לא עידכנתי כבר הרבה זמן, והסיבה לכך היא שטסתי לחו"ל :]

סורי שלא הודעתי על זה מראש....

אמשיך את הפרק בקרוב עד כמה שאוכל :]

נ.ב: התחלתי לכתוב במקביל עוד סיפור (בכלל יש לי הרבה רעיונות...)

אבל על תדאגו, זה לא יפגע בכתיבה של הסיפור הזה :]

הנה הפרק השישי- לא ממש קורה בו משהו מוזר אבל לדעתי הוא חשוב בשביל המשך הסיפור.

עוד כמה פרקים והאמת תתגלה :]

קמתי בבוקר מהמיטה והכול הרגיש לי כמו חלום.

זכרתי את הלילה ההוא עם המדורה, את העיניים האדומות שנעצו בי מבט, ויותר מכול זכרתי את תחושות הפחד והסכנה שאחזו בי. אך האם כל זה היה אמיתי? האם רק חלמתי את הכול? מאוד קיוויתי שכך היה, אבל משהו בתוכי אמר לי שהכול היה נכון, שזה אמיתי.

התארגנתי ואכלתי ארוחת בוקר, לא ממש ארוחה רק משהו קטן. כולי הייתי שפוכה ומותשת ולא היה לי כוח לכלום. אחותי הקטנה מיטל שמה לב למצב רוח שלי והתקרבה אליי.

"מה קרה?" שאלה.

"שום דבר" עניתי.

היא הביטה בי וניסתה לפענח אם ה'שום דבר' הזה אמיתי. "לא מתאים לך להיות ככה" אמרה, "את צריכה להיות שמחה, יש יום יפה בחוץ!"

לא עניתי לה.

הייתה שתיקה של כמה שניות- אני המשכתי עם ההבעה הדכאונית ומיטל הביטה בי עם ידיים משולבות. בשלב מסויים היא כבר איבדה את הסבלנות.

"בואי נלך לפארק!" הציעה.

"לפארק?"

"לפארק!"

נאנחתי, שמתי את הידיים שלי על השולחן וטמנתי את הראש שלי בתוכן. למי יש כוח?

עכשיו היא ממש התעצבנה והתחילה למשוך אותי בכוח בשביל שאני אקום. "בואי כבר!"

אחרי הרבה מאבקים, והרבה קריאות מצידה החלטתי לוותר לה. טוב, כבר אמא עצמה התחילה להתעצבן וצעקה מכיוון החדר: "נועם, שתפי פעולה עם אחותך הקטנה!"

איזה יופי.

הלכנו לכיוון הפארק שהיה די קרוב לבית. הוא היה נראה אותו דבר כמו איך שזכרתי אותו לפני כמה שנים- שטח לא גדול במיוחד מכוסה דשא, מסביב עצי אקליפטוס שעשו צל גדול, ובמרכז מתקני שעשועים מעץ שכנראה עדיין לא התפרקו לאורך כל השנים שהיו שם.

מיטל עלתה על אחת הנדנדות, ואני החלטתי לשבת בצד על אחד הספסלים בתירוץ של 'מי יודע אם המתקן יוכל להחזיק את משקל הגוף שלי'. למיטל לא היה אכפת, מצידה שהעיקר יצאתי מהבית.

ישבתי על הספסל הרחוק והבטתי במיטל משחקת על המתקנים. לו רק יכולתי להיות כמוה; חייכנית, בעלת שמחת חיים ובלי שום דאגות. ממש קינאתי בה, או בכל מי שאי פעם הכרתי- אפילו בטוני הנער המגעיל והמעצבן. רק אני הייתי צריכה להתמודד עם דברים שהם מעבר למציאות, ואם הייתי רוצה לספר על זה למישהו, הוא תמיד היה מסתכל עליי כמו אל מטומטמת. כאילו, ברור שכבר הייתי רגילה לעל-טבעי, הרי דברים כאלו תמיד קרו לי משהייתי קטנה. אבל בזמן האחרון הדברים האלו קורים לי כמעט כל הזמן, וגם הייתה לי הרגשה שהם נעשו מסוכנים יותר. עכשיו בכל מקום שהלכתי הייתה תחושה כאילו משהו מתכוון לתקוף אותי בכל רגע.

