לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

BlogStroy...Normal? HAHA


לחיות את הפנטזיה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

7/2011

זה אף פעם לא סתם חלום


"אני צריכה לספר לך משהו..."


...&amp;nbsp;

"זה רק חלום דיאן, אל תהיי מודאגת"

"אז למה אתה נראה מודאג דון?"

"אני לא...אני רגוע" הוא אמר בקול יציב אבל ראיתי את המבט המודאג שלו

"דון! תפסיק, ראיתי זאב גדול תוקף אותך! מה זה אומר?"

"שאת מפחדת עליי דיאן...זה הכל...זאב זה סימן לפחד, ולא יותר "

"אוקי..."

"את רועדת"

"אני יודעת"

"מה יש?" הוא ישב ליקי והניח יד על כתפי

"אני לא יכולה להתנהג כרגיל, לא כשאני יודעת מה עומד להתרחש פה"

"אף בן אנוש לא ייהרג"

"לא מזה אני חוששת"

הוא חיבק אותי, חיבוק מעודד.

"אני לא רוצה שתלך, בבקשה...אל תלך"

"הסברתי לך למה מחובתי ללכת לשם"

"אז אני באה איתך"

הוא התחיל לצחוק, ואז כשראה שאני לא צוחקת בהה בי בפרצוף אטום

"לא בא בחשבון"

"אני לא שואלת אותך" אמרתי בהחלטיות

"אני אחזיק אותך בכוח בבית שלך"

"אתה יודע שאתה לא יכול..." אמרתי, הוא שתק.

"את לא באה"

"אמרת שזה בדם שלי, אתה יכול ללמד אותי, איך להילחם...או לפחות איך להטעות את הציידים האלו, שלא יפגעו בכם. אני יצליח, והם לא יפגעו בי"

"הם יכולים! הם יכולים לטעות כמו כל בני האנוש האחרים ולחשוב שאת משהו שאת לא!"

"דון!! אני אגיע לשדה הקרב, בדיוק בזמן בו יפתח הציד הזה...אם תרצה ואם לא אני אהיה שם...יש לך שתי אפשרויות בחירה: או שאני אבוא ואהיה עליך נטל ובכך ימנע ממך לעזור לחברים שלך..או שתאמן אותי, כל יום, ואוכל לעזור לכם"

במשך מספר דקות הוא בהה בי.&amp;nbsp; שיט הוא הולך לסרב

"אני הולך לשנוא את עצמי בגללך"&amp;nbsp;

"יש!!!!"&amp;nbsp; יש!יש!יש!יש!יש!יש!יש!!!&amp;nbsp; קפצתי עליו בחיבוק

"בואי איתי" יצאנו מהבית שלו

"תקפצי עליי" הוא אמר

"מה?"

"זה רחוק, ואין לנו הרבה זמן, קדימה"

קפצתי על הגב שלו, הרגשתי שוב בסחרחורת המשתקת וכל העיר חלפה מול עיניי בשניות. תוך שתי דקות ואפילו פחות היינו באזור מבודד בקרחת יער.

"איפה אנחנו?" שאלתי

"רחוק...זה הקצה הדרומי של היער, העיר נמצא מצפון מזרח לנו...כאן אנחנו נתאמן, כל יום"

"בשעה 10? שאלתי

"את לומדת" הוא אמר

"אני לא אצליח להתרכז במילא" אמרתי

"תנסי"

"ב10, או שאני לא מתאמנת"

"שיהיה, עד 1." הוא נאנח

"ומ4..."

"למה?"

"אני אצטרך להתרגל להתאמן בחושך לא?"

"לא בא בחשבון, אנחנו לא נשארים פה בחושך"

"אז אצלך בבית"

"תזכירי לי למה אני עושה את זה..?"

"כי אתה אוהב אותי.."

"ולמה שלא תנצלי את העובדה הזו , אה?" הוא אמר בציניות

&amp;nbsp;

* ג'ייק: *

&amp;nbsp;

הלכתי עם לאון לעשות פטרול באזור שלנו. אנחנו צריכים להגן על השבט שלנו בתקופה המתוחה הזו. כולם על הקצה, מחכים להתקפה שתשבור את הקרח, וחברינו הערפדים יזדקקו לעזרתנו, כמו שאנחנו נזדקק לעזרתם במידה והציידים יגיעו לחלקה הזו. כל השבט נמצא בסכנה אם ידעו את האמת עלינו.

