לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

~ פרי אהבתך ~


פרסום באינטרנט .. כזאת המצאה גאונית. חוסך לי את הכאבים באצבעות, הסימנים האדומים, התסכול, הדיו והנייר. (האהא! אני בנאדם ירוק^^) אז ככה, לאחר מלא שכתובים הוא יוצא כמו שצריך, "פרי אהבתך"- פנטזיה, נקודת מבט מן העולם המקביל. סיפור פנטזיה/רומנטיקה. האב פאן ! &#


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

7/2011

פרק א'- כשיורד גשם בקיץ


הייייייי :) מצטערת על העיכוב הנוראי, חופש חופש אבל העומס נוראי ><

בכל מקרהההה, הנה הפרק הראשון , סופסוף ^^ יצא קצת חופר, קצת יותר מידיי , אבל אני מבטיחה שזה יישתפר, בכל זאת, ככה זה תמיד פרק היכרות :) אני אשמח לתגובות , ותיהנו (;

 

~*~*~

 

זה היה לא יותר מעוד יום קייצי נוראי. החום בעבע בכל חלקי גופי כאילו הייתי קומקום. השעות לא עברו- היום נראה ארוך יותר ויותר עם כל רגע שעבר. הוצאתי את הפלאפון מהכיס והבטתי מאוכזבת על השעה. התחננתי אל הקווים הדיגיטליים שיקפצו קצת יותר מהר. רק היום.

פתאום קיפץ לעברי פתק מקומט שהוציא אותי ממחשבותיי. מהכיוון שהוא הגיע ידעתי שהוא הגיע ממישהו שלא כ"כ הייתי רוצה שיגיע, בכל זאת, הוא האקס שלי.

'ליאן, את בסדר? אני מקווה שאת לא כועסת על מה שהיה .. את יודעת איך זה אצלנו, כשהשמועות עפות כמו טיל, במיוחד בבית ספר כזה שאין בו יותר מידיי שמועות. אל תכעסי. השמועות ייעלמו בקרוב (: '

נאנחתי בשקט, כתבתי תשובה מהירה והחזרתי לו את הפתק. חבל שהכל נגמר ... משהו אמיתי כמו שהיה איתו קשה למצוא בכל מקום, במיוחד במקום כזה. אם הוא היה פועל קצת מהלב, אולי עוד היה סיכוי.

המשכתי להעתיק מהלוח, אבל המורה, שלא התחשבה בקצב ההעתקה של התלמידים, רק הגבירה את הקצב. זנחתי את העט ופניתי ובדוק את שאר הכיתה, וכך מצאתי את עצמי שוקעת שוב במחשבות. החיים האלה נראים לי ריקים מידיי, כאילו חסר משהו. כאילו רק עוד קצת- ומשהו יהיה חייב לקרות, השגרה הזאת לא יכולה להימשך. לא יכול להיות שהייעוד שלי הוא לשבת כאן, בכיתה, ולפתור משוואות טריגונומטריות...

'על מה אני מקשקשת?' חשבתי לעצמי. 'מה כבר מיוחד בך שאת צריכה שינוי דרמטי בחיים שלך? רק ילדה עם שיער חום גלי, עור טיפה כהה, עיניים חומות רגילות .. עוד אחת מהילדות בעולם.' אבל משהו בלב עדיין המשיך לעקצץ, וזה בטח לא מההתרגשות שבדיוק סיימנו לפתור משוואה מסובכת, שוב.

וסופסוף- הגאולה. הצלצול, שנשמע נעים וקורן לאוזן יותר מאי פעם, הביא איתו את חיוכי שהופיע מיזה שעות רבות. תחושת שחרור מלווה בכייף ושמחה מילאו את ליבי ועוררו אותי שוב לחיים. כן, אומנם אילו רק לימודים, אבל תחושת עייפות משונה ליוותה אותי כל היום, והעיקה עליי ועל תפקודי בכיתה. מזל שהייתי בין השתקנים בכיתה, לכן אף אחד לא שם לב בהבדל שבמצב רוחי.

כמוני, כל תלמידי הכיתה הרגישו שזה רגע לחגוג למענו. צחקוקים, התחבקויות וצרחות שמחה המאפיינות בני נוער נשמעו מכל עבר. לאחר שהכנסתי את כל החפצים לתיק , הבטתי לכיוון החלום אל השמיים, ופתאום הכל שתק בשבילי. הרגשתי בין כולם- אבל לבד.

