אני לא טיפשה. אני יודעת טוב מאוד ש״העיניים שלך עלי״, כמו שאומרים. נמאס לי לחזור על זה או לרמוז על זה אז אני בוחרת ״לחרוט״ את זה פה, על דפי הבלוג שלי, אחת ולתמיד.
אז ככה, כמה הבהרות, למקרה שאתה או כל אחד אחר, מתבלבלים.
א. אני עושה את מה שבא לי.
ב. אתה לא תעצור אותי.
ג. אני יודעת שמשחר קיומי בערך, אתה ״פותח עלי עיניים״ מאחר והכל הולך לי כל כך ״בקלות״ (ככה נראה לך לפחות) בערך בכל פעם מחדש אז למקרה שהתבלבלת: לא, אתה לא מפחיד אותי, לא מערער אותי, לא מוריד לי את הביטחון ואפילו לא מרגיז אותי יותר. וגם ממש, אבל ממש, לא "הולך לי בקלות" כמו שאתה מתבלבל.
הבנתי כבר שאתה החסר הביטחון האמיתי פה, שאתה מפחד מכישלון יותר מכולם, אבל יש כמה דברים שאתה לא יודע עלי -
שאני חיה מה"שנאה" הזאת. אני מתקיימת ממנה. אני חיה מכל אחד שיורד עלי, אני מתקיימת מכל קללה, מכל מכה, מכל אצבע, אגרוף, צביטה או מישוש שהגוף שלי ידע נגד רצוני. למעשה, כדי להעלות לעצמי את מצב הרוח, אני לפעמים חוזרת לבלוג הישן שלי ועוברת על תגובות הנאצה וההשפלות! כי אז, אני רואה את התשובות שעניתי. כי אני זוכרת איך בכל פעם מחדש עניתי, נאבקתי והוכחתי את עצמי. אני חושבת שכבר השלמתי עם זה שהחיים שלי הם מלחמה ונוח לי ככה, באמת שכן. נוח לי להאמין (ולראות את זה "קורם עור וגידים", לאט לאט) שההצלחה מגיעה אחרי עבודה קשה. ולא ראיתי פעם אחת אפילו שהעבודה הקשה שלי לא נחלה הצלחה כלשהי, גם אם לא כזאת שציפיתי. אבל זאת ״הצלחה״ עמוקה יותר, עם סיפוק גדול יותר, אפילו שזה לא מה שציפיתי לו או רציתי מההתחלה.
מה שאתה בוחר להאמין שהגיע לי ״בקלות״, לא הגיע אלי כל-כך "בקלות" כמו שאתה חושב. זה שאני עושה רישיון ״בחינם״, זה טוב ויפה אבל אתה לא יודע מה עברתי בשביל להרוויח את ה״פריווילגיה״ הזאת. זה שעל הלימודים אני משלמת מהמענק הצבאי, זה כי הרווחתי אותו ביושר, אחרי הרבה לילות חסרי שינה, מיגרנות, אבק של שטח, עצבים, בכי ועבודה קשה. זה שהיו לי בתיכון ציונים כל כך טובים, זה כי בנוסף לדיכאון, בנוסף לאובדנות, בנוסף לעובדה שהייתי מנודה, סירבתי לשקוע ברחמים עצמיים (בניגוד אליך) ובחרתי לסלול, בהמון קושי, את דרכי להשגיי ולמי שאני כיום. אבל ההצלחה האמיתית, ותרשה לי להפתיע אותך, לא נמצאת לא בציונים, לא בהשגים חומריים ולא בעובדה שאני עושה רישיון נהיגה בחינם, למרות שזה בהחלט משמח. ההצלחה נמצאת באיך שרואים את הדברים, בידיעה שעשית את כל מה שיכולת, בידיעה שלא התפשרת ושהלכת על החלום שלך עד הסוף, מתוק או מר.
