונית וכלבה. רציתי להתמרמר בשקט, ולא היה לי כוח להרגיש נחותה ורעה מול האמירות מלאות הטוב-לב והטקט של בן.

"אני הולכת לישון," נאנחתי וקמתי מבלי להביט בו, ופניתי לכיוון חדר השינה של האורחים, בו ג'יידן ישן אמש. בן קם אחריי ונגע במותני לפני שהספקתי להיכנס לחדר, בתוך המסדרון הצר. הוא סובב אותי אליו והביט בי.

"את לא ישנה איתי?" הוא שאל בשקט.

פתחתי את פי וסגרתי אותו כששום צליל לא יצא. הוא חיכה עד ששוב ניסיתי. "באתי לכאן מתוך הרגל..."

הוא הנהן במבט שלא יכולתי לפענח, אבל הפנים שלו קצת קפאו. הוא הסתובב אחורה ונכנס אל חדר האמבטיה שחצץ בין שני החדרים. עמדתי עדיין באותו מקום, נטועה. הרגשתי שקצת פקששתי.

גלגלתי את הדברים בראשי והבנתי למה זה יכול להתפרש רע. אם ג'יידן ישן כאן בימים האחרונים, אולי זה קצת חסר רגישות מצידי לקרוא לזה הרגל לגשת אליו. ובן גם ככה רגיש בכל סוגיית אני-וג'יידן.
התקדמתי אל האמבטיה ונקשתי על הדלת. "בן?" לחשתי.
שמעתי ברז נסגר. "מה?"
"תבוא לישון איתי אחרי זה?"

הוא חיכה כמה שניות. "בטח." הוא נשמע מרוצה. כל כך קל לרצות אותו.

נכנסתי באנחה אל המיטה בחדר האורחים, בלי לטרוח להחליף בגדים או לשטוף את הפנים. הייתי עייפה מדי. התכסיתי בשמיכה ונתתי לעצמי לקרוס אל תוך הכריות כמו בובת סמרטוטים, והריח הכה בי כמו צונאמי. הריח של ג'יידן, מרוכז וחזק, כאילו שפכו בקבוק בושם בריח ג'יידן על כל המצעים. עצמתי את העיניים ושאפתי עמוק עד שהריאות התלוננו על עודף אוויר, ואז נשפתי בחוסר רצון, ומיהרתי לשאוף שוב. הריח העלה בי אינספור געגועים בבת אחת. זה ג'יידן. דמיינתי אותו שוכב במיטה פה במקומי, פרוש לכל הכיוונים בשתלטנות על המרחב, בלי חולצה (אחרת הריח לא היה נטמע כל כך טוב)...

פתאום נפתחה הדלת ולפני שהסתובבתי נשכב מאחוריי בן. הדה ז'ה וו קצת צבט, באותו הלילה לפני כמה ימים כשג'יידן נכנס לי למיטה בדיוק בחדר הזה, בדיוק באותה דרך, רגע לפני שעשינו את הטעות הנוראה ההיא... אבל הפעם הריח של בן היה כל כך דומיננטי שלא יכולתי לרגע להתבלבל.
הוא נצמד אליי, נוטף ריח דאודורנט גברי ושמפו, ונישק אותי בכתף וכיסה את שנינו. הידיים שלו חיבקו אותי בבטחה, ליטפו בעדינות על המותן, על הבטן... והוא תמיד נגע לי בבטן כשישנו, או כשהתחבקנו. אבל פתאום רציתי להציב מעליה תמרור של אין כניסה. כל מגע כזה התפרש אצלי באלף אופנים. רציתי כמעט לצעוק עליו שלא יבנה על שום דבר שמתפתח שם בפנים, כי הוא עוד מעט ייעלם.

אבל הוא שוב נישק אותי בעורף, ואז בצוואר, ואז על קו הלסת, ואני הצטנפתי כנגדו, עוצמת עיניים ונהנית מהמגע, והצמדתי לאף את השמיכה ושאפתי מלוא הריאות את ג'יידן...

