לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Keep Talking

You may not agree with what I have to say, but I still have a right to say it without hindrance.

Avatarכינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ¡ֳ . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שאלות מנחות


יש המון דברים שעוברים לי בראש כרגע ואין לי מושג מאיפה להתחיל לנסח. האם כל אחד מהם יכול להפוך לפוסט בפני עצמו או שזה יגיע למצב שכל פוסט יהיה באורך של סטטוס בפייסבוק. כבר שאלתי מישהי שאני קוראת אצלה והיא ענתה אז הפעם אשאל את זה כשאלה רטורית - האם אני אובר-דרמטית או שכולם פשוט שקרנים יותר טובים? אין נכון מוחלט או לא נכון מוחלט, לכן אין באמת החלטה יותר טובה שיכולתי לקחת באותו הרגע, פשוט יכולתי לקחת החלטה אחרת, עם יתרונות אחרים, חסרונות אחרים, השלכות אחרות.

 

הייתה לי שיחת פריקה עם אבא שלי. כבר כתבתי על זה פה פעם, ממש מזמן, שבכל פעם שיש לי "דילמה" הוא הבן אדם הראשון שאני שואלת. כתבתי "דילמה" במרכאות כי זאת לא באמת דילמה כשאני כן יודעת מה הדבר הנכון לעשות ואני רק צריכה דחיפה והוא מהאנשים הכי הגיוניים ואובייקטיבים שיש לי ואני בהחלט יכולה לספר לו כמעט הכל - כשאהבתי את ההוא אבל התביישתי לדבר איתו, כשרציתי לסרב לעלות שמירה, כשרציתי לסרב פקודה, כשרציתי להרחיק ממני אנשים שליליים, כשרצו לדפוק לי ריתוק אסטרונומי ופחדתי (ובסוף יצאתי מזה בלי משפט אפילו), כשרציתי להשאיל את הספר ההוא אבל פחדתי ובקיצור, הרשימה אסטרונומית. לא אינסופית, אבל בהחלט בקנה מידה אסטרונומי. הוא הסביר לי איך להמנע מטעויות מטומטמות של לחץ ופתאום הבנתי איך נהיים מפלצת של בטחון עצמי ושגם כשאני מרגישה לא מוצלחת, האם זה משהו שהסביבה חייבת לדעת? פתאום כל השאלות העמוקות האלה שהאנשים שכ"כ הערצתי שאלו אותי, השאלות המנחות האלה, מקבלות מענה. לא תשובה של "תלוי" ולא "יש ויש", אשכרה תשובה מוחלטת. ואני מתחילה להבין שלא עברתי את הסבל הזה לחינם ושגם עכשיו, אני לא סובלת לחינם.

 

 

הלוואי שמישהו היה מראה לי את הסירטון לפני שנתיים, זה היה חוסך לי כל-כך הרבה טעויות מטופשות. אמנדה פלמר, 13 דקות שבהן היא מדברת אמנם על עולם המוסיקה והאומנות אך אני חושבת שזה מתאים לעוד הרבה תחומים.

 

נ.ב. שנתיים לבלוג. איפה הייתי אז ואיפה אני היום.

נכתב על ידי , 10/6/2013 10:34   בקטגוריות משפחה, אהבה ויחסים, צבא, אופטימי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Java# ב-12/6/2013 11:23
 



עיניים


אני לא טיפשה. אני יודעת טוב מאוד ש״העיניים שלך עלי״, כמו שאומרים. נמאס לי לחזור על זה או לרמוז על זה אז אני בוחרת ״לחרוט״ את זה פה, על דפי הבלוג שלי, אחת ולתמיד.

אז ככה, כמה הבהרות, למקרה שאתה או כל אחד אחר, מתבלבלים.


א. אני עושה את מה שבא לי.

ב. אתה לא תעצור אותי.

ג. אני יודעת שמשחר קיומי בערך, אתה ״פותח עלי עיניים״ מאחר והכל הולך לי כל כך ״בקלות״ (ככה נראה לך לפחות) בערך בכל פעם מחדש אז למקרה שהתבלבלת: לא, אתה לא מפחיד אותי, לא מערער אותי, לא מוריד לי את הביטחון ואפילו לא מרגיז אותי יותר. וגם ממש, אבל ממש, לא "הולך לי בקלות" כמו שאתה מתבלבל.