אז תמשיך לקנא בי. בסופו של דבר, יש לי מספיק ״תעודות״ ו״קבלות״ שמוכיחות את ההישגים שלי - פיסיות ורוחניות ולמרבה הפלא נוכחתי לגלות כי לגמריי במקרה, דווקא ה״מביני עניין״ ומי שאני מגדירה כ"מוצלח" הם האלה שהכי מעריכים אותי ושיותר מאמינים בי אפילו ממני, אז אני ממש לא צריכה עוד ״עזרה״. חוץ מזה, כמו שכתוב בטח באיזה סטטוס טיפוסי בפייסבוק, אם ״פותחים עלי עיניים״, סימן שכנראה יש על מה להסתכל.
אז אולי הקנאה נובעת בכלל בכלל מהדאגה, אני לא שוללת ורוב הסיכויים שזה באמת כך. אני רואה את הסבל שלך ואני יודעת שזה גם מהמרמור, גם מהחוסר ביטחון שלך, גם מהפחדים שלך ובעיקר, לפחות לדעתי, מהחוסר מיצוי עצמי. ואולי אתה חושב שככה אתה מלמד אותי מנסיונך, אבל לא זו הדרך. ניסיתי לעזור אבל אתה בוחר שלא להקשיב ואולי עדיף ככה, שתלמד על בשרך. אני אוהבת אותך ואתה דם מדמי ועם כל האהבה שלי, כנראה, שתצטרך ללמוד את זה בדרך הקשה ואולי אחרי זה אני מאחלת לך שסוף סוף, תרגיש "הצלחה" מהי.
אז הנה אני, חיה משיעור לשיעור. אני מאוד נהנית בלימודים - הכיתה נהדרת, המרצה אדיר ומאוד מאוד מעניין פה.
לפני כמה ימים, דחיתי מישהו. חבר טוב עוד מהצבא. הוא מנסה להראות לי שהוא מקבל את זה יפה, אבל אני חוששת שהוא משקר.
היה לי את הרושם שהוא רצה אותי אבל לא הייתי בטוחה בזה וגם לא ידעתי מה רציתי. אני חושבת שיהיה מאוד לא הוגן ומאוד לא מכבד מצידי להשלות אותו ואני לא מרגישה שאני מסוגלת להחזיק מערכת יחסים, לא כרגע לפחות. ספק אם אפילו "לא רומנטית", ספק אם "רומנטית" וספק האם איתו. אני מכבדת אותו, אז למה להשלות אותו?
מאוד הייתי רוצה לצאת מהבדידות. אחרי הכל, אני עדיין בחורה, גם לי יש "צרכים", אבל אני לא חושבת שיש לי את הכוחות, לפחות לבנתיים. אני דיי שבר כלי כבר כמעט חצי שנה. ואני לא 100% כבר הרבה מאוד שנים, באופן כללי. בהנחה שהייתי אי פעם. התחלתי לחיות אמנם - אני שנונה, אני צוחקת, מחייכת ואפילו מאוד מנסה להתכוון לזה אבל חורה לי שאני צריכה בכלל "לנסות" כי אני מכירה את עצמי ויודעת שדברים שלא מגיעים ממני ב"טבעי", נראים כל-כך רע, כל-כך מאולצים.
כשהייתי אובדנית, יריתי שירים מהמוח והאצבעות כמו מתת-מקלע. הם היו יפים, יפים פחות, קיטשיים עד בחילה או מדכאים, הכל היה. האם אילצתי את עצמי לכתוב כמעט בכוח כי זאת הייתה הבריחה שלי? כעת, כל שיר שיוצא ממני מוצא חן בעיניי (אין לי מושג איך אני מצליחה לעמוד בסטנדרטים של עצמי, מקווה שזה לא כי הם ירדו) אבל הם כל-כך מעטים. אי אפשר גם וגם? כמה נוח לי להיות "בית חרושת". "בית חרושת" לציונים, "בית חרושת" לשירים, "בית חרושת" לקטעים קצרים, "בית חרושת" למשפטים "שנונים" כדי להתחיל איתו או עם ההוא, "בית חרושת" לתקלות שהייתי מסדרת בצבא, "בית חרושת" ל"תירוצים" ללקוחות חברת X ועוד מעט אחזור להיות שוב "בית חרושת" לציונים, לפרוייקטים, להסמכות. את הדברים האלה שמקנים לי הרגשה כל-כך חיובית, שאני כל-כך אוהבת לעשות, אני מנסה להפוך ל"בית חרושת" כדי לשכוח, כדי לברוח, כדי להנצל מעצמי וזה נראה כל-כך, כל-כך מאולץ.
