1.
עד עכשיו הייתי נחמדה אבל התחלת לעצבן אותי.
רצית דף חדש? פתחתי. פעם, פעמיים אבל איך הסמ"פ שלי אומר - "Strike 3 - OUT".
תפסיק לזיין בשכל שאתה אעלק "לא מפסיק לחשוב עלי" ותתחיל לקחת אחריות על המעשים שלך. אבל אחריות אמיתית.
יש גבול לכמה שאפילו אני יכולה לסלוח אז רד ממני ותפסיק לרדוף אחרי הצל שלי. 
2.
נמאס לי לרדוף אחריך.
"מושא ההערצה שלי".
אני שמה אותך במרכאות.
זה היה אמיתי לגמריי. לקחתי ממך כל-כך הרבה ואני יודעת שגם אתה נתת לי כל-כך הרבה, גם אם לא היית אומר דברים כאלה בקול.
אבל אולי באמת זה חסר טעם. זה באמת היה כל-כך מזמן.
אולי באמת דרכנו נפרדות.
אני כל-כך הערצתי אותך וכנראה שעדיין מעריצה אבל אם אמשיך לרדוף אחרי הצל שלך, בסוף באמת העבר ישיג אותי.
למדתי
לסלוח, גיליתי את זה בזכות האדיוט מהפסקה הראשונה. סלחתי גם לעצמי. ידעת
טוב מאוד מה עשית כשהגנת עלי ונתתי לך בחזרה כמה שיכולתי.
והכל לטובה. ותזכור את זה גם אתה. 
3.
אתה פשוט מקסים.
המשפט הזה יעצבן אותך אבל רבע מהמחמאות שלך לא מגיעות לי. כי אני ככה קטנה לידך. ככה.
בא לי לתת לך חיבוק ענק, כל-כך חזק שימחוץ לך את הכאב ונראה לי שלאט לאט אני מצליחה. אתה לא יודע איך חיממת לי את הלב כששאלתי אותך אם הכל בסדר ואמרת ש"אני בסדר בזכות אנשים כמוך".
אני יודעת שאתה רוצה ללמוד להבין אותי, להכיל אותי, ללמוד איך לאכול "תופעה" כמוני ואתה קצת לא מבין איך אבל אני מבטיחה לך שאתה בדרך הנכונה.
קצת קשה לי להוציא את זה מהפה אבל הלוואי שהיית יודע עד כמה אתה בן-אדם מדהים. ואולי אפילו... דגול.
כשאמרת שלדעתך לא הגיעה לך ה'הצטיינות', נשבר לי הלב. כמעט נפלט לי שבשבילי אתה מצטיין.
השקט והרוגע שלך פשוט מעוררי השראה, פשוט מפעימים. הלוואי שהייתי עשירית כמוך. ואתה פשוט 'תופעה', במובן הכי טוב שאפשר.
וכבר אמרתי לך שמתחת לשקט הזה, אני יודעת שמסתתרים הרבה כוחות.
וכבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך. ואני כבר לא בטוחה ש'רק' כבן-אדם. 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Java#