"סליחה..." קול של גבר נשמע לפתע מאחוריי והקפיץ אותי. הסתובבתי אחורה וראיתי שני בחורים גבוהים, מלוכלכים עם בגדים מרופטים, על גבם היו תרמילים ולאחד מהם היה מקל הליכה. הם נראו כאילו הם צעדו מרחק רב.

"אוי, לא התכוונו להבהיל אותך!" אמר ההוא שפנה אליי כשראה את הבעת הפנים שלי, "פשוט רצינו לשאול אם את יודעת איפה החורשה הגדולה שאמורה להיות כאן?"

"אתם לא במיקרה זומבים, נכון?" השאלה נפלטה מהפה שלי מבלי שאספיק לעצור אותה.

"מה?" הם לא הבינו.

"אה... לא משנה" עכשיו הם בטח יודעים עד כמה אני מוזרה. "פשוט תלכו לכיוון דרום, ואז בקצה כבר תגיעו לחורשה".

הם הודו לי והתחילו ללכת לכיוון שאמרתי להם.

אבל אז פתאום חשבתי על זה, החורשה, היצור, הסכנה. "רגע חכו!" צעקתי לעברם.

הם נעצרו והסתובבו אליי, סימנתי להם להתקרב. "אתם מתכוונים להכנס לתוך החורשה?" שאלתי.

השניים היו שוב לידי והתחילו לגחך, "אם זה לא מובן מאליו אז כן, אנחנו מתכוונים להכנס לשם. למה את שואלת?"

"פשוט..." רציתי לנסח את המשפט באופן שלא יגרום להם לחשוב שאני לא נורמלית, "יש שם משהו מסוכן, יצור עם עיניים אדומות". כן, באמת אחלה ניסוח. ממש.

שני הבחורים הסתכלו זה אל זה, ואז אחד מהם פנה אליי "ואת יודעת אולי מהו היצור הזה?"

הנדתי בראשי, "כשהייתי שם אז לא ממש ראיתי אותו, הכול היה חשוך ורק הצלחתי לראות את העיניים שלו"

שניהם הביטו עליי בספקנות. "אז איך את יודעת שהיצור ההוא שראית מסוכן, אם בכלל לא דמיינת אותו?" שאל אחד מהם.

ידעתי, הם לא יאמינו לי. "אני באמת ראיתי אותו ובכלל לא דמיינתי! ו... אני יודעת שהוא מסוכן, אני הרגשתי את זה, הוא עמד לתקוף אותי"

התכוננתי להבעות של לגלוג, או צחוק או כל הבעה של 'זאתי מטורללת על כל הראש!', אבל במקום זה, הם פשוט חייכו בחביבות ואחד מהם אמר "טוב, נשתדל להזהר עד כמה שאפשר".

הבטתי עליהם מופתעת, "אתם מאמינים לי?"

"בוודאי!" הסכימו, ואז ההוא עם המקל התכופף אליי ולחש, "את בטח מכירה את כל הסיפורים על המקום הזה"

לא ידעתי אם הם רציניים או שהם סתם מסתלבטים עליי, אבל בכל זאת הסתקרנתי. "לא, איזה סיפורים?"

הם היו נראים מופתעים באמת, "את לא מכירה? טוב, אנחנו יכולים לספר לך קצת עליהם אם את רוצה"

"אוקיי" הסכמתי, כאילו שהיה לי משהו אחר לעשות. פיניתי להם מקום לידי בספסל, הם התיישבו ואחד מהם התחיל לספר.

"טוב, אז ככה- שמענו על המקום הזה כבר מלפני הרבה שנים-"

ההוא עם המקל גיחך, "הרבה שנים?"

הבחור השני התעצבן, "טוב אז רק לא מזמן! נו באמת, אני מנסה לספר כאן משהו!" הוא כיחכח בגרון ואז המשיך, "טוב איפה הייתי? אה כן, יש הרבה סיפורים על המקום הזה, חלקם אולי שקריים ולא נכונים אבל לפי מה שאנחנו יודעים לפחות אחד מהם הוא בטוח אמיתי- הסיפור על האוצר החבוי"

"זה לא סיפור פיראטים נכון?" שאלתי.

