לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930




הוסף מסר

9/2017

והראש עוד כואב מהוודקה רדבול


עברו כמעט שנתיים 

כמעט שנתיים מאז שהחלטתי שאני לא כותבת יותר בבלוג.

אפשר להגיד שהרבה השתנה, ואפשר להגיד שלום לא השתנה.

חוץ מדבר אחד מובהק, למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני.

גם אם אני לא מושלמת, גם אם אני עוד רוצה להשתנות , גם אם אני לא האישה החזקה שאני רוצה להיות, גם אם אני לפעמים עושה טעויות, גם אם אני מתחרטת על דברים , גם אם אני לא נראית איך שהייתי רוצה להראות. אני אוהבת את עצמי. 

לא משנה מה יקרה או קרה, אני תמיד איהיה שם בשבילי כדי להגיד מילה טובה, כדי לנחם את עצמי, כדי לעודד, כדי לאהוב ללא תנאי.

 

אבל חוץ מהפתיחה הרומנטית והמרגשת הזאת על אהבה עצמית, כלום לא באמת השתנה... 

נכון, התנשקתי עם מישהו, נכון סיימתי קורס תכנות, התגייסתי, נכון התחלתי שגרה של נסיעות כל יום במשך חמש שעות, נכון קראתי כבר שמונה ספרים בזמן הזה, נכון אני כבר לא בתולה, אני גם יודעת מה אני באמת מחפשת, נכון אני גם יכולה להקשיב לשירים אהבה ולהבין באמת על מה מדובר וכך גם על שירי פרידה, ושירים של נשים ששונאות את האקס שלהן, ונכון אני כבר פחות בבית, ואני גם לא רואה סדרות יותר , אולי רק משחקי הכס, ונכון, גם הפסקתי עם היוגה, וגם הפסקתי לשבת ליד החלון ולחשוב על חיים אחרים שיכולתי לחיות , במקום זה אני חולמת על חיים אחרים בזמן הנסיעות הארוכות.. אם אני לא ישנה או בוהה סתם בזמן שאני שומעת את ג'סטין ביבר בפעם המאה באוזניות.

נכון כל אלה קרו.. 

אבל ההורים שלי נשארו אותם הורים.

אחי נשאר אותו אח.

הנוף שלי הוא אותו נוף, גם אני אשקיף על כביש אחד וגם אם אני אסתכל מהחלון בבית, בעולם אני רואה יום יום את הבעיות שלי.

אולי היום הבעיות אחרות, אבל מה זה משנה אם גם ככה אי אפשר לפתור אותם?

מה זה משנה אם תמיד זה אותו הדיון רץ לי בראש שוב ושוב עד שאני מתעייפת , הולכת לישון, קמה בבוקר ושוב אותו הדיון רץ בראש.

אז אולי יש לי כרגע שאיפות.. אולי אין לי שאיפות בכלל , אולי אני בכלל לא רוצה לשאוף, אולי אני רוצה לשכב על הגב באיזה חוף, אפילו בלי מוזיקה, בלי אף בנאדם איתי, רק אני הגלים והשמש מחממת אותי ושרק תשרוף כל בעיה שתלויה לי מעל הראש, וכל גל יבוא וישטוף מעליי את המחשבות, כאילו הן בסך הכל גלים , באות והולכות לא נוגעות בי ולא כואבות, וכל משב רוח יקח איתו את הזיכרונות הטובים שלי מימך, כדי שזה לא יכאב כל פעם ויזכיר לי שהרגעים האלה לא יחזרו. לפחות לא איתך. 

 

עדיין כואב לי הראש מהחתונה של הבת דודה, אני לא יודעת אם זה מהוודקה רדבול או מהריבים של המשפחה , הייתם מצפים שאחרי כל השנים האלה אני כבר אתרגל לריבים האלה.. כנראה שלא.. 

או שזה באמת הוודקה רדבול.. 

בכל מקרה אני עדיין אוהבת את עצמי, ואולי.. רק אולי.. זה הכי חשוב 

 

נכתב על ידי , 8/9/2017 20:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לflies like a bird אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על flies like a bird ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