זה יעמיד בסיכון את כל צאצאינו הבאים ואת המורשת של אבותינו.

אני ולאון המשכנו לטייל בסביבה כשסאם ואונרי החליפו אותנו לאחר משמרת של 4 שעות.

עלינו על הגבעה המובילה לכיוון היער, בזמן האחרון הרבינו לשבת שם ולצפות בציידים מתארגנים באוהלים שלהם. כמובן שהם לא יכלו לראות אותנו, הראייה החדה שלנו אפשרה לנו לראות מרחק גדול פי 3 מבני האדם.

&amp;nbsp;

ישבנו שוב על הגבעה כשראיתי תנועה בזווית עיניי. מיד הסתובבתי וראיתי ממערב לנו מרחק של כ15 מטרים את דון, ואת דיאן.

"הסתלק" אמרתי ללאון

"מה?" הוא שאל "זו דיאן??"

"לך לאון! לך!" הוא עשה כבקשתי והסתלק במהירות.

ירדתי במורד הגבעה.

דיאן נעצרה

דון התקדם לכיווני.

ראיתי שהיא מסתכלת עליי מוזר , אולי בגלל שאני בלי חולצה, אבל כך אנו נוהגים להסתובב בשמורה שלנו.

"אני מצטער...לא הייתה לי ברירה"

"תמיד יש ברירה" אמרתי בכעס "אני לא יכול לסמוך עליך?"

"היא איימה עליי, שתבוא ליער בזמן הציד, אני לא רוצה שהיא תיפגע" הוא לחש את החלק האחרון של המשפט

"אבל, אבל " הרגשתי תקוע. היא עקשנית. כל כך. היא האדימה, ובכלל לא הסתכלה עליי. למה היא פה? שתסתלק מכאן

"היא יכולה להיפגע" אמרתי בכאב

"אני אשמור עליה"

"לא, אתה צריך לשמור על החברים שלך....אני אשמור עליה" אמרתי, ליבי מונע ממני לבצע את צו מוחי. הוא הנהן.

"אני צריך לפגוש אותך בערב, יש לנו דבר חשוב לדבר עליו" אמר

"בסדר"

ירדתי מהגבעה

&amp;nbsp;

* דיאן*

&amp;nbsp;

רצנו על הגבעה, הוא החליט שבבוקר אנו נתאמן בשיפור הכושר הגופני שלי בעיקר בריצה ותרגילים אחרים, ואצלו בבית נתאמן בלחימה. כשהגענו לשם ראיתי את ג'ייק, בלי חולצה. הסטתי מיד את פני ממנו. הרגשתי שהלב שלי מזרים את הדם לחלקי הגוף במהירות גבוהה בהרבה מהרגיל. הרגשתי את הפנים שלי עולים באש, ושאני נהיית אדומה. בבקשה שהוא לא ישים לב

דון עלה לדבר איתו. הם החליפו כמה משפטים. פניו של ג'ייק נראו כועסים ומתוחים, כאילו שנאתו אליי הולכת וגוברת מיום ליום. לפתע תפסו פניו של ג'ייק ארשת רגועה, אך כששב להסתכל בי שוב היה מתוח וכעוס.&amp;nbsp;

הוא ירד מהגבעה וחלף על פניי בלא לומר דבר

נכתב על ידי MyFantasy , 22/7/2011 20:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה בדם שלך..


"היא לא תעמוד בזה!"

"היא כן! היא לא כמו כולן! ואתה יודע את זה!!" שמעתי את דון

"לא חינכו אותה לכך!"

פתאום שתיקה

הדלת נפתחה

"מה את עושה פה?" דון הופתע

"לא ענית לי..דאגתי.."

ראיתי את החבר שלו, את ג'ייק, תווי הפנים שלו אמרו כעס.

"התחרות מתחילה עוד חודש, תזכור את זה" הוא אמר לדון והלך משם, מתעלם ממני, שוב.

הלב שלי החסיר פעימה

"אני מצטער על גסות הרוח שלו..."

"עשיתי לו משהו? פגעתי בו?"

"לא, הוא מתוח בזמן באחרון"

"כמוך, למה?"

"אנחנו צריכים להתקדם עם הרחבת הידע שלך לאט לאט, אני לא רוצה להנחית עלייך הכל כך"

"אני אעמוד בזה.."

"אני לא בטוח"

"אני כן-" האסימון ירד "רגע, מי שדיברתם עליה, זו אני נכון?"