הבנתי כבר שאתה החסר הביטחון האמיתי פה, שאתה מפחד מכישלון יותר מכולם, אבל יש כמה דברים שאתה לא יודע עלי -

שאני חיה מה"שנאה" הזאת. אני מתקיימת ממנה. אני חיה מכל אחד שיורד עלי, אני מתקיימת מכל קללה, מכל מכה, מכל אצבע, אגרוף, צביטה או מישוש שהגוף שלי ידע נגד רצוני. למעשה, כדי להעלות לעצמי את מצב הרוח, אני לפעמים חוזרת לבלוג הישן שלי ועוברת על תגובות הנאצה וההשפלות! כי אז, אני רואה את התשובות שעניתי. כי אני זוכרת איך בכל פעם מחדש עניתי, נאבקתי והוכחתי את עצמי. אני חושבת שכבר השלמתי עם זה שהחיים שלי הם מלחמה ונוח לי ככה, באמת שכן. נוח לי להאמין (ולראות את זה "קורם עור וגידים", לאט לאט) שההצלחה מגיעה אחרי עבודה קשה. ולא ראיתי פעם אחת אפילו שהעבודה הקשה שלי לא נחלה הצלחה כלשהי, גם אם לא כזאת שציפיתי. אבל זאת ״הצלחה״ עמוקה יותר, עם סיפוק גדול יותר, אפילו שזה לא מה שציפיתי לו או רציתי מההתחלה.

מה שאתה בוחר להאמין שהגיע לי ״בקלות״, לא הגיע אלי כל-כך "בקלות" כמו שאתה חושב. זה שאני עושה רישיון ״בחינם״, זה טוב ויפה אבל אתה לא יודע מה עברתי בשביל להרוויח את ה״פריווילגיה״ הזאת. זה שעל הלימודים אני משלמת מהמענק הצבאי, זה כי הרווחתי אותו ביושר, אחרי הרבה לילות חסרי שינה, מיגרנות, אבק של שטח, עצבים, בכי ועבודה קשה. זה שהיו לי בתיכון ציונים כל כך טובים, זה כי בנוסף לדיכאון, בנוסף לאובדנות, בנוסף לעובדה שהייתי מנודה, סירבתי לשקוע ברחמים עצמיים (בניגוד אליך) ובחרתי לסלול, בהמון קושי, את דרכי להשגיי ולמי שאני כיום. אבל ההצלחה האמיתית, ותרשה לי להפתיע אותך, לא נמצאת לא בציונים, לא בהשגים חומריים ולא בעובדה שאני עושה רישיון נהיגה בחינם, למרות שזה בהחלט משמח. ההצלחה נמצאת באיך שרואים את הדברים, בידיעה שעשית את כל מה שיכולת, בידיעה שלא התפשרת ושהלכת על החלום שלך עד הסוף, מתוק או מר.


אז תמשיך לקנא בי. בסופו של דבר, יש לי מספיק ״תעודות״ ו״קבלות״ שמוכיחות את ההישגים שלי - פיסיות ורוחניות ולמרבה הפלא נוכחתי לגלות כי לגמריי במקרה, דווקא ה״מביני עניין״ ומי שאני מגדירה כ"מוצלח" הם האלה שהכי מעריכים אותי ושיותר מאמינים בי אפילו ממני, אז אני ממש לא צריכה עוד ״עזרה״. חוץ מזה, כמו שכתוב בטח באיזה סטטוס טיפוסי בפייסבוק, אם ״פותחים עלי עיניים״, סימן שכנראה יש על מה להסתכל.


אז אולי הקנאה נובעת בכלל בכלל מהדאגה, אני לא שוללת ורוב הסיכויים שזה באמת כך. אני רואה את הסבל שלך ואני יודעת שזה גם מהמרמור, גם מהחוסר ביטחון שלך, גם מהפחדים שלך ובעיקר, לפחות לדעתי, מהחוסר מיצוי עצמי. ואולי אתה חושב שככה אתה מלמד אותי מנסיונך, אבל לא זו הדרך. ניסיתי לעזור אבל אתה בוחר שלא להקשיב ואולי עדיף ככה, שתלמד על בשרך. אני אוהבת אותך ואתה דם מדמי ועם כל האהבה שלי, כנראה, שתצטרך ללמוד את זה בדרך הקשה ואולי אחרי זה אני מאחלת לך שסוף סוף, תרגיש "הצלחה" מהי.

נכתב על ידי , 2/5/2013 22:12   בקטגוריות משפחה, לימודים, צבא, עבודה, שחרור קיטור, אופטימי  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Java# ב-5/5/2013 22:40
 



עונות


אז הנה אני, חיה משיעור לשיעור. אני מאוד נהנית בלימודים - הכיתה נהדרת, המרצה אדיר ומאוד מאוד מעניין פה.

לפני כמה ימים, דחיתי מישהו. חבר טוב עוד מהצבא. הוא מנסה להראות לי שהוא מקבל את זה יפה, אבל אני חוששת שהוא משקר.

היה לי את הרושם שהוא רצה אותי אבל לא הייתי בטוחה בזה וגם לא ידעתי מה רציתי. אני חושבת שיהיה מאוד לא הוגן ומאוד לא מכבד מצידי להשלות אותו ואני לא מרגישה שאני מסוגלת להחזיק מערכת יחסים, לא כרגע לפחות. ספק אם אפילו "לא רומנטית", ספק אם "רומנטית" וספק האם איתו. אני מכבדת אותו, אז למה להשלות אותו?