כשהייתי אובדנית, הייתי אומרת שלמחרת, אף פעם לא יהיה "יום חדש" אלא רק ההמשך של אותו היום. כמו תמיד, לפני השינה, בשעות האלה, אני הכי עצובה. זאת
העייפות, ההדחקה, הבדידות. וזה לא עוזר לי שאומרים לי כמה אני מדהימה, כמה אני נהדרת, כמה אוהבים אותי כי
אני מרגישה שמדברים איתי בסינית ועד שאני מצליחה לתרגם את זה ואפילו להתחיל להנות מזה, זה כבר מאוחר מדיי.
ובמילים האלה פתחתי את המכתב. המכתב שכתבתי לך ובסופו של דבר, למרות שביקשתי ממנה למסור אותו לך, היא איבדה אותו.
הנושא החם העלה בי התלבטות, שכן היו המון אנשים שהייתי רוצה לכתוב להם. אז החלטתי לכתוב למי שנכון לעכשיו, הכי השפיע עלי מבין כולם.
אני לא יודעת איך אשלים עם זה אי פעם, עם העובדה שלא באמת זכיתי לומר לך את הדברים האלה. כל-כך בניתי על זה שתהיה בפריסה שלי, יש משהו מאוד סימלי בלדבר איתך בלבוש אזרחי, בגובה העיניים ולמרות שיום לפני אמרת שתגיע, לא הגעת. אמנם יצא לי לדבר איתך בטלפון מאז השיחרור אבל אלה לא דברים שאומרים בטלפון וזה גם לא הזמן.
כבר סיפרתי לך עד כמה השפעת עלי וידעת את זה מבלי שאומר. ידעת שעבר עלי משהו, ידעת יפה מאוד, אבל מעולם לא היה לך מושג עד כמה חמור זה היה. כולל על העובדה שב"צו ראשון", שמתי סופג זיעה ענק כדי להסתיר את הצלקות על היד וידעתי שאם מישהו יראה או יגלה, יעיפו אותי מהצבא בבעיטה. ידעת ששינית אותי מאוד, אבל לא ידעת שחוץ מזה, גם הצלת אותי. אבל ביננו, מי היה רוצה לתת הזדמנות לחיילת "בעייתית" כמוני? וייתכן שלו ידעת, גם אתה לא היית מוכן. אבל הייתי רוצה לפקוח את עינייך, לתת לך פרספקטיבה אחרת וגם להראות שהדבר הזה התרחש מתחת לעינייך אבל מעולם לא הייתי "מסכנה". ושלפעמים, התנדבתי לאייש את החמ"ל כשהייתה איזושיהי פעילות לפלוגה או טקס, לא בהכרח מ"טוב לב" אלא כדי שאוכל לנעול את עצמי שם ולבכות וזה לא באמת משנה למה כי בכל פעם, הייתה סיבה אחרת.
אבל בנוסף לדברים ה"שליליים" האלה, הייתי רוצה שתדע שבזכותך, למדתי שאפשר גם אחרת - שלפעמים, כל מה שצריך זה מישהו שיאמין בך ויגיד שאתה יכול וזה משהו שגרם לי להבין שכל חיי טעיתי. אחרי 18 שנה, התחלתי לחיות. חוץ מזה, למרות שתמיד התווכחתי עם המחמאות שלך, איפושהו, עמוק בלב שמחתי. כי מהרגע הראשון שהגעת, רציתי שתתגאה בי. ומעולם לא הייתי מעלה בדעתי שכל-כך תאהב אותי, תאמין בי ו... תתגאה בי.
אבל הכי הכי חשוב,
הייתי רוצה להגיד תודה. מה שכבר אמרתי לך מאתיים פעם לפחות אבל איך אמרת? "מי שמגיע לו, מגיע לו".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Java#