אוסף השטויות הגדול

אתמול מצאתי מחברת בצפר חומה פשוטה כזאת משנת 2003 (כיתה ג') שהעיקר שלה זה תאריכים ומחשבות. ומספר לא מוגבל של סיפורים קצרים ממש מטופשים.

מאז שאני פיצית היה לי קטע דפוק עם תיעוד ותאריכים וצריבת זכרונות. נראה לי שנולדתי עם קריזה על כמה שזמן מצליח לברוח בלי שום אירוע מיוחד שקורה בו.

למשל- יש לי זיכרון שהייתי בת 6, ישבתי באוטו, היה גשם בחוץ ונסענו לקריות.

יש לי את הזיכרון הזה בגלל 

שכשהייתי בת 6, וישבתי באוטו, וירד גשם בחוץ וידעתי שאנחנו נוסעים לקריות,

הסתכלתי מחוץ לחלון וחשבתי "תזכרי את הרגע הזה לנצח, את בת 6, יושבת באוטו, יורד גשם ונוסעים לקריות". 

ועשיתי את זה מיליון פעמים. הייתי קופאת על איזשהו רגע, הרגעים הכי ריקים שאפשר, ומנסה לנצור אותו בשביל הוכחה שאני יישות של ממש ולא רוח.

אז כשהייתי קטנה הייתי חושבת. כשלמדתי לכתוב מילאתי מחברות. כשהייתי בת 12 פתחתי את הבלוג הראשון, שבו תיעדתי עד גיל 15.

ובגיל 17 את הבלוג השני.

כשהייתי ילדה קראו לי "שקטה", כשקצת גדלתי קראו לי "מרחפת", ובשנות עשרה שלי קוראים לי "סטלנית". (שזה דיי מעצבן כי אני פאקינג לא עושה סמים)

ומן הסתם שמאז ומתמיד הכותרת הגדולה הייתה "מוזרה".

ובשום שלב לא ממש הצלחתי להסביר את התחושה שאני אף פעם לא באמת כאן. משהו לא נותן לי להרגיש נוכחת.

אם נלך על השוואת האנושות לפתיתי שלג קטנים ומיוחדים, כשיורד שלג אני מהפתיתים שנחתו בחריץ של המדרכה.

קצת מחשבות אידיוטיות מהמחברת שהצחיקו אותי (בניסוח מחדש שאפשר להבין): 

    משמעות של המילה ריקבון:

זה דומה למילה CARBON באנגלית, שזה פחמן, שזה כמו פחם.

אז כשאומרים שמישהו רקוב מבפנים הכוונה היא שרגשות כמו דיכאון וקנאה שרפו אותו מבפנים והוא הפך לפחם. 

אני זוכרת שיחה עם חברה מהיסודי כשניסיתי להשתמש במחשבה הזאת בקטע הגיוני: 

חברה בת 8:"את קולטת שהוא ישב איתה בכל ההפסקות היום? אין סיכוי שהוא יהיה חבר שלי"

קיי בת 8:"עזבי, אל תהי פחם."

חברה בת 8:"מה? "

.................................

   כשאומרים "מי שמציל נפש אחת מציל עולם ומלואו" זה בגלל שכל מי שחי משחק תפקיד אחר בחיים של כל האנשים שהוא מכיר. וכל אחד מכיר אותו קצת אחרת, כלומר הוא אדם אחר בשביל אבא שלו, אמא שלו, כל אחד מהחברים שלו.

אז כשהוא מת, מתים איתו כל האנשים האלו שהוא מכיל.

.................................

סיכום ניתוח ילדות מעיק:

1. הלוואי והייתי יוצאת יותר מהבית.

2. למה לא יכולתי להישאר אנאלפבתית?

3. למה אמא לא לקחה אותי לבדיקות?

הייתי בצריפין בשבוע האחרון. ממש כיף מבחינת האנשים שאיתי בקורס, ומהבחינה שאנחנו לא עושים כלום בקורס עצמו.

אמג הבנות בבה"ד 10 במגורים שאנחנו ישנות פשוט מטונפות.