השניים צחקו. "בכלל לא!" אמר ההוא עם המקל, "זה לא כמו בכול הסיפורים האלה על אוצר של זהב ומפת מטמון, כאן מדובר במשהו הרבה יותר חזק ומשמעותי, משהו שמשפיע על העולם כולו, ואם ייפול לידיים הלא נכונות אז... בואי נגיד שעדיף לא לדעת מה יקרה"

הבטתי עליהם בלי אפילו למצמץ וגיליתי שאני לגמרי מרותקת לדברים שהבחור סיפר. למי אכפת אם זה אמיתי או לא? הסיפור נשמע ממש מעניין.

"ומה זה בדיוק האוצר המשמעותי הזה?" שאלתי, מסוקרנת.

"אנחנו לא ממש יודעים" אמר הבחור השני, "כל מה שידוע לנו זה שהוא נמצא איפשהו במקום הזה והשפעתו היא רבת עוצמה. יש כאלה שאומרים שהוא יכול לגרום לדברים משונים לקרות... דברים על טבעיים"

המילים האחרונות עוררו אותי, "דברים על טבעיים?"

"כן, אבל זה בטח בין הדברים המופרכים האלה שאומרים. אנחנו לא באמת מאמינים שקיימים דברים דמיוניים ולא מציאותיים, אלא שהאוצר רק גורם לאנשים להזות ולחשוב כך- כמו היצור ההוא שאמרת שראית"

הייתי חצי המומה וחצי מעוצבנת, "אתם בעצם אומרים שאני דמיינתי את הכול?"

"תראי, זה לא אשמתך" אמר ההוא עם המקל, "האוצר רק גרם לך לחשוב שמה שראית הוא אמיתי. מה שכן, אולי ההשפעה היא כל כך חזקה עד שהיא ממש גורמת לך לא רק לחשוב שהדבר אמיתי, אלא גם להרגיש כך"

לא ידעתי מה להגיד. אם הם צודקים אז זה אומר שכל החיים שלי רק הזיתי, שום דבר מכל הדברים העל טבעיים שקרו לי לא היה אמיתי. זה אומר שגם עכשיו אין משהו מסוכן שמתכוון לפגוע בי, ואין גם 'יצורים שחורים' מסוכנים. המחשבה הזאת גרמה לי לתחושת הקלה מסויימת, אך גם ספק מאוד גדול, משהו מכל זה לא נראה לי הגיוני.

שני הבחורים קמו מהספסל, "טוב את יכולה להאמין לנו או לא, גם אנחנו חשבנו בהתחלה שכל הסיפורים האלה הם רק אגדות, אבל משהו במקום הזה באמת נראה מיוחד ואנחנו מתכוונים לגלות מהו האוצר שנמצא כאן"

"עושה רושם שהמיקום שלו הוא בחורשה" אמר הבחור השני, "או ככה אנחנו חושבים. לפי מה שאמרת על היצור ההוא שראית שם, כנראה אנחנו צודקים והאוצר באמת נמצא שם"

עדיין משהו לא נשמע לי הגיוני, רק ישבתי ושתקתי בלי לומר דבר.

"טוב, כדאי שנמשיך לפני שיהיה מאוחר" אמר הבחור, "שיהיה לך יום טוב ילדה, וכמובן שנזהר שהאוצר לא ישפיע עלינו ויגרום לנו לראות דברים מפחידים ומסוכנים"

שניהם התרחקו עד שנעלמו מהעין. נשארתי יושבת על הספסל, חושבת על כל מה שהם אמרו- אוצר חבוי, לא ידוע מהו, הוא חשוב לעולם כולו ויש לו השפעה חזקה כמו לגרום לנו לראות דברים לא אמיתיים. הכול נשמע ממש הזוי, אבל מצד שני, יכול להיות שהסיפור עצמו לא נכון ושהכול מומצא. הרי אני בטוחה שכל מה שקרה לי היה אמיתי ושלא דמיינתי שום דבר. למרות זאת, הם אמרו בעצמם שההשפעה כל כך חזקה שבאמת אפשר להאמין כך. לא ידעתי מה לחשוב בכלל, צעקתי בעצבים והבטתי למעלה לשמיים. שמעתי אז את מיטל מתקרבת.

