To hell and back

היא הסבירה לי שהעיקרון בפסיכולוגיה קוגניטיבית זה הפרשנות שלנו למציאות. אירוע שמוביל למחשבה מיידית שמוביל להרגשה. עם הזמן לומדים למצוא פרשנות אחרת שתחליף את המחשבה המיידית ולומדים להאמין בה. כרגע אני אמור להתאמן בלאתר את האירועים והמחשבות המיידיות שנובעות מהן ואז את הרגשות ועוצמתן (אירוע יכול להיות גם מחשבה או זיכרון).

הבעיה שלי כרגע היא שהרבה ירידות מצב רוח אצלי הן בגדר רגשות שאני לא יכול לאתר טריגר שהביא אותן, לא בצורה של אירוע ולא בצורה של מחשבה. סתם רגשות שמגיעות כאילו קרה משהו רע. אבל הצלחתי לרשום כמה אירועים ומחשבות מיידיות שאיתרתי וזאת התקדמות מכל הבלגן שהיה לי מקודם.

אין לי מושג איך אני מתקדם מכאן למחשבות אלטרנטיביות. אין לי מושג איך "בוחרים להאמין במשהו". אני יודע שרוב בני האדם מסוגלים לבחור לשים לב למה שמתחשק ועל מה שלא עושה טוב אומרים fuck it. אצלי זה יוצר בליל גדול של מחשבות שאי אפשר להתעלם ממנו (מכאן ההפרעות שינה שתמיד היו לי). 

אני תוהה מה עדיף:
להיות בן אדם בנאלי עם רגישות נורמאלית ובלי כל כישרון יצירתי,

או להיות כמו שאני: מתפוצץ מבפנים מכל דבר, בלי יכולת "לשים זין", עם אפיזודות שמונעות ממני לתפקד ועולם פנימי עשיר כל כך שבמקום לזרום החוצה הוא מכביד עלי ומונע ממני לזוז.

מחר אני הולך לומר לו:

הכדורים הללו לא עובדים, הם לא "מתחילים לעבוד", המצב שלי רק מחמיר, בבקשה בוא נפעל בהתאם.

ואל תיתן לי עוד קלונקס "כי זה עוזר לי". קלונקס לא עוזר לי. קלונקס לא גורם לי להרגיש אחרת ולחשוב אחרת ולא נותן לי מוטיבציה וכוח. קלונקס רק מטשטש אותי שזה ההפך הגמור ממה שאני רוצה להשיג. קלונקס זה סם ולא, אני לא סיינטלוג שאני אומר את זה. קלונקס יגרום לי להתמכרות וידפוק אותי לכל החיים. למה שלא תרשום לי הרואין וזהו?

עוד תקווה שהתנפצה:

טיפול בנזעי חשמל רק הפסיכיאטר שמטפל בי יכול לתת הפניה והוא כבר אמר ש"לא מיצינו את כל הכדורים ולכן אי אפשר". עברתי כבר יותר מ10 כדורים, חלק יצרו מצבים שאני עדיין לא יוצא מהם. כמה כדורים בכלל יש?

להילחם במחשבות הרעות כשהן עוד קטנות. לא משנה כמה זה מעייף. לא לישון 30-40 שעות אם צריך. במצב שבו הראש מלא בכל כך הרבה דברים שאין בו כלום. לזוז ממסך למסך, העיקר לא להיות לבד לרגע אחד, לא לתת לזה לצוף ולעלות. פעם יושב בפנים כמו אבן, פעם מרחיב את הכל בפנים כמו משהו שהתפוצץ.

אני הולך ומתרגל למחשבה שזה תמיד יהיה ככה. שגם אם זה ישתפר תמיד יהיה משהו תקוע בפנים כמו אבן. משהו שעלול להתפוצץ ואז מתמודדים עם זה. אני לא מרגיש כלום לגבי המחשבה הזאת עדיין כי אני הורג אותם כשהם קטנים. להרוג אותם כשהם קטנים זו עבודה במשרה מלאה שלא משאירה שום מקום לשום דבר אחר.

אני כל כך רוצה להתאמץ ולהחליט להיות בסדר ושהכל פתאום ישתנה. אין לי כוח אפילו לאיך שזה עכשיו. ובינתיים החול בשעון הולך ומוחץ אותי עוד ועוד עד לנחמה הסופית. אין לי כבר כוח אפילו לעוד רעיונות שלא יצאו לפועל.