"ליאן? הכל בסדר?" אמרה שחר כשהופיעה ליידי. חיבקתי אותה חזק, כאילו אנחנו עומדות להיפרד לשנים ארוכות.

"אני אוהבת אותך!" קראתי אליה.

"כן כן, אני יודעת," אמרה והחזירה חיבוק." איך אפשר שלא?"

הדרך להסעה הייתה רגילה- בדרך כמה מחברותי חשבו שלקפוץ עליי בחיבוק דוב זה רעיון טוב, מה שלא היה. נפרדתי מכולם לפניי שעליתי להסעה; ביי ביי לכולם, נראה מחר.

החום, כהרגלו, המשיך לבעבע גם בהסעה. קריאות נואשות לעבר המזגן נשמעו מכל עבר, אם כי המזגן עבד במלוא עוצמתו. הרכבתי את אוזניותיי, שמעתי מוזיקה והבטתי אל החלון. שנאתי את הקיץ, את החום, את הזיעה, כל שנה מחדש חיכיתי שיגיע החורף, עם מתיקות ריחו, עם טיפוטיו הגדולות והקור המצמרר. חשבתי על החורף, על אהבתי אליו, וכל איברי גופי זעקו אליו בשקט. חורף.... כל כולי קראתי אליו, שיבוא. רק כמה טיפות. שיפלו על החלון וירגיעו אותי.

עצמתי את עיניי בחוזקה, כואבת את החום ואוהבת את טיפות הגשם. התחלתי להתנשם בכבדות, ועיסתי בעדינות את ראשי הכואב ופתחתי את עיני חזרה. גל קור מפתיע כיסה את האיזור, וטיפות רבות כיסו את החלון.

אחת אחרי השנייה.

צחוקן מתגלגל על החלון.

הדבר האחרון שאני זוכרת שראיתי היה השתקפות בחלון של שיער גלי חום, פרצוף קטן ומופתע ועיניים גדולות וכחולות שנצנצו כמו טיפות הגשם הקטנות בחוץ.

 

~*~*~*~*~

 

צפצוף של מכונה נשמע. צפצוף חלש אך מדויק. 'כנראה הגעתי לבית חולים, 'חשבתי. 'כנראה זאת הייתה תאונה.'

פתחתי את עיניי, אבל ראשי כה כאב אז עצמתי אותן בחזרה.  נשמעה פתיחת דלת, ואחריה קול צעדים של עקבים קטנים ועדינים וזוג נעלים גדולות, כנראה של גבר. שמחתי לעצמי-אילו בטח אימא ואבא, שבאו לבקר אותי ולראות לשלומי, אך להפתעתי קול אחר נשמע.

"מאיפה אתה חושב שהיא הגיעה?"

"אני לא בטוח. אני יכול רק לשער."

"וההשערות שלך בדרך כלל נכונות."

"אל תגזימי... רק רוב הפעמים."

"זה לא העניין. נו? מה אתה חושב?"

"אני חושב שהיא הגיעה מהעולם המקביל."

"בלתי אפשרי. אף אחד עוד לא עבר ונשאר בחיים מאז שבנו את החומה המפרידה."

"כבר היו דברים מעולם."

"ישראל ,באמת.. יש הבדל. זה פשוט לא נראה לי הגיוני. ככל שאני מעמיקה וחושבת על זה יותר כך זה נראה לי יותר ויותר לא הגיוני."

"אמרתי לך , אני יכול רק לשער. לא בטוח שזה יהיה נכון."

"לא יודעת, ישראל.. אני לא בטוחה בקשר לזה."

"ובכן , בואי ונברר. רק אם תואילי לסגור את הדלת ולאחר מכן נדבר איתה."

"היא ישנה."

"היא לא . תוכלי לסגור את הדלת ולבוא?"

"בטח."

נשמע קול של סגירת דלת ולאחר מכן הגבר דיבר שוב:

"אני יודע שאת בטח מבולבלת, אבל אם תוכלי לפתוח את עינייך ולדבר אתנו, אני בטוח שנוכל לעזור לך, וגם לנו."