"את רוצה לחזור הביתה?" שאלה.

"כן"

כשחזרנו הביתה נכנסתי לחדר שלי וסגרתי אחריי את הדלת. ניגשתי אל שולחן הכתיבה, והוצאתי מהמגירה את הפתק שאותו שמרתי כל הזמן הזה מאז שהוא יצא ממכונת הזמן: 'מה שראית בפעם הקודמת לא היה מיקרי. ראי הוזהרת!'

לא. הם טעו, הם בטוח טעו. הכול אמיתי, הפתק אמיתי ומי ששלח אותו יודע את זה, אותו דבר גם מי ששלח את הערפד ההוא.

באותו הרגע החלטתי שיותר לא אהיה פאסיבית, אני הולכת לגלות מה קורה מסביבי- כי בהחלט קורה משהו. כצעד ראשון אגלה מי שלח לי את הפתק, זאת בטח לא תהיה בעיה כי הוא כתוב בכתב יד.

זהו, כבר לא אהיה אדישה.

הנה הפרק החמישי-

כשקיבלתי את ההזמנה בדואר לא ידעתי מה לעשות.

הרבה זמן לא נערכה פעילות חברתית במקום שבו אני גרה, כולם היו יותר מדי עצלנים להזיז את עצמם מהבית, כולל האחראי שהיה אמור לארגן פעילויות. אני לא הייתי עצלנית אבל לא היה לי מצב רוח לכול האנשים הדפוקים פה- כולם היו ממש ממורמרים. טוב, אולי חוץ מאחת שקוראים לה שירי, היא ממש נחמדה. כנראה בגלל זה הצלחתי להתחבר אליה, אבל חוץ ממנה כולם היו סנובים.

כשקיבלתי את ההזמנה שעליה כתוב במילים אחדות: "מדורה. אוכל. שעה 20:00 בחורשה. לא לאחר!" התלבטתי אם כדאי ללכת. תהיתי אם שירי היא סיבה מספיק טובה לכך.

אחרי מחשבות ארוכות עם עצמי החלטתי שאלך, לא בשביל לחזק את הפעילות החברתית שלי -שבכלל לא היה לי אכפת ממנה- אלא כדי להשתחרר מכול מה שעברתי בזמן האחרון, אתם יודעים- הדברים המוזרים.

קיוויתי שאם אלך להיות עם אנשים אחרים רגילים, אוכל להרגיש נורמלית לשם שינוי ולא משוגעת. אם כי בפעם האחרונה שניסיתי להתרענן מכול השאלות המטרידות והדברים המוזרים, זה לא כל כך הצליח לי ויצא שפגשתי ערפד ממורמר לא פחות מהאנשים פה. הגעתי למסקנה שאם אגלה פתאום שאחד הילדים הוא זומבי, באמת אתחיל להשתגע.

התחלתי ללכת לכיוון החורשה, הכול היה כבר חשוך אבל השמיים היו ללא עננים ומוארים מאור הירח, אז אפשר היה לראות את הדרך.

כשהתקרבתי הצלחתי לראות את כולם- עומדים קרוב לחורשה ומחכים עד שהאחרים יבואו. הצטרפתי אליהם וחיפשתי את שירי, החברה היחידה שלי משם. לא היה קשה למצוא אותה בהתחשב בכך שהיינו ממש קצת נערים מהמקום- בערך 7 אנשים כולל אני, וליד החורשה הגענו רק 5.

התקרבתי כדי לדבר איתה, "מה קורה?" שאלתי.

היא חייכה כשראתה אותי, "הכול טוב. סוף סוף מארגנים משהו במקום הנידח הזה"

הסכמתי איתה. "ולמי מחכים?"

היא חייכה שוב פעם והסתכלה עליי במבט של 'זה צריך להיות מובן מאליו'. "תחשבי" אמרה, "מי בדיוק חסר פה?"