את המיטות שלנו היינו צריכות למקם בצורה אסטרגית בשביל להימנע מלדרוך על מחטים משומשים ושקיות עם אוכל שאני חושדת שנמצא שם מלפני שגייסו אותי.

אני אוהבת חובשים בצה"ל. זה מן ציבור קצת נפרד ושרוט במובן המתוק של המילה.לומרות שההגיינה שלנו באמת מזעזעת.

היום נוסעת לדורון למטרות מין, סרטים, ים ואלכוהול. אולי ים של אלכוהול.

יש לנו הסכם שאם אני נרדמת בזמן סרט שקיבל ציון גבוה בIMDB, דורון שם עלי לפטופ עם הדף של הסרט, מצלם, ומעלה לפייסבוק.

זה רק הוגן.

קיי. מסיימת את הסרט הרביעי שראתה מאז אתמול ואז תגלח את הרגליים.

אני חושבת שזה זמן טוב להכיר בקיומה של תקופה טובה. 

סימנים לכך שאני דווקא דיי מאושרת לאחרונה:

1. אני שמנה בלפחות 5 קילו.

2. אני מסננת רק 47% מהחברים שלי.

3. אני שומעת יותר אלקטרוני ופחות פלסיבו.

4. הסכמתי לדורון להסתכל עלי בלי אייליינר (עלי, לא עליו)

5. אמרתי "לא" להאפי פילז.

יש רגעים נדירים בטירוף ששיחות עם אנשים אשכרה משנות לי משהו במחשבה.

עדי ודן הם בת דודה שלי והחבר שלה, ואחד הזוגות האהובים עלי בעולם אחרי פיצה+קבנוס.

בפעם האחרונה שהייתה לנו שיחה משמעותית הגבתי רע לחשיש על הספה שלהם בתלאביב, שזה אומר שדיברתי 6 שעות רצוף על הפרידה שלי מהאקס וזרקתי מידי פעם את המשפט "מתי ההשפעה של זה נגמרת?"

בשבועות כשנפגשנו אצל סבתא לארוחג משמעות החיים הכתה שוב, ואני חושבת שאני אוהבת אותם רשמית יותר מפיצה+קבנוס.

הפואנטה של הסיפור לא בהכרח קיימת, פשוט נדיר שאני נהנית לדבר עם אנשים.

היו כמה ימים ממששש כיפיים עם דורון.הייתי דיי בפאניקה מהיחסים שלנו כשהחלטנו להודות שאנחנו כבר זוג לגיטימי, אבל החופש הזה הרגיע אותי נורא. זה כזה החיים שלי, לנסות לקחת חלק ביחסי מין מופקרים ולמצוא את עצמי במערכת יחסים מתפקדת.

 הלכנו לים. בהתחשב בעובדה שאני מרשה לו להשפריץ עלי לא מעט בבית, אני לא מבינה את ההתעקשות להשפריץ לי גם את כל חוף גורדון לעיניים.

אחרכך אכלנו בבית תאילנדי, המלצר היה אותו מלצר שהביא לי אוכל בפעם שהיינו שם לפני איזה 7 חודשים, שמישהו יתן לבחור קידום כבר. 

ביום אחר הלכנו להחליק על הקרח, שזה דייט אדיר. קצת מביך להחליק כמו כרובית בתוך בלנדר כשהחבר שלך שולט בקרח הזה כמו בלרינה אולימפית.

פאקינג רוסים!!

בערב הלכנו למסיבת גג של חבר טוב שלו. הוא עשה את המוזיקה, ודאמ זה היה תקלוט טוב. יש לי הרגשה שכשאני שותה ומנסה ליצור שיחה עם אנשים שאני לא מכירה זה פשוט יוצא כאילו אני מחפשת לי ולדורון פרטנר לשלישיה

חייבת לעבוד על קישורים חברתיים.

