לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

Avatarכינוי:  סקרוט

בת: 3

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014


את יכולה לבכות אם את רוצה \ את תמיד בוכה בבקרים 

ולחיים יש תוכניות אחרות כמו התקפי לב ודיכאון והימים שלי לעולם לא היו כאלה שחורים

הלב של אבא מקולקל והריאות שלי לא מתפקדות והבית ספר רע לי כמו טרקטור על החזה ומתי שהלילות שלי מתחילים להתקרר 

אני לא רוצה לפחד מכלבים זקנים ויש לי חברים שצובעים לי את הבית אבל אני לא חברה של עצמי. תמיד תוהה ביני לבין עצמי למה בבית ספר את לא מדברת איתי ולטלפון את תמיד מתקשרת אני רוצה להיות יותר נוחכת בחיים שלי ושל האחרים וזה לא קל כמו שזה נשמע ושום דבר לא קל לאחרונה ואני בכלל לא חושבת שזה דיכאון זה רק מועקה וחוסר הבנה עם המציאות כרגע זה יעבור. ה

נכתב על ידי סקרוט , 16/10/2014 14:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קשה לי לנשום ויש לי אינפקציה באף וקוץ ברגל אני לא מבינה למה כולם מעמידים פנים שהחורף הגיע אני שונאת אותם אתם משקרים לעצמכם וחודשי החום הארוכים עדיין פה.  אני כולי מצופה לחורף ולמה שהוא יביא אבל אני מפחדת ויודעת שזה נורא מסוכן שהציפייה לחורף ולמעבר הם מה שמחזיקים אותי. זה לא מספיק זה לא אני לא יכולה לעבור מעונה לעונה בציפייה זה לא מספיק רק לנשום או לחכות ללנשום ואני נזכרת בחודשים הארוכים שהייתי בבית נורא עצובה וכל מה שראיתי היה קיר לבן ואני חושבת על עכשיו ומבינה ששום דבר לא באמת השתנה. אני בבית הספר ואני מתה אני בבית ואני מתה אני בתל אביב ובירושלים ואני מתה בכל מקום. וכל כך קשה לי בכל מקום ואני הרבה מאוד זמן צריכה לבכות אבל הפעם האחרונה שבכיתי הייתה לפני שלושה שבועות בפסטה בסטה, ביחד עם גיה, בגלל שיש לי אינפקציה באף. גם אבא ואמא גורמים לי לבכות הרבה אבל זה לא משחרר זה רק עצוב. אני חושבת על כל הדברים שאני מצפה להם וברגע זה ממש הם לא אומרים לי כלום לא אכפת לי מכלום ואכפת לי יותר מדי מהכל ואני לא יודעת איך לשנות את זה ולגרום לדברים להיחשב ולהפסיק להרגיש ככה ולקחת החלטות ואחריות על החיים שלנו למרות שאנחנו רק ילדים. בבוקר כשאני נוסעת לבית ספר עם ההסעה יש ילדה קטנה בערך בכיתה ג' ממש מכוערת שמנה ומעצבנת שתמיד יושבת לידי ובוהה בי ואני מאוד כואבת בשבילה ומבינה אותה והדבר החיובי היחיד הוא שאני לא אצטרך לראות אותה יותר כל בוקר כי אני עוברת 

 

 

 

 

 

 

אני יודעת שאני הבכיינית בבקשה  אל תזכירי לי את זה כל פעם מחדש 

 

נכתב על ידי סקרוט , 3/10/2014 21:56  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , המשועממים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסקרוט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סקרוט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