הסתכלתי סביב- חוץ ממני וממנה היו עוד 3 אנשים: הייתה את הבלונדינית הסנובית שלא זכרתי איך קוראים לה, היה את השמן העצבני שנראה כאילו הוא עוד שנייה תוקף אותך -קוראים לו טוני אם אני לא טועה- והיה עוד אחד שישב בצד בשקט וקסס ציפורניים.

"אה" הבנתי "ההוא ששלח לנו את ההזמנות לא נמצא פה" ואז הוספתי בחיוך "כרגיל"

שתינו גיחכנו.

בגלל שנערכות פעילויות חברתיות רק בערך פעמיים בשנה -וגם זה במקרה הטוב- אף אחד לא באמת ידע איך קוראים לאחראי, פשוט קראנו לו 'ההוא'- 'ההוא שאחראי', 'ההוא שמארגן' וכו'... אפילו הוא עצמו לא תיקן אותנו כשקראנו לו 'אתה' או 'המדריך', בטח חשב שהם כינויים או משהו כזה.

בכל מקרה, תמיד בפעילויות האלה הוא היה מאחר, כל הזמן. ממש אחראי הייתי אומרת.

טוני, הנער השמן העצבני כבר איבד את הסבלנות "נו כבר! איפה המדריך הזה?" צעק. אם כלב בולדוג עצבני ונובח יכל לדבר, ככה הוא היה נשמע.

בדיוק אחרי המילים האלה המדריך ועוד מישהו הגיעו בריצה. "סליחה שאיחרתי" אמר.

"הגיע הזמן באמת!" אמרה הבלונדינית עם הקול הצווחני שלה.

המדריך חייך בהבעה מתנצלת ואז הציג את מי שבא איתו "תכירו זה יובל, בן דוד שלי שבא לבקר. הוא זה שהציע את הרעיון למדורה".

גיחכתי לעצמי. אז בגלל זה הוא החליט לפעול לשם שינוי. תמיד היו לו רעיונות ממש עלובים לפעילויות ואף פעם לא עשינו מדורה או משהו כזה, במיוחד לא בחורשה בלילה. כנראה שזאת הסיבה שבאו הרבה יחסית.

"טוב יאללה!" קרא בהתלהבות, "זה הזמן לזוז!"

התחלנו לצעוד לעבר החורשה, הולכים בזהירות כדי לא להתקל באבן או בבור או בנחש.

בהתחלה הצלחנו לראות את הדרך בגלל האור של הירח, אבל ככל שהרחקנו יותר כך העצים נהיו יותר צפופים והיה חושך מוחלט. זאת לא הייתה בעיה כי היו לנו פנסים, אבל ההוא שקסס ציפורניים התחיל לקסוס עוד יותר מפחד. הוא הלך מאחוריי אז שמעתי היטב את הנקישות.

אני לא פחדתי כיוון שהייתי רגילה לבוא לפה בלילה אז בשבילי זה היה שום דבר. טוב, בכל הפעמים ההם שמרתי שלא אתרחק יותר מדי ועכשיו הלכנו ממש רחוק, עמוק לתוך החורשה.

בשלב מסויים נעצרנו בשטח פתוח, כלומר לא היה שטח כל כך גדול אבל היו כמה עצים חסרים, והדבר איפשר לנו להתמקם.

אחרי שהקמנו את המדורה וישבנו מסביב, אוכלים כל מיני חטיפים למיניהם, יובל הבן דוד של המדריך ניסה לפתח שיחה, מה שלא כל כך הלך לו.

"אז..." התחיל להגיד "איך הולך אצלכם החופש?"

כולם הסתכלו עליו בפנים אטומות ולא ענו.

"אווקי..." כנראה הבין שאף אחד לא הולך לפתוח את הפה.

'פאדיחות' חשבתי.

"טוב אצלי הולך נהדר!" אמרה שירי, אולי מנסה להעלים את המבוכה.