 

הבוקר הגיע מאוחר מהרגיל. קמתי למיטה ריקה. הבטתי בשעון הדיגיטלי הקטן על השידה, שהראה שכבר ממש לא בוקר ובן יצא לפני שעות לעבודה. הראש שלי התהפך מבפנים. זה היה לילה של שינה טרופה. התנמנמתי כמה דקות במיטה לפני שקמתי, שוקעת בדברים הרנדומאליים שחלמתי, בריח של המצעים שנותר עדיין מרשים, אם כי קצת מהול בריח של בן. הריח המשולב של שניהם יצר אצלי תגובה שלא יכולתי להסביר. עצמתי עיניים ונשמתי אותו כמו בן אדם שנושם אוויר אחרי טביעה. כמו מטפס הרים שהגיע למקום שהאוויר בו צלול, לא דל מדי ולא כבד מדי. צלול ומושלם. ההרמוניה של הריחות דגדגה לי באף ובשפתיים ובעיניים, זה היה משהו כל כך מושלם. לא דל מדי ולא כבד מדי. לא פחות זה ולא יותר זה, שום דבר לא חסר פה. חצי בן חצי ג'יידן. כל מה שרק ייחלתי.

נאנחתי והתרחקתי מהמצעים, מנסה להשאיר את אי השפיות ההורמונאלית שלי ביניהם כשנכנסתי להתקלח. התקלחתי במים קרים, מסתבנת בתנועות מכניות, מנסה להשאיר את הראש ריק. מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל קצת גראס... המשכתי בתנועות המכניות כשהתלבשתי וכשהכנתי לעצמי קפה.

"בוקר," שמעתי מלמול עייף מגיע מאחוריי וקפצתי בבהלה, מושיטה ידיים קדימה בהתגוננות מתוך אינסטינקט.

"וואו, תירגעי, ילדונת," איימי גיחכה והרימה את הידיים כמו חשודה שמוכיחה שאינה חמושה.

"אל תתגנבי מאחוריי, משוגעת," הקול שלי היה צרוד בגלל השינה הטרודה, מה שגרם לי להישמע כמו אנס.

"מה שלום הביג מאמא שלנו?"

הסתובבתי ונעצתי בה מבט זועם. "זה לא מצחיק ולא מדברים על זה."

היא צחקה. "בסדר. תכיני לי גם."

בעיניים כמעט עצומות משכתי ספל מהמדף והגשתי לה. ישבנו לשתות ביחד. היא נעצה בי מבטים. "מה?"

היא הושיטה את ידה ונרתעתי אוטומטית. "תירגעי," היא סיננה בחוסר סבלנות ומשכה את סנטרי למעלה כדי לבחון את פניי. "מתי הפעם האחרונה שמרטת גבות?"

גיחכתי. "אם את רוצה למרוט אותן, תעשי את זה, אבל אל תשאלי שאלות מטומטמות."

היא נאנחה. "בואי. ממילא הרבה זמן לא היה לי פרויקט." היא משכה את ידיי והביטה בציפורניי. "ויש לי הרבה עבודה."

 

נשענתי על הקיר בתוך תא המדידה בעיניים עצומות, בקושי מחזיקה את עצמי עומדת. השפלתי את מבטי לציפורניים המסודרות שלי, משויפות ומרוחות בלק, גם בידיים וגם ברגליים. הצורה החדשה של הגבות שאיימי עשתה לי, והקרם שהיא שמה לי בשיער שפתאום הפך את הנפיחות שלו לבקבוקים זוהרים, פתאום לא היה לי כל כך נורא להפוך למישהי עירונית. אהבתי את הנגיעות הקטנות האלה, הנקיות, הקצת נשיות. כל כך הרבה זמן הרגלתי את עצמי להתנהג כמו גבר בין גברים ששכחתי שיש דבר כזה שנקרא לסדר ציפורניים או גבות. ואז איימי השליכה לתוך תא המדידה ערימה של בגדים, ולי לא הייתה ברירה אלא למדוד כל אחד מהם. מתוך כל הערימה היו בסך הכל 3 פריטים שאהבתי: ג'ינס ארוך צמוד שהדגיש לי את התחת, גופיית קולר שחורה סקסית עם גב פתוח שעשתה לי ציצי בן זונה, וחזיית תחרה אדומה כמו שתמיד רציתי. איימי התעקשה לקחת עוד כמה פריטים שפחות אהבתי, נשיים מדי, מתפנפנים כאלה, אבל אם היא נהנתה, ולטענתה, מתחשק לה לבזבז כספים מהאשראי של העבודה שלה כי הרבה זמן היא לא ניצלה את ההטבה הזו (שלא ממש הקשבתי לפירוט שלה, אם להיות כנה, אז פשוט הסכמתי), מי אני שאתלונן?

