לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אתם תשבו ואני אספר.



Avatarכינוי: 

בת: 15





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2011

דברים שרציתי לומר.


אני לא אוהב להיות מי שאני. 

תמיד אני צריך להיות הילד הזה, שלא טוב בכלום, שמעצבן את ההורים, שגרוע בלימודים, שמתנהג כמו מופרע. מי בכלל אמר שאני מופרע? אולי אני פשוט לא יודע איך להתנהג? אף פעם לא חשבתם פשוט ללמד אותי מה לעשות ומתי? 

אבל אף אחד לא באמת חושב על זה. הם כולם רק מביטים בי בזלזול, בילד המופרע הזה שמתנהג כמו ברברי. 

אני תמיד מרגיש מיותר. במיוחד ליד האחיות שלי. 

למשל, אחותי הגדולה. היא, היפה ההיא, עם השיער הארוך והחלק והנעים והפנים החלקות, לא כמו של הילדים האחרים, המחוצ'קנים האלה, והגוף היפה שאני תמיד מעיר לה עליו למרות שהיא רק מתעסקת במשקל שלה כל היום, עיוורת למה שיש לה ולי אולי לעולם לא יהיה. והיא גם חכמה. תמיד היו לה ציונים כל כך טובים והיא אף פעם לא שכחה להכין שיעורי בית או להביא מחברת. ואף פעם לא מתפקששים לה מבחנים. והעבודות שלה תמיד יוצאות כל כך מסודרות, כתובות בכתב קטן ומסודר ולא כמו שלי, גדול ומכוער כזה שמכתים את הדף. 

ואין לי בעיה עם זה. באמת. היא יכולה להיות מה שהיא רוצה. אבל הבעיה היא שאבא ואמא אוהבים אותה יותר.

אני שם לב לזה. אני לא באמת טיפש כמו שהם חושבים. הדרך שבה הם מסתכלים עליה ואז עליי, במין מבט של "הממ, למי אכפת. לילד הזה במילא אין תקווה." 

זה מעליב. 

והיא נוטפת ביטחון עצמי. הוא קורן ממנה כמו הילה שמשפיעה מיידית על כל הנוכחים, שמקשיבים לכל מה שהיא אומרת, צוחקים אם צריך או מסכימים איתה מיד, גם אם היא טועה. והיא מבחינה בזה, כמובן. בכל החנפנים האלה. ואני תמיד שואל את עצמי למה היא מתלוננת בכלל, שעדיף לה לשתוק ולהנות מזה ולא להיות כפוית טובה כזאת. 

וזה משפיע גם עליי, ההילה הזאת. כשאנחנו רבים, למשל. אפילו אם היא התחילה, אפילו אם היא הטועה ואני הצודק היא תמיד מצליחה לסובב את הכל נגדי. היא תמיד מצליחה לטוות בראשה עלילה שלמה שתוציא אותי אשם. היא אפילו מצליחה לספר אותה טוב כל כך שלפעמים אפילו אני מפקפק באמינות של הדברים שלי וכמעט מאמין לה. כמעט. 

היא מתנשאת כל כך. תמיד קוראת לי לא יוצלח כזה, שבמקום לשבת על התחת ולנסות להשתפר אני משחק במחשב או רואה טלווזיה. אין לה זכות לדבר בכלל, כי היא יכולה לקרוא טקסט של עשר עמודים ולהבין הכל בשניה בזמן שאני יכול לנסות לקרוא עמוד אחד ולשכוח הכל. זה הכי גרוע כשהיא מביאה חברות. הן מסתגרות בחדר ומצחקקות, משחקות בפייסבוק שהיא לא מסכימה שאפתח וטוחנות כמו משוגעות. לפעמים אני נכנס לחדר שלה ומנסה להשתלב בשיחה עם הילדים הבוגרים והנערצים האלה. אבל זה לא מצליח לי. בעיקר בגללה. במקום לעזור לי ולנסות לשלב אותי בשיחה היא רק לועגת בי, והם כולם צוחקים עליי בזלזול, ואני, עם דמעות בעיניים, צוחק צחוק חנוק. אבל היא יודעת הכל. לפעמים אני חושב שאפילו את זה היא יכולה לעשות, להיכנס למוח שלי ולנבור שם עד שהיא מוצאת את מה שהיא רוצה. היא רואה שבעצם נפגעתי, ושאני רק מנסה לחפות על המבוכה והכעס שאני מרגיש בתוכי כשהם צוחקים, גורמים לי להרגיש קטן ועירום. היא גם אומרת את זה בקול וזה גורם לי לברוח אל החדר בדמעות. היא אפילו לא באה לבקש סליחה. 