הוא שתק

"דון אני יודעת לקרוא אותך בדיוק כמו שאתה יודע לקרוא אותי!"

הוא שתק שוב

"למה יש לי הרגשה שאתה מסתיר ממני יותר ממה שסיפרת לי?"

"כי זה בדם שלך"

"מה?"

הוא נאנח

"את ציידת דיאן"

"אני מה?"

"ציידת.." הוא אמר שוב

"לא צדתי מעולם, בחיים, אפילו לא חשבתי על לקטוף פרחים . על מה אתה מדבר?"

"את..את ציידת ערפדים..."

הסתכלתי עליו, הפנים הרציניים שלו גרמו לי לצחוק

"מכל מה שסיפרת לי עד עכשיו זה זוכה בקטגוריית הלא אמין"

"אני רציני..איפה את חושבת שאחיך ואבא שלך??"

"מתכוננים לתחרות הצייד ש-" השתתקתי, הבנתי מה המשמעות

" אני שמח שאת מבינה" הוא אמר

"התחרות הזו...מה הם צדים?"

"אותנו, הערפדים.."

"למה הם הסיקו שתהיו פה כולכם?"

"כדי לצוד אותם.." הוא אמר

"אני לא מבינה.."

"שבי, זה יהיה לילה ארוך"

 

"לפני מאות שנים, אפילו אלפי שנים, בני מיני התקיימו, ניזונו והשתלבו, אף אחד לא גילה שהם ערפדים. עד שאחד מהערפדים, בגד בבני מינו וסיפר לאחד מבני האדם הכל אודותם. השנאה שלו כלפי עצמו גרמה לכולנו עוול עד היום. מאותה השנה השמועה הופצה על אודות היצורים הלא טבעיים בשם 'ערפדים' שניזונים מדם אדם, רוצחים באכזריות אלפי אנשים, משסעים את גרונותיהם וגורמים לכל העולם לפחד ויראה. מאותו הרגע אנשים בודדים אזרו אומץ לצאת להילחם נגד בני מיני. הם גילו את החולשות שלהם, את מה שהורג אותם, והחלו לצוד אותנו. הם כמעט הצליחו. מעטים נמלטו והמשיכו את קיום המין..כלומר את הערפדים. אותם אנשים מעולם לא הפסיקו לצוד אותנו"

"אבא שלי? וג'רמי?"

"חלוצים בתחום, חקרתי קצת לפני שהגעתי לעיירה...אביך הקדמוני היה הראשון שיצא להילחם נגדם. מאז כל אבותיכם החלו להכשיר את הצאצאים שלהם, כיצד לזהות, לצוד, לפעול, להסתתר, ולרצוח."

"זה לא נשמע לי הגיוני.." אמרתי "למה הוא לא אמר לי כלום?"

"כי את בת דיאן, בנות לא צדות. אבל זה בדם שלך, הכל נמצא אצלך בדם, בתורשה שלך, במורשת שלך"

"אני לא אצוד אף אחד!" אמרתי

"אני יודע, בגלל זה את מיוחדת...את טובה מטבעך, ומצד שני יש לך אינסטינקטים של ציידת, ויש לך פוטנציאל אדיר, כל התחושות שלך, ההרגשות והידיעה שמשהו מוזר מתרחש, זה נמצא אצלך בדם! את יודעת לקרוא את הסביבה שלך"

"אבל אני לא רוצה.."

"אני יודע, ואת לא חייבת, אבל העובדה היא...שאבא שלך וג'רמי, מסוגלים להרוג אותי.."

"איך לא גילו אותך עד עכשיו??"

"מכיוון שכל כך הרבה אנשים חושבים עובדות שגויות על ערפדים, עם השנים הסרטים, הספרים, וסיפורי האגדות הוסיפו דברים רבים כל כך על האגדות שגם כך קיימות על ערפדים...המבחן הראשון שאביך עשה לי אם את זוכרת, הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצלכם, כשראה שאני אוכל ודבר לא קורה לי, הסיר את החשדות שלו מעליי...רק בזכות אותן המצאות ושמועות גדלות של החבר'ה אודותינו אני חיי"

"והתחרות צייד הזו –"

"הציידים הצליחו לתפוס ערפד אחד בשבי, ודרכו העבירו את המסר, כל הציידים יתאגדו ביער הזה, בעוד 19 ימים בדיוק ויקראו תיגר על הערפדים. הם הזמינו אותם למעין תחרות ציד, ערפדים נגד בני אדם"

"הם לא פוחדים שהערפדים יתקיפו את העיירה שלנו?!"