פתחתי את עיניי בעדינות, מהססת. לא ידעתי מי אלה שעומדים מולי, אבל חיוכיהם הרחבים הרגיעו אותי מעט. ממולי ניצב אדם מבוגר בעל שיער שיבה שסודר בקוצים, כאילו ניסה לשמר את צעירותו לנצח, אך עם זאת להבליט את גילו האמתי. היה לו חיוך רחב ועיניים גדולות ו.. אדומות? מצמצתי מספר פעמים, והן עדיין נשארו שם; אדומות, גדולות וסקרניות. לידו ישבה אישה צעירה ומדהימה ביופייה; שיערה הארוך והמטולטל ועיניה הגדולות והירוקות הקנו לה מראה אקזוטי ומיוחד במינו.

"שלום מתוקה .. איך את מרגישה ?" שאלה האישה.

התיישבתי מולם וחייכתי גם אני .

"יותר טוב . מה קרה לי ?"

"אז זהו , שאנחנו לא בטוחים," אמר הגבר. "קיווינו שאת תגידי לנו. איפה את זוכרת שהיית?"

" בהסעה, " אמרתי לאחר רגע של מחשבה. "הייתי בדרך הביתה מבית הספר, והיה ממש חם .. ופתאום התחיל לרדת גשם .. זה היה ממש מוזר !"

הגבר והאישה החליפו מבטים רבים משמעות.

"בהסעה, אמרת?" שאלה האישה בחשש. "ואיך היא נראית , ה'הסעה' הזאת?"

"נו, את יודעת, המיניבוס שלוקח אותי לבית הספר כל יום."

"הבנתי." אמרה האישה. "טוב, כנראה שצדקת, היא באמת מהעולם המקביל. 'הסעות' ו'מיניבוסים' אין לנו כאן. וואו ! זה אירוע כל כך מפתיע. לא חשבתי שזה אפשרי."

"סליחה , אבל מזה העולם המקביל? " שאלתי.

"את בטוחה שאת רוצה לשמוע את כל הסיפור , יקירה? הוא קצת ארוך והיינו רוצים שתנוחי מע-"

"לא," קטעתי אותה." אני בסדר, אני רוצה לשמוע את הסיפור, אני רוצה להבין מה קורה כאן."

"קודם הרשי לנו להציג את עצמנו. " אמר הגבר." שמי הוא ישראל משינסקי, אני מנהל בית הספר לאומנויות ההתמחות, וזו היא מירב פלומה, ראש העיר שלנו. ומה שמך?"

"שמי ליאן, נעים לי מאוד," עניתי." עכשיו אפשר לשמוע את הסיפור?"

"בסדר," אמר ישראל. "אז הכול מתחיל לפני הרבה שנים, כשעוד-"

הצחוק שלי קטע את סיפורו.

"נו באמת !" אמרתי והמשכתי לצחוק." ועכשיו לסיפור האמיתי."

"אני אספר את הסיפור", אמר בסבלנות, " ולאחר מכן את תחליטי אם להאמין לו או לא. עשינו עסק?"

"בסדר," חייכתי." אין לי גם ככה מה להפסיד."

"מעולה. אז שוב, לפני הרבה שנים חיו כאן בשלום כל יצורי העולם. היו יצורים שהיו חכמים במידה בלתי רגילה והיו יצורים בעלי כוחות מיוחדים, ובכל זאת- כל היצורים היו מיוחדים בדרכם שלהם. לאחר שנים רבות, החלו להיווצר סכסוך וקנאה בין סוגי היצורים, שכן היו שונים כ"כ זה מזה. במצב הדרדר למקומות קיצוניים ואלימים שנהפכו במהרה למלחמה בין שני סוגי היצורים. עד פה הבנת?"