יובל חייך ושניהם התחילו לנהל שיחה על כל מה שהם עשו בחופש ועוד כמה דברים. טוני הלך בטענה שזה מתחיל לשעמם אותו וכך גם הבלונדינית. כמה זמן אחריהם ההוא שקוסס ציפורניים רצה גם הוא ללכת כי פחד וביקש שמישהו ילווה אותו בדרך חזרה, המדריך בלית ברירה הלך איתו וכך יצא שנשארנו רק אני, שירי ויובל.

מלבב.

"מה איתך, מה את עושה בחופש?" שאל יובל, ולקח לי זמן להבין שהוא מתכוון אליי.

"אה... לא הרבה" עניתי. מה כבר יכולתי לספר לו? איך אני צריכה לשמור על עצמי כדי שיצורים שחורים שקיימים בעולם הפנטזיה לא יתקפו אותי? המחשבה הזאת כמעט גרמה לי להתפקע מצחוק.

"את יודעת... את מזכירה לי מישהו" אמר ונראה מתאמץ להיזכר.

"אה... סליחה שאני קוטעת" אמרה שירי "אבל אני ממש חייבת לשירותים"

"אז תעשי בטבע" אמר לה יובל באדישות.

"אבל... זה בטבע"

אני ויובל גיחכנו. "אל תגידי לי שאת מהאנשים האלה" אמר יובל, "את מתנהגת כמו ההיא, הבלונדינית שהייתה פה"

שירי הביטה בו כמה זמן ואז החליטה לקום, כנראה שהדברים שאמר שיכנעו אותה. "אני כבר חוזרת" אמרה, ונעלמה בין העצים.

אני ויובל ישבנו ליד המדורה בשקט. לא רציתי להיות ממורמרת כמו האחרים, אבל בהחלט חשבתי משהו כמו 'איך לעזאזל הדבר הגיע למצב כזה?', כשהחלטתי לבוא ציפיתי להרבה רעש ואווירה אנטי-חברתית בעליל, ועכשיו אני יושבת בחורשה בחושך ליד מישהו חביב ונחמד. אבל בכל זאת, משהו נראה לי לא בסדר, כאילו אני לא צריכה להיות פה. באותו הרגע, באמת רציתי ללכת.

"אה נזכרתי למי את דומה!" אמר לפתע יובל, "את דומה לזאתי... נו... מורן?"

פערתי את עיניי בבת אחת, "מאיפה אתה מכיר את אחותי הגדולה?"

יובל חייך "היא למדה איתי באותה שיכבה. טוב, באותה כיתה למען האמת"

הייתי מופתעת, מה הסיכויים?

"מאוד מסתורית הייתה אחותך" המשיך, "כמעט ולא ראינו אותה, רק לשיעורים היא הייתה נכנסת, ובהפסקות... היא כאילו נעלמה"

נזכרתי באותו מצב גם כשעוד הייתה גרה בבית, אף פעם לא ממש ראינו אותה, היא תמיד הייתה יוצאת לאורך כל היום ורק בלילה הייתה חוזרת. הדבר תמיד נראה לי נורמאלי לגמרי, אבל עכשיו ליד אווירת המדורה, תהיתי אם יש משהו באחותי שאני לא יודעת עליו. פתאום גם נזכרתי שנתקלתי בה במכונת הזמן והיא לא נראתה מופתעת לראות אותי, היא רק עשתה רושם כאילו עשיתי משהו מסוכן וצעקה 'אוי לא!'. משהו בהחלט היה מוזר בה.

"הממ... את יודעת אולי מה הולך איתה?" שאל.

הנדתי בראשי, "כל מה שאני יודעת זה שהיא עזבה את הבית בגיל 17 ועכשיו יש לה דירה משלה, היא כמעט ולא באה לפה, כל הזמן עסוקה במשהו"

"ואת יודעת באיזה 'משהו' מדובר?"

לא מצא חן בעיניי איך שהוא חקר אותי על אחותי, זה נראה כאילו הוא ניסה למשוך ממני איזשהו מידע. מצד שני, אולי סתם שאל מתוך התעניינות.

"לא" עניתי.

יובל הפנה את ראשו הצידה לכיוון העצים, "הבנתי" אמר. "טוב, כדאי שאחפש את שירי, היא לא חזרה כבר הרבה זמן ואולי היא הלכה לאיבוד"

"אלך יחד איתך" הצעתי.