"הערפדים לא יעשו זאת, הם יודעים שהם נמצאים בסכנה ענקית בעיירה הזו ולא ייקחו סיכון מיותר. כל תקיפה שתתרחש בעיירה תגביר את חמת כעסם של הציידים ותגביר את המוטיבציה שלהם לרצוח יותר מאיתנו. זו מלחמת קיום"

"מאט..החבר של מיקה-"

"הוא ואבא שלו ציידים.."

"למה רצית שנסתלק מהר כל כך מהיער"

"כיוון שביער את לא מוגנת, יכולים להיות ערפדים שינצלו את העובדה שאת לבדך, ביער, בחושך, ויתקיפו אותך"

"אבל אמרת שהם מפחדים"

"כשאת בתוך העיירה הם לא יעשו לך כלום, אך כשאת משוטת לבדך ביער, זו משימת התאבדות"

"אבל הצייד עוד לא התחיל"

"אבל זה מסוכן, יש ערפדים שירצו להגיע לפני ולהתרגל לשטח"

"אני מבינה..."

"אסור לך לומר לאביך שאת יודעת עליו ועל אחיך, אסור לך!"

"למה??"

"כי אז תגיע השאלה מאיפה...מאיפה את יודעת זו? ואז את יודעת מה תהיה המסקנה המתבקשת"

"לא! הם לא יעזו לפגוע בך!!" נרעדתי מהמחשבה

"דיאן, יש משהו שלא תביני בחיים. את לא יודעת מהי עוצמת הרגשות של צייד בזמן הצייד, העיניים שלו אחוזות טירוף, היד שלו רועדת בזמן שהוא מחזיק את היתד, כל חיו הוא התאמן לשם כך. הוא לא יעצור כאשר יבין זה החבר הכי טוב של הבת שלו..."

"האם..צדו אותך פעם?" שאלתי

"כן" הוא רעד בעצמו מהמחשבה

"אך ידיד וותיק הציל אותי.."

"גם הוא...לא אנושי?"

"דיאן, זה מספיק להיום, אקח אותך הביתה את צריכה לנוח"

"אתה לא תגיע לבית הספר בזמן הקרוב נכון?"

"לא...אני צריך להתכונן"

"אל תלך, תישאר כאן! דון בבקשה!!" דמעות הצטברו על העיניים שלי

"אני לא יכול להשאיר את החברים שלי לבד" הוא אמר בקול כואב

"אבל אם תיפגע??אם תיהרג??"

"אם תוך כדי אציל את חיו של –"

"לא! אל תדבר כך! אתה לא יכול לעשות את זה! אל תלך! דון!"

"דיאן, זה לא נתון לוויכוח"

"אני לא רוצה שתמות" הרגשתי שהבכי מתפרץ ממני, מבלי שאני יכולה לעצור אותו

הוא חיבק אותי

"אנחנו כולנו יחד, אנחנו מגבים אחד את השני, אל תדאגי"

"גם הציידים מגבים אחד את השני!"

"דיאן, אנחנו חזקים יותר"

"והם מכירים את כל החולשות שלכם, דון, בבקשה, תישאר איתי"

"אני מצטער" הוא נישק את מצחי.

נרדמתי על הספה שלו כשהלחיים שלי עדיין לחות.

חלומות רבים כל כך הטרידו אותי בלילה, החלום האחרון היה המוזר ביותר.

ראיתי את עצמי ביער, הירח עמד במרכז השמיים, הרגשתי פחד גדול כל כך

"דון!דון!" צעקתי אך לא מצאתי אותו. הגעתי לקרחת יער, בה ראיתי את דון כשגבו מופנה אליי "דון!" רצתי אליו

"התרחקי!!" הוא צעק. נעצרתי במקום.

התקרבי בצעדים שקטים, מתפללת שלא ישמעו אותי. הייתי קרובה כל כך, מול דון עמד זאב ענק, בגובה מטר וחצי לפחות, רחב, ושערו סמור. השיניים שלו היו חשופות בכעס רב כל כך. לפתע הוא קפץ לכיוונו של דון, הסתכלתי לזאב בעיניים, העיניים האלו היו כל כך מוכרות לי. "לא!!!" צעקתי וקפצתי לכיוון דון

"דון!" צעקתי והתעוררתי במיטה שלי.