"כן, אבל-" הוא קטע אותי והמשיך:

"אבל היו זוג מעורב, אחת מהחכמים ואחד מבעלי הכוחות, שהיו מאוהבים זה בזה ונאלצו להיפרד בגלל המלחמה. היא הייתה בין הנשים החכמות ביותר שנראו, והוא היה בין המיוחדים בעל הכוח העצום ביותר שהיה אי פעם. היא העלתה רעיון, לאחר שנים של מלחמה, רעיון שיעצור את המלחמה החריפה אחת ולתמיד. בעזרת חוכמתה, ובעזרת כוחו הרב, הם בנו עולם מקביל לעולם שחיו בו והפרידו בין שני העולמות בעזרת חומה בלתי נראית. הם נאלצו להיפרד בשל שך, אבל התוצאה הביאה לשלום. במשך הדורות, שכחו והפסיקו לדבר על הצד השני, ובגלל שהחומה נשמעת כ"כ מופרחת ולא מציאותית, רוב האנשים נוטים להחשיב את החומה ואת העולם המקביל כאגדה ולא יותר. הם בנו את החומה כך שאף אחד לא יוכל לעבור לצד השני בחיים, כדי למנוע מהפיתוי שלהם לשבור את החומה."

הוא הביט בחלון במבט חולמני , ולא הייתי בטוחה שהוא דיבר אליי בכלל . עיניו והאדומות נצנצו כאילו הוא מספר סיפור שהיה קרוב לליבו , כאילו הוא עצמו עבר את החוויה . הוא התנתק ממבטו בחלון וחזר להביט בי , כאילו הריכוז חזר אליו.

"בכל מקרה, היה רק אדם אחד שהצליח לעבור, ומיהו אף אחד לא יודע. הדבר היחידי שיודעים עליו הוא שהוא העביר ילדה אחת מכאן, מהעולם שלנו, אל העולם המקביל. ידענו שביום מן הימים כוח לא ידוע יחזיר אותה הנה, לבית שלה, וכנראה שהיום הזה הגיע."

"והילדה הזאת אמורה להיות אני?" עניתי, מגחכת.

"את רואה פה עוד ילדה שהגיע לכאן באופן מסתורי? כמובן שזאת את," ענה בצחוק קל והמשיך.

" זה נראה כאילו הכוח שלך ... עצום. למרות שהורייך אינם ביכמ"ים, אבל עינייך אינן משאירות לי ספק. הורייך היו כאן, בעולם שלנו, ההורים והמשפחה שהייתה לך בעולם המקביל הייתה המשפחה המאמצת שלך, אני לא יודע אם הם סיפרו לך."

"הם לא."

"צר לי. בכל אופן, זהו , זה הסיפור." אמר.

שתקתי וחשבתי. 'נו באמת,' אמרתי לעצמי. 'יש פה בכלל למה להאמין? זה הסיפור הכי מופרך ששמעתי בחיים.'

"בגלל שלא ציפיתי שתאמיני לסיפור כ"כ מהר," אמרה מירב, כאילו קראה את מחשבותיי, " הנה לך הדגמה קטנה."

מירב הרימה את ידה בעדינות באוויר בצורה מקבילה מן הרצפה וחייכה אליי. פתאום הופיעה הילה ירקרקה סביב כף ידה ולאחר מכן נשמע רעש של התחככות עלים, וממש לידי צמח פרח במלוא במהירות, כאילו צילמו אותו ימים ארוכים והקרינו את צמיחתו בהילוך מהיר. זה היה פרח הצבעוני, שפרח כפרח שהיה בשיא פריחתו.

"הוא יחכה שם עד שתקטפי אותו, " אמרה והרחיבה את חיוכה.

עם פה פעור לרווחה קטפתי את הפרח, והגבעול, שנשאר עירום ובודד, עשה את דרכו חזרה אל הרצפה.

מבוישת וחסרת מילים, המשכתי לשבת ולבהות בשניהם, עד שישראל החליט לדבר:

"ליאן, מתוקה, מה היה צבע עינייך כל חייך?"

"חום, למה?"

"אז אני חושב שכדי שתסתכלי במראה ותבדקי את זה בשנית."

קמתי למראה שנחה על השידה שעל יד מיטתי, והתבוננתי בעצמי.

שיער חום גלי. פנים קטנות ונדהמות.

ועיניים כחולות כמו הים. כחולות...

ניסיתי לגעת באישון עם אצבעי, לבדוק אולי זוהי עדשה.

אבל העין הכחולה נשארה.

היא נשארה כחולה כמו טיפות הגשם שהתגלגלו על החלון.

 

~*~*~

נכתב על ידי &#9829;lian&#9829; , 4/7/2011 01:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  &#9829;lian&#9829;

בת: 24




43
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , בלוגים בדיוניים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל&#9829;lian&#9829; אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על &#9829;lian&#9829; ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