עוד 20 דקות עד שהקלונקס יעבוד.

היו כל כך הרבה פעמים שאמרתי לעצמי שזהו זה, שמהיום אני אתחיל להרגיש טוב פשוט בגלל שאני אחליט להרגיש יותר טוב. הפעם האחרונה היתה בערב יום חמישי האחרון. עם הכל כולל הכל: לחייך כלפי חוץ וזה יגרור כבר את ההרגשה הפנימית, לגרש בכוח את המחשבות הרעות, להעסיק את עצמי בדברים, להאמין באמת שזה אפשרי, הכל. זה היה בערב יום חמישי האחרון. בערב יום שישי האחרון כבר הייתי במיון פסיכיאטרי על סף אשפוז ועם רופאה תורנית שנותנת לי קלונקס 2 מ"ג שמחליק לי טוב טוב לגרון. כרגע הטיפולים האלטרנטיביים הללו של להאמין, לחשוב, גישה אחרת הם דבר שאני ממש ממש לא מאמין בו. אבל כשאני מחליט לאמץ אותם הם הדבר שאני הכי מאמין בו בעולם והכי עושה אותו כמו שצריך ואז הם מתפוצצים לי בפרצוף.

אני לא אצליח להרדם הלילה לא משנה כמה קשה אני אנסה. המחשבות הרעות מופיעות לי בצורת נמלים שזוחלות לי על כל הפנים והגרון. אני עושה הכל כדי להעסיק את עצמי: איורים שאני חייב ללקוחות מחו"ל אחד אחרי השני זורמים זורמים ונשלחים באימייל כולל התנצלות על האיחור "סיבות אישיות". ולריאן, רסקיו, לא עובד בשום כמות. כמו מים. אף אחד שיכול לעזור לא ער לשיחה. לא, אני לא אתקשר אליך ב4:00 לפנות בוקר. אני לא הולך לעשות לך את זה. תשני מתוקה שלי. תשני כמו בובה.

אני כותב את זה כדי להעסיק את הידיים. כי כשהידיים לא עסוקות האותיות מופיעות לי על העור. הבטחתי לך שזה לא יקרה יותר. הבטחתי לעצמי כל כך הרבה פעמים. אני כותב את זה בתקווה שזה יקיא את כל הדברים הרעים. אני כותב את זה כהשבעה שתגרש את השדים ותגן עלי מפני הרוחות הרעות. בשורה הזאת אני כבר כותב את זה פשוט כי אני כותב את זה, כמו שאני נושם כי אני נושם, כמו שאני חי כי אני חי וקם מחר בבוקר בלי לקום. מחר, בין אוטובוס לתחנה מרכזית, אני אמשיך לכתוב את זה במחברת קטנה בכיס או על כל פתק שאני אמצא. אני אכתוב את זה גם אם אני לא יודע את המשמעות של זה. כי לאותיות יש כוח גם אם אנחנו לא מבינים אותן עד הסוף. כמו אלוהים. כמו תפילה בארמית. כמו חתיכת קלף מגולגלת לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך. ואם אני לא אפסיק לכתוב את זה זה יופיע לי על העור. והבטחתי כבר שלא.

פיסקה נוספת. זאת כבר השעה ששומעים את הציפורים. אמרת לי לכתוב. אמרת לי לצייר. את לא מבינה שהידיים שלי כבר לא עושות את הדברים הללו כמו שצריך. נשברתי לחתיכות כבר מזמן. מה שאת רואה כאן זה רוח רפאים. אנדרטה מהלכת לזכר מישהו שאף אחד לא יזכור. אני קבר מהלך. אני בוער מבפנים כמו אש של קרמטוריום ומעלה עשן של הקורבן שהבשר שלי היה. משאיר מאחורי אינסוף כוונות לא ממומשות ופרויקטים חצי גמורים בדיוק כמו בן אדם מת. אין בי שום הגדרה שמבדילה אותי מהמתים. אין לי חוץ מהקצת הזה שאת מצליחה לסחוט כשאת מחבקת אותי. אני אפילו לא מפחיד את עצמי יותר.