"לא, כדאי שתשארי פה ותשגיחי על המדורה, אני תכף חוזר", הוא קם והלך באותה הדרך שבה שירי הלכה. נשארתי לבדי.

כשהייתי רק אני שם, בהחלט יכולתי להרגיש את השקט מסביב, דבר שלא יכולתי להרגיש קודם. וכשאני אומרת שקט, אני מתכוונת לשקט-שקט, הייתה דממה מוחלטת. אפילו הינשוף לא עשה שום קול, אפילו הצרצרים חדלו לצרצר. הייתה דממת מוות.

ישבתי שם ליד המדורה- מקור האור היחידי, מעליי לא נראו שום שמיים, ומסביב הכול היה חשוך- רק שחור כהה בלי פרטים אחרים. ניסיתי להזכיר לעצמי שאין כל טעם לפחד, שאני בסך הכול בתוך חורשה בלילה, אבל עדיין ההרגשה ממקודם שאני לא צריכה להיות פה, לא נעלמה.

הייתי חייבת להשאר, הם בטח עוד מעט יחזרו כמו שהם הבטיחו.

נשארתי וחיכיתי. וחיכיתי... וחיכיתי... וחיכיתי. נו למה הם לא חוזרים?

לפתע שמעתי קול מאחוריי, כאילו משהו נשבר. הסתובבתי אחורה מנסה לראות מעבר לחושך מה זה היה, אך לא ראיתי כלום. 'זה בטח היה שום דבר' חשבתי, אך בכל זאת הבטתי סביב ליתר בטחון, ואז ראיתי ממולי שתי נקודות אדומות נמצאות אחת ליד השנייה עם רווח ביניהן. צמצמתי את עיניי וניסיתי לזהות מהן שתי הנקודות האלה.

פתאום קפאתי במקומי, וצמרמורת עברה לאורך עמוד השדרה שלי כשנוכחתי לדעת ששתי הנקודות האדומות הבוהקות, הן זוג עיניים שנועץ בי מבט. ולא סתם מבט- מבט עמוק שנותן תחושה של סכנה.

לא יכולתי להפנות את מבטי משתי העיניים האלו, ובקושי הצלחתי לחשוב מרוב פחד. מה זה? מה היצור הזה? ניסיתי להעלות בדעתי מה זה יכול להיות- אולי זה סתם חתול הרי יש לעיניים של חתולים צבע כלשהו בלילה, אבל האם זה אדום? לא הייתי בטוחה. אולי זה ערפד כמו ההוא שפגשתי, אבל היו לו עיניים חומות ולא אדומות, או אולי רק בלילה זה ככה? בכל מקרה, העיניים שהביטו בי עכשיו היו גדולות יותר מעיניים אנושיות, או ערפדיות, או כל יצור שאי פעם הכרתי.

לאט לאט העיניים האדומות נעשו יותר ויותר גדולות, וידעתי שהיצור ההוא מתקרב אליי. לא רציתי לדעת מה יקרה כאשר יגיע.

כולי הייתי קפואה ומשותקת, לא יכולתי לברוח או להזיז אפילו אצבע אחת. ואז, כאשר היצור היה ממש קרוב, הצלחתי לצרוח, הצרחה הכי חזקה שיכולתי לפלוט.

לא עבר הרבה זמן ויובל ושירי היו לידי, פניהם מבוהלות. הבטתי בחרדה לעבר המקום שבו היו זוג העיניים, הן כבר נעלמו.

"מה קרה?" שאלו אותי ביחד.

"אני..." הקול שלי קצת רעד, ניסיתי לתפוס את עצמי בידיים ולהראות שהכול בסדר, "סתם ראיתי נחש" שיקרתי.

"יואו איך הפחדת אותי" אמרה שירי, "שלא תעזי לעשות את זה שוב פעם!"

"כדאי שנזוז מפה" אמר יובל.

אחרי שהתפזרנו והלכנו כל אחד לבית שלו, הגעתי למסקנה שיותר לא אלך לחורשה ההיא, לפחות לא בלילה.