אני שונא אותה. לא. זה לא נכון. אני לא שונא אותה. כי אחות זה אחות ואפילו אם לפעמים היא מעצבנת ומרגיזה ומעליבה היא עדיין אחות ואני אוהב אותה מאוד. ולפעמים כשיש לה זמן וכוח והיא במצב רוח טוב אנחנו עושים דברים ביחד. למרות שכשאני מוציא פאזל או משחק קופסא היא מביטה בי בזעזוע, כאילו אומרת "נראה לך שאני מבזבזת את הזמן שלי על זה?!" אבל כשהיא היוזמת, והיא מחליטה מה לעשות זה כיף. זה תמיד כיף. 

אנחנו מדברים לפעמים בחדר היפה שלה, שתמיד מסודר עם כל דבר במקום, והיא מספרת לי דברים מצחיקים ומעניינים ואני נהנה לספר אותם אחרי זה לחברים שלי ולהשוויץ, ולפעמים היא מראה לי משחקים מגניבים באינטרנט ולפעמים היא מראה לי תמונות מצחיקות. אני אוהב את הרגעים האלה, שכל כך כיף לנו ביחד, כמו אח ואחות. 

ואז הם נמחים כלא היו והיא שוב עוטה על פניה את המסכה המוקפדת והמושלמת כלפי חוץ שלה, המתנשאת, המזלזלת. 

זאת שגורמת לי להרגיש מיותר. 

 

הבכי שתוקף אותי עכשיו הוא בלתי נשלט. אני מנסה להשתלט עליו אבל לא מצליחה. בכלל לא שמתי לב שבכיתי עד שתחלתי להתייפח בקול כששוב קראתי את הפוסט מהתחלה. הנה, אח קטן. עכשיו יש טביעה קטנה של המחשבות שלך באינטרנט. 

אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת שאני רעה, שאני מתנשאת, שאני אדם מגעיל. אני שונאת את עצמי רק מהמחשבות האלה. אני יהירה וסנובית, ונוטפת ביטחון עצמי. זה מגיע בעיקר מהמחמאות האלה, שאנשים זורקים לאוויר בתדירות כזאת. הן מנפחות אותי, גורמות לי להתפוצץ מחשיבות עצמית. אולי זה מה שאני צריכה. תקופה ארוכה בלי מחמאות, משהו שיגרום לי להוריד פרופיל. 

אתה לפעמים אח קצת מעצבן, אבל זה בסדר. כל האחים ככה. כי אם כל האחים יהיו מושלמים כל כך הם יהיו ממש משעממים. ולמרות שאולי אף פעם לא יהיה לי אומץ לומר לך את זה בפנים, אתה הכי טוב. אתה חכם, מצחיק וחברותי. כל החברים שלך הם חברים אמיתיים, כאלה שבאמת אתה יכול לספר להם כל דבר שאתה רוצה. לא כמו החברים שלי, הצבועים המגעילים האלה. 

מספיק לחשוב שאתה כזה לא יוצלח. לפעמים אני חושבת שאני באמת יכולה לקרוא את המחשבות שלך. כמו ספר. אתה רק צריך לשבת וללמוד קצת. ובאמת, אין לי בעיה לעזור לך לפעמים כשיש לי זמן פנוי, אתה רק צריך לבוא ולבקש. אתה רק צריך באמת לפנות זמן, לפתוח את הראש קצת ולנסות להקשיב כי אתה יודע בדיוק שאין דבר שאני יותר שונאת מאשר לבזבז את הזמן שלי בלהסביר לילד שלא מקשיב.

אתה יודע שאבא ואמא לא שונאים אותך. אני יודעת את זה, כי בניגוד אלייך אני מדברת איתם. אתה אחד מהאוצרות הקטנים שלהם, אחד מהדברים שהם הכי אוהבים בעולם. אחד שהם לא יחליפו בעד שום הון בעולם. למה? ככה. 

ואני אוהבת אותך. אני באמת, באמת, אוהבת אותך. 

 

 

 

 

אז כן, אני חושבת שהבלוג יפתח מחדש. הייתה לי תקופה ארוכה שבה לא כתבתי ועכשיו היה לי דחף ממש חזק לכתוב את זה. אני מקווה שבכלל נשארו לי קוראים או משהו, אבל שיהיה. 

 

לילה טוב אנשים. סבבי

נכתב על ידי , 6/11/2011 22:29   בקטגוריות משפחה, תובנות חיים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





1,443
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , עד גיל 14
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לילדה קטנה ומטריפה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ילדה קטנה ומטריפה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