כשישבנו אחר כך לאכול באיזה בית קפה צדדי, דרשתי אני הפעם לשלם, אבל כששלפתי את חופן השטרות המגולגל שתמיד נמצא אצלי בכיס, איימי דרשה שאכניס אותו מיד בחזרה ושהיא תשלם. כששאלתי למה, היא ענתה שכדאי שלא יחשבו ששדדנו חצי קניון.

איימי הייתה נחמדה, וכיפית, ואולי אם הייתה נופלת עליי ביום אחר הייתי נהנית הרבה יותר מכמה השעות האלה. בסופו של דבר, היא עשתה עבורי משהו שתמיד קצת רציתי: הפכה אותי ליפה יותר, לאישה יותר, למטופחת יותר. וסוף סוף, לעזאזל, יש לי חזיית תחרה אדומה.

אבל כלום מזה לא רלוונטי מול המחשבות שמשחקות לי כדורגל במוח. שתי קבוצות יריבות, לאחת קוראים תינוק, לשנייה ג'יידן. ידעתי שאני צריכה לעשות הפלה איכשהו, אבל באמת לא רציתי לחורר את עצמי עכשיו. לא היה לי את הכוח עכשיו להתאושש, ובאיזשהו מקום קטנטן בתוכי, עכשיו שאני כולי אשת עיר ועסקים עם ציפורניים ישרות וגבות מעוצבות, אולי אני רוצה להשאיר את הרחם שלי מתפקד. מי יודע כמה המהפך הזה ירחיק לכת. הפסקתי להגיד לעולם לא. אם להודות את האמת, לא זו המחשבה שהטרידה אותי יותר מכל. מאוד קל למצוא רופא תורן שירדים אותי ויוציא לי את הבלאגן הזה מהבטן, פלוס חומרי הרדמה- בונוס שאני אשלם עליו כמה שצריך, גם אם באמת אצטרך לשדוד חצי קניון.

ג'יידן היה זה שהבקיע לי גולים בראש כל רגע. הויכוח מהבוקר התנגן לי בראש שוב ושוב, ובכל פעם נצבע ביותר גוונים של אשמה ושל כעס עצמי. איך נתתי לו ללכת? איך לא הבנתי את הכעס שלו, שהוא כל כך מוכר לי ותמיד ידעתי איך לאכול אותו? מה השתנה? האווירה מסביב? זה שאנחנו מוקפים בקירות וספות ובניינים ולא בעשב ועצים ופרחים? זה ששנינו בגמילה אז הגוף שלנו גם ככה מתהדק כולו על המוח כמו חגורה אז אי אפשר לחשוב בהיגיון למשך עשר דקות שלמות? ואז התשובה פוגעת בי, בדיוק כשאני מסיימת את הקפה שלי, הדל הפוך משהו שאיימי הזמינה לי, ואני מרגישה טיפשה. זה זה ששכבנו לפני כמה ימים ועכשיו אנחנו כבר לא ג'יידן ואנדי שהתרחצו בחצי עירום בנהר ואפילו לא שקלו להתקרב, לגעת, רק להטביע אחד את השני, לא, עכשיו אנחנו ג'יידן ואנדי שהמתח ביניהם יכול להקיף את כל פארקר. כי הכל השתנה. היינו אחים. הכרנו את התחושה של להחזיק את הבטן כשצוחקים ולא מצליחים להפסיק, כשמסריחים ביחד בשדה כשנגמרת האספקה של הסבון שאני תמיד טרחתי לקנות וגמרו אותו כל הבנים בבת אחת כשרצו לזיין ולהריח טוב, כשהיינו מרביצים אחד לשני כל היום כמו שני אחים. עכשיו, פתאום אני מכירה את הטעם של השפתיים שלו והוא את הקול של הגניחות שלי. אני יודעת מה ההרגשה כשכל השרירים שלו צמודים לגוף שלי כשהוא נאנח לי לתוך השפתיים, מחזיק אותי חזק יותר, מושך לי את השיער, והוא יודע מה ההרגשה כשאני שורטת אותו, נאנקת, מושכת אותי אליי כמה שיותר קרוב וכמה שיותר מהר...