"הוא לא הגיע היום מתוקה" אמא שלי צעקה מהמטבח

לא מצאתי מנוחה, החלום הזה הטריד אותי, כל כך.

התלבשתי במהירות ורצתי לבית שלו

הוא בדיוק התכוון לצאת מהבית אבל כשראה אותי התחרט

"מה קרה??"

"אני צריכה לספר לך משהו..."

 

נכתב על ידי MyFantasy , 18/7/2011 23:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



או או...מרגלת קטנה נתפסה


"תגידי את המילה הזו דיאן, אם לא תגידי אותה זה לא יעלם, תסמכי עליי. ניסיתי"

"אתה באמת...ערפד?"

 

הוא לקח נשימה עמוקה

"כן.."

בלעתי את הרוק

"בואי נלך מפה, בבקשה.."

"לאן אתה ממהר?"

"אסביר לך הכל, בבקשה בואי נסתלק!"

הוא הושיט את ידו, היססתי.

למה אני מהססת? מה השתנה בו? הכרתי אותו לפני שנתיים ובאותו הרגע בטחתי בו והייתי שלמה איתו ב100% , למה עכשיו? בגלל שהוא גילה לי את הסוד שלו? אני מתנהגת בטיפשות.

אחזתי בידו והלכנו משם.

"אל תפחדי, אני הולך לרוץ מהר ..."

"אבל-"

הוא הרים אותי על שתי הידיים שלו.

"דון! אתה לא תצליח לרוץ יחד איתי!"

"אני כן.."ורגע לאחר מכן מצאתי את עצמי מסתכלת על מה שנראה כמסך שזז במהירות לא טבעית, הכל היטשטש מול עיניי, לא יכולתי לראות אף עצם בצורה ברורה. הדבר גרם לי לכאב ראש לכן עצמתי את עיניי, כמובן שיצר הסקרנות שלי השתלט עליי כעבור שתי שניות ושוב פתחתי את עיניי, התחלתי להתרגל לזה.

הבנתי שבזמן הקרוב זה הולך להיות חלק מהחיים שלי.

אני צריכה לקבל את זה, דון הוא חלק ממני, ממי שאני. אני לא מרגישה שאוכל להמשיך בלעדיו, הוא חשוב לי מדיי.

הוא נעצר.

הגענו לבית שלו.

הלכו לאט לכיוון הדלת בגלל הסחרחורת שחטפתי.

"להרים אותך?" הוא שאל

"לא..אני מניחה שאצטרך להתרגל לזה בסופו של דבר"

הוא הסתכל עליי בפנים מופתעות

ואז חיוך התפשט על פניו, החיוך הכי גדול ומאיר שראיתי אי פעם.

מה שגרם לי גם לחייך

"את מדהימה, באמת." הוא חיבק אותי חזק "אני כל כך שמח שהגעתי לעיירה הזו והכרתי אותך, את עושה אותי אדם טוב יותר, והיה לי כל כך משעמם בלעדייך..."

"אתה החבר הכי טוב בעולם" "את החברה הכי טובה בעולם" אמרנו שנינו יחד וצחקנו

"רגע, אז ההורים שלך?"

"מאמצים" הוא אמר

"מה אתה אוכל?איך אור השמש לא פוגע בך?"

"אסביר לך הכל כשניכנס"

נכנסנו אליו הביתה

התיישבנו בסלון שנינו ושתקנו

עד שאחרי כמה דקות נמאס לי

"אתה מתחיל לדבר?" שאלתי

"כן...מה את יודעת על ערפדים?"

"הם ניזונים רק מדם, כ דבר אחר עושה להם קלקול קיבה או משהו. הם מקבלים כוויות באור השמש, הם חזקים בעוצמה מטורפת וגם מהירים באותה עוצמה. ברגע שהם מוצאים בת זוג זה לכל החיים. יתד מעץ בלב הורג אותם, כדור כסף גם. הם מפחדים משום ו-"

"אוקי אוקי הבנתי...בעיקרון את יודעת מה שהסרטים יודעים"

הסמקתי "לא היה לי מקור מידע אחר אתה יודע"

"תראי, אני יודע שאת לא צריכה שאני אגיד לך את זה אבל אני צריך להגיד לך. את חייבת לשמור הכל בסוד, כל מה שאמרנו פה, לא ידוע לך ומעולם לא יהיה ידוע לך..."