השתכרנו יותר ממה שציפיתי, מה שאומר שאת הדרך הביתה עשינו בחצי ריצה שיכורה כשבדרך קיפלנו את המראות לכל רכב חונה שעברנו על ידו

כשהגענו הביתה ההכרה שלי כבר ממש נדפקה, בקטע שרגע אחד אנחנו מעוכים על הספה בסלון ואז אני ממצמצת ופתאום דורון אוכל פיצה משפחתית, ואז מצמצתי שוב והייתי במיטה. ואז הפסקתי למצמצץ כדי שדברים מוזרים יפסיקו לקרות.

דורון קם ועזב לעבודה לפני, אני הסכמתי להתעורר כמה שעות אחרכך בשביל קקי בוקר ובשביל להגיע לבסיס ולגלות שבכלל לא הייתי אמורה לבוא.

פאקינג צבא!!

חופש נהדר. אני כמעט מוכנה להתמודד עם הקטע שאני אמורה להיות בחופש הגדול עכשיו ומישומה אנשים מכריחים אותי לעלות על מדים ולהגיע למקומות במקום לראות מיליון סדרות ולעשן במיטה.

כשישבתי במונית שירות בדרך חזרה הביתה מדורון בין שני ערבים שדיברו ביניהם מעבר לכתף שלי, המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני עומדת לקחת חלק פסיבי מאוד בפיגוע (המחשבות הראשונות שלי תמיד גזעניות)

המחשבה השניה הייתה שהם נורא עושים לי חשק לשווארמה

חשבתי טוב טוב איזה שיר אני רוצה שיהיה השיר האחרון שאשמע. אלוהים יודע למה זה יצא יום מעונן

אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה כן לגמרי לחן סוג א'.

אגב בסוף לא היה פיגוע, 10 נקודות חיוביות לאיסלם.

כשהייתי קטנה חשבתי שחוכמת רחוב זה אנשים שברחוב הם חכמים וברגע ששמים אותם במקום סגור הם מזילים ריר ונוהמים.

לוס כפרוס היו בצפון, מן הסתם אצתי רצתי לראות אותם. (כי CCCP זה חשוב מאוד)

אספתי את עופר ושמענו את ההופעה מבחוץ כי לאף אחד מאיתנו לא היה כסף.

יותר מאוחר איחדנו כוחות עם גיקים שאהבתי בתיכון וישבנו בBBB. השולחן לידנו היה מפוצץ רוסים מטאליסטים מפחידים למראה, הם אכלו להם בשלווה בזמן שאנחנו עשינו מרתון טריוויה סוער כמו הילדים הממושקפים והמנוזלים שאנחנו.

קיי. הולכת לראות סקוט פילגרים בפעם ה7 ואז אולי להחליט מה היא מתכוונת לעשות היום בערב.

פוסט שירותים, כי שלושה ימים של פחיות טונה שרופות ועלי גפן משומרים צריכים להתנקז לאנשהו.

אז הפסטיבל! זה הפסטיבל הראשון שלי, שזה ממש מוזר בהתחשב בזה שאני כבר בת 19. הורים שלי תמיד פחדו מהדברים האלה.

והאמת, כשהסתכלתי על כל הבנות 13 שהסתובבו חצי עירומות, עישנו את נשמתן הצחה והסתובבו כל היום עם בחורים מזוקנים למראה, נורא רציתי לתת להן כאפה וכסף למונית הביתה.

אני כנראה נהיית מחסדת לקראת זקנה, אבל יש דברים שמחכים לעשות בגיל 17, כי "את בוגרת לגילך" זה כן השקר הכי גדול שקיים.

 "את בוגרת לגילך":

1. כשאמא שלך אומרת את זה- בשביל לנחם את עצמה שאת לא מוזרה חסרת חברים, "את בוגרת לגילך".

2. כשהמורים שלך אומרים את זה- ביום הורים המורים שמחים לבשר למולידים שלך שאת מצליחה להתמודד עם השכלה תיכונית, אבל לא נעים להם לציין שאת מוזרה כיתתית. "היא אינטיליגנטית ובוגרת לגילה"

3. כשהבחור שמבוגר ממך ב8 שנים מנסה להצדיק את הניסיון שלו לזיין אותך אומר את זה, "את בוגרת לגילך".