"את רוצה את הג'קט שלי, אנדס?" איימי הביטה בי, מצפה לתשובה, והבנתי שהשאלה נוגעת אליי בתוך בועת המחשבות שלי.

לקח לי זמן לצאת ממנה. הבטתי בה כמה שניות, מתפקסת בחזרה להווה. "מה?"

היא נגעה בציפורן המושלמת שלה ביד שלי. "כולך צמרמורת."

הורדתי את הידיים מתחת לשולחן ומשכתי כתפיים. "נהיה לי קר רק לשנייה. זה עבר." הסטתי מבט.

"זה הזכיר לי שיש לנו עוד שיערות למרוט," היא הצביעה בחיוך גאה על הידיים שהחבאתי מתחת לשולחן, ואני גלגלתי עיניים והושטתי לה את כפות ידיי כמו אסירה, אבל בתוכי הייתי אסירת תודה על שינוי הנושא. לא רציתי להסביר את פשר הצמרמורת.

 

כשחזרתי הביתה בערב, כולי חלקה משיערות, מסודרת ומתוקתקת, ובן הביט בי, פתאום הייתי קצת יותר אסירת תודה לאיימי. הוא התקרב ועטף אותי בידיים גדולות, חזקות, אבל לא חזקות מספיק. הסתכל לי בעיניים במבט עדין. לא חייתי. השפתיים שלו רכות, הזיפים מדגדגים, אבל הריח לא נכון. הטעם לא נכון. התרחקתי וטלטלתי את הראש, מכווצת את המצח כשהראש שלי כאב מכל הכדורגל הזה. לפני שהוא יספיק להיפגע אני אומרת משהו על הורמונים והריון והוא מלטף אותי ומבין, כמובן, ואני מציעה שפשוט נלך לישון מיד. הוא מביט בי כמה רגעים ואז אומר שאין בעיה. אני מנסה לחייך וגוררת את שנינו אל המיטה שלו. שנינו פשטנו את הבגדים ונכנסנו אל מתחת לשמיכה.

הוא משך אותי אליו וליטף אותי בכזאת רכות שלא יכולתי שלא להפשיר קצת. הבטנו אחד לשנייה בעיניים. "איך היה לך היום?" הוא לחש.

"בסדר. אחותך לקחה אותי בתור פרויקט," גיחכתי.

"אני רואה," הוא העביר את ידו על שיערי, ואז על צווארי, והמשיך לגלוש מטה.

"אני רוצה להפיל," אמרתי מיד כדי שיפסיק.

זה עבד. היד שלו קפאה על האגן שלי. הוא הביט לי רגע ארוך בעיניים, לא מופתע, להפך, כאילו הכין את עצמו היטב לויכוח הזה. "למה?"

"כי אני לא רוצה אותו, נקודה."

הוא נשם עמוק. "את לא רוצה אולי לנסות לשקול-"

"לא. אין לי מה להיסחב עם ילד עכשיו. לא כשאני בעצמי בקושי מצליחה לייצב את עצמי במקום אחד."

