לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי:  skyfall.

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2013

המסע לפולין.


אחריי שעבר חודש, אולי רק עכשיו מתחיל ליפול לי האסימון בקשר לכל מה שהלך שם

למרות שגם זה בקושי

אבל אולי רק עכשיו אני מוצאת את המילים הנכונות להגיד

כשחזרתי וניסיתי לכתוב את היומן מסע, נתקעתי ביום השלישי, ושם הפסקתי

קשה לי לזכור בדיוק כל מה שהיה שם, כי היה כל כך הרבה, וזה היה מסע טעון מבחינה רגשית

מלא בכאב, עצב,דמעות ויחד עם זאת גם קרבה מטורפת ושמחה ואהבה, ממש כמו משפחה

כשרחוקים מהבית וזוכים פתאום לקרבה, זה שווה הכל

המסע הזה הוציא ממני הרבה צדדים, גרם לי להסתכל על החיים מנקודת מבט קצת שונה

אני לא באמת מסוגלת לעכל ולהפנים מה שהיה שם

שבאמת שרפו אנשים

שירו באנשים שהלכו סתם ככה, כי הם במקרה עצרו לשנייה

שמישהו לקח את החוק לידיים והחליט לשטוף מוחות ולהרוג אנשים

שבאמת נהרגו 6 מיליון, ואלה רק היהודים שדווח עליהם, מספר שלא נקלט בכלל

שבעצם הם עכשיו מתחת לאדמה שאנחנו דרכנו עליה

לראות את הקברים שלהם

את המזוודות שלהם, כמויות הנעלים המטורפות, השיער, משחות נעליים, סירים, משקפיים

דברים הכי בסיסיים

שנלקחו מהם

שנמצאים כרגע מאחורי חלון ראווה, ולי זה הרגיש כמו סרט אימה מוצלח

סרט אימה שהמפיקים שלו גאונים, שהצליחו לסחוף אחריהם כל כך הרבה אנשים

הרי בשום מקום זה לא הגיוני הרג מטורף של כל כך הרבה בני אדם

ועוד חפים מפשע

פעם 6 מיליון היה נשמע לי כמספר הרגיל של השואה, מספר היהודים שנספו ולא מעבר

פתאום קלטתי שלא ידעתי עליהם כלום, ולא הכרתי אותם בכלל

כשהגעתי למסע, שמעתי על יותר אנשים, למדתי על הרבה שהיו שם ועל סיפור החיים שלהם

לכל אחד ואחת מהם היו חלומות, שאיפות, מטרות

כל אחד נולד לאבא ואמא, למשפחה

הכל נלקח מהם.

הם צרחו לאלוהים והתפללו שזה ייגמר, אבל זה לא ניפסק

הם לא חשבו בלילות למה זה מגיע להם, אלא איך שורדים את יום המחר.

לא עניין אותם הרבה, העיקר להינצל

אני עדין לא מוצאת את המילים כדי להסביר את מה שחוויתי שם, ומה שעובר לי בראש שאומרים שואה

בכיתי שם בדיוק במקומות ספציפיים

במחנה ההשמדה מיידנק, שנגע בי ברמות מטורפות וגרם לי לבכי שעוצר נשימה

ובאושוויץ, גם שם נשברתי. היה לי קשה לראות את ספר השמות העצום הזה

ולהתקרב, להסתכל בו, לראות איך הכל כתוב באותיות קטנות, לקלוט כמה שמות הוא מכיל

ולזוז אחורה בבהלה

בעצם להסתכל על זה ולנסות לעכל, הריי זה לא הגיוני, זה נשמע כל כך מופרך

הלוואי וזה היה שקר, ושום דבר משם לא היה קורה

אבל נכון להיום, זה קרה, ולנו אסור לשכוח את זה לעולם, ובעיקר לא לסלוח, אף פעם

המסע הזה שינה אותי 

ביומיום אני עדיין אותה אחת, אבל התקרבתי יותר לאנשים שעשו לי טוב

ויום יום לפני השינה אני פשוט חושבת מה עשיתי לא בסדר, כדי לתקן ביום למחרת

אני עושה הכל כדי לא ליצור ריבים עם המשפחה, או עם אף אחד

לשמור את כל היקרים שלי הכי קרוב אליי

ביומיים האחרונים של המסע, לא יכולתי להכיל את זה יותר ורק רציתי כבר להיות בבית

אחרי הנסיעות המטורפות באוטובוסים, ואחרי הטיסה, רק לישון במיטה שלי

לחבק את המשפחה, ולהגיד תודה לאלוהים שהם כאן. פחדתי שייקחו אותם ממני כמו שלקחו להם את המשפחות

זה ללא ספק הדבר הכי משמעותי ומרגש שעברתי

אמנם לא באמת קולטים את זה, וכששואלים אותי איך היה המסע, לרוב אני עונה שהיה כיף

ואז אני אומרת- היה, פשוט היה.

כי היה שם יותר שמחה מעצב, שמחה שמהולה בעצב, אבל בעיקר שמחה וכיף

כי היינו כולנו יחד, כמו אופוריה, שעזרה לנו להתגבר על הקושי המטורף הזה שנמצא שם

אבל כשכל אחד חזר הביתה, וישב וחשב, וניסה לעכל

זה לא באמת התעכל. כרגע אני עדיין לא מאמינה שעבר חודש מהרגע שיצאתי למסע,

ובכלל לא מאמינה שהטיול הזה שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים כבר נמצא מאחוריי. הזמן טס

 

 

הכי חשוב לזכור ולא לשכוח לעולם.

נכתב על ידי skyfall. , 7/9/2013 18:38  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לskyfall. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על skyfall. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