"אני יודעת-"

"אז אני אתחיל להסביר לך קצת עלינו. אנחנו הערפדים לא רגישים לשמש, לא מפחדים משום, לא מקבלים קלקול קיבה מאוכל-"

"אולי תגיד לי מה אתם כן?"

"אנחנו יכולים לאכול אוכל, אבל זה לא משביע אותנו, זה יכול לספק אותנו לכמה דקות וזהו. אנחנו יכולים ללכת בשמש. יתד מעץ בלב הורג אותנו, אבל כדורי כסף לא...הם פשוט מחלישים אותנו מאוד, ונותנים לאויב שלנו הזדמנות לתקוע בנו יתד מעץ...-"

"מי זה האויב שלכם?"

"יותר מאוחר...לגבי בת הזוג, אנחנו יכולים להחליף בלי סוף. אין לנו זיווג לכל החיים...אנחנו בדיוק כמו אחרים"

"חוץ מזה שאתם גם מהירים וחזקים"

"כן.." הוא השפיל את הראש

"ולגבי ה...הדם....-"

"זו הסיבה שרציתי שנסתלק משם..." הוא נשם עמוק "אני לא ניזון מדם של בני אדם, הייתי מתעב את עצמי אם כן...יש המון בעלי חיים פה ביער, וגם אותם אני לא הורג, רק שותה מהם מעט"

הוא שתק לפתע, כנראה לאחר עווית הפרצוף שלי

"תמשיך.."

"את בטוחה?"

"כן"

"והם מספקים אותי, פחות מדם אנושי אבל זה מחזיק אותי בחיים.."

"מתי..הפכת?"

"לפני כ200 שנה בערך.."

"הכוונה באיזה גיל?"

"ביום הולדתי ה18..."

שתקתי. שמעתי את הכאב בקולו

"יצאנו לחגוג, הייתי אז גר במדינה אחרת. שתינו רקדנו התחלנו עם בחורות, והייתי אחת שמשכה אותי יותר מכולן, עקבתי אחריה, היא יצאה מהמועדון, עד לסמטה צרה וחשוכה הלכתי אחריה. מה שהיה הטעות הגדולה בחיי. ואז ראיתי אותה בחושך, את העיניים הנוצצות שלה, שלפתע התקרבו עליי, והשיניים שלה, פתאום ננעצו בצוואר שלי.אני זוכר במעורפל משהו שהיא אמרה לי, היא אמרה שהיא מחבבת אותי ואת האומץ שלי...ולכן נשכה את עצמה וטיפות הדם שלה זלגו לי לתוך הפה. למחרת בבוקר, התעוררתי צמא לדם. הסתלקתי משם, לא חזרתי לשם מעולם, מאז אני נודד, בכל כמה זמן מקום אחר, כדי שלא יזהו שאני לא מזדקן"

הרגשתי כעס גדול בתוכי, על אותה אחת ששינתה אותו, והרסה לו את החיים.אבל מצד שני,

"זה ישמע אגואיסטי מצידי...אבל אני שמחה שהיא שינתה אותך"

"למה?" הוא שאל המום

"אני מניחה שאם היית בן 200 לא היית החבר הכי טוב שלי"

הוא חייך

 

הייתי אצלו עד לשעות הקטנות של הלילה, ואז הוא ליווה אותי הביתה.

"אני מרגישה הרבה יותר בטוחה שאתה מלווה אותי.." צחקנו

*

למחרת בבוקר אמא שלי היא זו שהעירה אותי

"דון לא בא ?" שאלתי חצי ישנה

"לא...התעוררי, את תאחרי דיאן"

"אני קמה"

התקשרתי לדון אבל הוא לא ענה, הוא לא הגיע ללימודים.

 

אחרי שניסיתי עוד כמה פעמים החלטתי שזהו, אני הולכת אליו הביתה. השמש כבר שקעה, והירח, שעוד לא היה גבוה מספיק, כאילו הסתתר מאחורי בתי העיירה.

 

כשהייתי מאחורי דלת ביתו של דון שמעתי צעקות

"היא לא תעמוד בזה!"

"היא כן! היא לא כמו כולן! ואתה יודע את זה!!" שמעתי את דון

"לא חינכו אותה לכך!"

פתאום שתיקה

הדלת נפתחה

נכתב על ידי MyFantasy , 13/7/2011 15:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  MyFantasy

מין: נקבה




100
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMyFantasy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MyFantasy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