הוא הביט בי במבט הכי רך בעולם, "ואם אני אעזור-"

"אתה לא יכול לעזור יותר ממה שעזרת לי, בן," נגעתי בפניו, מצמידה את שפתיי לשפתיו וממלמלת בצמוד אליהן, "ואני יודעת שאתה רוצה. אתה תמיד רוצה לעזור, ולשפר, ולייפות את המצב. אי אפשר. נכנסתי להיריון איכשהו, בטעות, וזה פשוט לא מתאים. אני לא צריכה את זה עכשיו. שנינו לא צריכים את זה עכשיו. אני לא צריכה לשחק באמא ואתה בטוח לא צריך לשחק באבא."

הוא נישק אותי רגע ארוך, ואז התרחק ונאנח. "הלוואי שהייתי יכול להתווכח איתך. אבל יש יותר מדי היגיון לשם שינוי בטענות שלך. הכנתי את עצמי לריב עם צרחות ומכות, לא לזה." הוא העביר את גב כף ידו השנייה על פניי ועל שפתיי.

הבטתי בו רגע ארוך מאוד. זה הרגיש כמו נצח, אבל הוא לא הסיט מבט, רק נגע בעדינות מדי פעם בלחיי, בשפתיי, בעיניי, באפי, וכאילו מחכה, יודע שמתבשל לי משהו על הלשון. לבסוף זה נורה החוצה. "מגיע לך יותר ממני, בן."

היד שלו קפאה. "מה?"

"שמעת מה אמרתי."

"איך את יכולה להגיד דבר כזה?" הגבות שלו התכווצו, חורטות חריצים על מצחו.

"כי אני יודעת שזה נכון."

"אני לא רוצה יותר ממך," היד שלו עטפה את פניי ומשכה אותי קרוב אליו יותר, קרוב מספיק בשביל להרגיש את הנשימות שלו, "את יודעת את זה."

השפלתי מבט לשפתיים המשורטטות שלו. "אתה צריך מישהי..." היססתי וחיפשתי את המילה הנכונה, "נורמלית יותר."

הוא צחק בשקט את הצחוק המתוק שלו. "אני לא רוצה נורמלית. מה, עוד עורכת דין? עוד עיתונאית? עוד מישהי שעובדת בבנק, בחנות בגדים, שפית במסעדה, מלצרית במסעדה, מוכרת בגלידרייה? ניסיתי את כולן, מיציתי את כולן. את..." הוא הביט בי רגע ארוך לפני שדיבר, והמבט שלו מסמר אותי. "את הדבר היחיד שמוציא אותי מהשגרה שלי. של עבודה וקצת דייטים וקצת סטוצים ועוד עבודה. את מוציאה אותי מהאיזון שלי, את מטריפה אותי, את," האוויר כאילו נגמר לו באמצע המשפט, ואני כבר לא יכולתי להביט לו בעיניים והשפלתי שוב מבט לשפתיו.
"את צריכה להבין משהו אנדי," הוא גיחך פתאום, והעיניים הסקרניות והטיפשות שלי קפצו שוב לעיניו כשהוא אמר את מה שהלוואי ואף פעם לא היה אומר, אף פעם לעולם, "כשגבר אוהב אותך זה קצת מטשטש אצלו מה הוא צריך. הוא צריך אותך."

עצמתי עיניים, והרגשתי כוח אדיר פוער לי חור בחזה ונשאב בבת אחת, כאילו מועקה באותו רגע נולדה ושאבה לתוכה כמו חור שחור את כל תכולת הצלעות שלי. בקושי לנשום הצלחתי. "בן..." לחשתי בקול שבור.

"זה בסדר," הוא נישק את המצח שלי וגיחך. "אני יודע שאת לא אוהבת אותי עדיין. יש לי סבלנות. אין לחץ. אני אחכה עד שזה יגיע."

נשמתי עמוק בכל הכוח ופקחתי עיניים, ומיד עצמתי אותן. אני לא יכולה להגיד את האמת כשהוא מסתכל עליי ככה. "זה לא יגיע," בקושי הצלחתי להוציא את המשפט מהשפתיים, "אף פעם." הקול שלי היה כל כך חלש וצרוד שאם הוא היה לוקח כמה ס"מ אחורה, הוא לא היה שומע.