אמא הקפיצה אותי, השביעה אותי לא לעשן סמים וחזרה לה לציוויליזציה.

גררתי את הדברים שלי לחלקת אלוהים שלנו בתוך היער. עישנו סיגריה, שתינו קצת באד אפל והלכנו להופעות.

טייני פינגרס הם הגילוי שלי בפסטיבל הזה, והם עשו הופעה אדירה עם רקדני מחול במה שנראה כמו טריפ מהגיהינום. אדיר אדיר אדיר.

אטליז היו דיי משגעים בעצמם.

באתי תכלס בשביל הבילויים, בשביל לגלות שכנראה לנצח אוהב את האלבום הראשון שלהם וזהו.

מתישהו בטעות נעלמתי לחברים שבאתי איתם. שאגב הם היו ידיד מהמרפאה ושני חברים שלו (מרוקאי שליו ונחמד, והומו מהסוג הגברי והמצחיק)

פגשתי הרבה חבר'ה מהאיפה שאני גרה, אנשים מהמרפאה של בסיס באשקלון שהייתי בה פעם, וכל מיני ידידים של פעם שנחמד לראות.

מתישהו בלילה מצאתי את דני המרפאה שלי והסתובבנו קצת בדוכנים. היה דוכן של ה"אף", מסתבר שזה איזה עיתון היפסטרי ירושלמי כזה מפוצץ ציורים וקומיקסים ושירה מפוקפקת. נדלקתי על זה ממש. כשהתברר שזה בחינם כמעט ניקיתי להם את הדוכן, דניאל היה צריך לגרור אותי משם בכוח כדי שאפסיק לקחת דברים.

ביום שישי היה טייני פינגרס שוב, כיף כיף.

השכנים באוהלים לידנו היו מתוקים. ג'ינג'י קיבוצניק לימד אותי שיטה מגניבה לשרוף טונה, וישבנו עם אוהל של צנחנים מנוב' 11 לשתות לפני ההופעה. אלכוהול לאחרונה לא בא לי טוב בכלל, ונראה לי שגיליתי שזה בגלל שהלכתי לחקור דברים שהם לא סמירנוף. התגלית העצמית שלי מהפסטיבל היא שוודקה=טוב, ערק גת+ייגר=לא!! לאא!!!!.

הדג נחש עלו, הייתה כמות פסיכוטית של אנשים. נדחפנו קדימה כמעט באלימות ויצא שהיינו כמעט על הגדר, כשמסביבנו חבורה מכובדת של בני 12. הם שאלו אם אנחנו קצינים. צחקתי רבע שעה רצוף אם לא יותר.

אני אנסה להסביר כמה צפוף היה בהופעה הזאת- אני חושבת שבטעות זיינתי בתחת ילד בן  12 בחוזקה שאני חושדת שתגרום לו לצניחת רקטום בהמשך חייו. המאבטחים הסתכלו עלי מוזר, אבל פשוט לא הייתה דרך לרקוד בלי לחלל נפשות צעירות בתהליך. 

היו מסיבות טובות אחרי ההופעה, אבל לא הכי נכחתי בהן כי הערק גת הארור הזה ישב לי בגרון כמו בלוטת לימפה מסורטנת.

בשבת תכננו כבר להתקפל מוקדם. האמת שרציתי להישאר לראות את גבע אלון, אבל יותר רציתי להתקלח.

אך אבוי. האוטו לא התניע. אנשים נחמדים עזרו לנו להתניע עם כבלים. (החבר ההומו של דניאל לוחש לי כשהבחורים חיברו את הכבלים:"הוא יכול לחבר לי את זה לפטמה?")

נסענו לנו עם אוטו מלא תיקים הביתה. זה היה יום מזעזע לנסיעה בלי מזגן.

כשהגעתי הביתה כל מה שעשיתי זה לשתות ליטרים של מים ולראות קליפורניקיישן.

קיי. הולכת להתפנק בזרועות הייטקיסט כדי לפצות על סופ"ש שלם בתנאים של אמצע היער.