אבל הוא שמע. ושתק. ושתק. הידיים שלו הרפו ממני עד שהמגע שלהן נעלם. נשמתי עמוק ונלחמתי בדמעות שהתחילו לטפס לי בגרון ולחנוק אותי בדרך לעיניים. שניות ארוכות לא פקחתי עיניים. לא היה לי את האומץ.

לבסוף פקחתי אותן. הוא שכב על הגב והביט על התקרה. הידיים שלו משולבות מאחורי העורף. השפתיים שלו מכווצות קצת בהתרסה, העיניים כמו חריצים. לא ידעתי מה יהיה יותר גרוע, לגעת בו או לא לגעת.

נגעתי בזהירות בידו, מנסה להרפות את המתח של כל גופו. "בן, אתה לא יכול לכעוס עליי," היה המשפט שיצא לי מהפה. אולי לא המשפט הכי חכם להגיד במצבים כאלה, אבל ממתי אני טובה במערכות יחסים??? זאת הסיבה שאף פעם לא נקלעתי אליהן!

"אני לא כועס עלייך," הוא סינן.

"אל תשקר לי."

"אני לא משקר," הוא הניד בראשו, נושך את השפה לרגע ואז מכווץ את שפתיו מיד. "אני באמת לא כועס עלייך."

פתחתי את פי להגיד משהו ואז הוא נסגר בנקישה. הבנתי שנייה מאוחר יותר. "זה החרא הזה של 'אני כועס על עצמי'?"

הוא גיחך במרירות ואז נאנח. "משהו כזה. אני כועס על עצמי כי אני יודע למה."

"יודע למה מה?"

"למה זה לא יגיע."

חיכיתי הרבה זמן עד ששאלתי, כי ידעתי שהוא באמת יודע, ושהוא גם צודק. "למה?"

"בגללו."

נאנחתי. "זה לא לגמרי נכון," ניסיתי להיות כנה. "אני פשוט לא מסוגלת, לא יודעת למה. לא מסוגלת לאהוב. עכשיו," הצבעתי על עצמי, "עכשיו זה השיא של הרגשות שאני יכולה להרגיש. אני לא יכולה להתאהב כמו מטורפת, להרגיש מיליון פרפרים בבטן ולא יודעת מה, כל הסיפור. אני יכולה להסתכל עליך ולרצות אותך," התקרבתי אליו שוב, מתעלמת מהרתיעה הבלתי רצונית שלו ונצמדת אליו. "אני כן יכולה להסתכל על השפתיים שלך ולנשק אותן. להריח את הריח שלך, להתגעגע אליו. אני יכולה להתגעגע. לחכות שתחזור הביתה כדי לחבק אותך, ולהרגיש אותך. אני כן יכולה את כל הדברים האלה."

הוא מביט בי שוב בעדינות, אבל הפעם כאילו הוא חס עליי. "אם היית מחליפה מילה אחת בכל הנאום הזה, זה היה נשמע לגמרי אחרת. זה היה גורם לי עכשיו לתפוס אותך ולנשק אותך ולהגיד לך, זה מספיק לי. מספיק טוב לי. אני יכול לחיות עם זה. אבל זה לא העניין של יכול. את יכולה את כל הדברים האלה. את לא רוצה אותם. את מסוגלת לעשות אותן למעני. זה לא מספיק, אנדס."

נאנחתי ועצמתי את העיניים. הוא עקף את המכשול וירה בדיוק במטרה. הוא נישק אותי על השפתיים, נשיקה קצת מרה וקצת עצובה. "אני לא כועס עלייך, אנדי. ואת אל תכעסי על עצמך גם. פשוט חבל שזה לא עבד."

פקחתי את העיניים. "הלוואי שזה היה עובד..." השענתי את הראש על החזה שלו.

הוא שם את ידו על שיערי וליטף בעדינות. "כן."

אחרי זה לא אמרנו יותר כלום. הוא המשיך ללטף את שיערי, אני המשכתי לבהות בקיר שממול עד שהקיר התעמעם והלילה סגר עליי.

 



נכתב על ידי Petite , 15/8/2014 02:13  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

64,237
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPetite אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Petite ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