מאוד הייתי רוצה לצאת מהבדידות. אחרי הכל, אני עדיין בחורה, גם לי יש "צרכים", אבל אני לא חושבת שיש לי את הכוחות, לפחות לבנתיים. אני דיי שבר כלי כבר כמעט חצי שנה. ואני לא 100% כבר הרבה מאוד שנים, באופן כללי. בהנחה שהייתי אי פעם. התחלתי לחיות אמנם - אני שנונה, אני צוחקת, מחייכת ואפילו מאוד מנסה להתכוון לזה אבל חורה לי שאני צריכה בכלל "לנסות" כי אני מכירה את עצמי ויודעת שדברים שלא מגיעים ממני ב"טבעי", נראים כל-כך רע, כל-כך מאולצים.

כשהייתי אובדנית, יריתי שירים מהמוח והאצבעות כמו מתת-מקלע. הם היו יפים, יפים פחות, קיטשיים עד בחילה או מדכאים, הכל היה. האם אילצתי את עצמי לכתוב כמעט בכוח כי זאת הייתה הבריחה שלי? כעת, כל שיר שיוצא ממני מוצא חן בעיניי (אין לי מושג איך אני מצליחה לעמוד בסטנדרטים של עצמי, מקווה שזה לא כי הם ירדו) אבל הם כל-כך מעטים. אי אפשר גם וגם? כמה נוח לי להיות "בית חרושת". "בית חרושת" לציונים, "בית חרושת" לשירים, "בית חרושת" לקטעים קצרים, "בית חרושת" למשפטים "שנונים" כדי להתחיל איתו או עם ההוא, "בית חרושת" לתקלות שהייתי מסדרת בצבא, "בית חרושת" ל"תירוצים" ללקוחות חברת X ועוד מעט אחזור להיות שוב "בית חרושת" לציונים, לפרוייקטים, להסמכות. את הדברים האלה שמקנים לי הרגשה כל-כך חיובית, שאני כל-כך אוהבת לעשות, אני מנסה להפוך ל"בית חרושת" כדי לשכוח, כדי לברוח, כדי להנצל מעצמי וזה נראה כל-כך, כל-כך מאולץ.


כשהייתי אובדנית, הייתי אומרת שלמחרת, אף פעם לא יהיה "יום חדש" אלא רק ההמשך של אותו היום.  כמו תמיד, לפני השינה, בשעות האלה, אני הכי עצובה. זאת העייפות, ההדחקה, הבדידות. וזה לא עוזר לי שאומרים לי כמה אני מדהימה, כמה אני נהדרת, כמה אוהבים אותי כי אני מרגישה שמדברים איתי בסינית ועד שאני מצליחה לתרגם את זה ואפילו להתחיל להנות מזה, זה כבר מאוחר מדיי.

 

 

"לא יודע לראות כאב ולא לומר דבר."

 

לילה טוב.

נכתב על ידי , 27/4/2013 00:13   בקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, צבא, לימודים  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שם. ב-30/4/2013 09:28
 



דלעת


אני כל-כך מחכה כבר להתחיל ללמוד. אני חייבת מסגרת.

אתמול אחת הנגדות שהייתה לי יצרה עימי קשר והשלמנו פערים. היא והחיילת הראשונה שזכיתי לקבל ולחנוך למחלקה, היחידות שאני שומרת איתן על הקשר מהגדוד. המצב שם רע ואני כמעט שמתפתה לנסות לעזור ונזכרת שכדברי הנגדת - "את השתחררת לפני עידנים!". לא ייאמן שזה נקרא "עידנים". אני נזכרת באחת האיכויות הבודדות שקיימות בי - אכפת לי. מדהים אותי כמה תמיד אמרו לי 'לזרוק זין' וכמה חבל לי שאכפתיות מתפרשת כ'חוסר ביטחון', בעיקר בארץ (תרבות ה"אני לא פראייר!" וכו'). לרגע גם האמנתי. מזל שהתחוור לי שהבודדים שאשכרה אכפת לי מדעתם, מעריכים.

 

השעה 12 בלילה וכמו הכירכרה שהתגלתה כדלעת, כך גם הוא. אז מתברר שהוא לא העיפרון הכי חד בקלמר / לא האולר הכי חד ב-Leatherman. תבחרו את מה ששנון יותר. מודה ומתוודה שאני מאוכזבת (ואפילו מתפלאה) אבל מתנחמת בעובדה שבקרוב אתחיל ללמוד, אכיר אנשים חדשים ולא אצטרך להתעסק בשטויות וקפריזות של אנשים קטנים בזמן הקרוב.

נכתב על ידי , 7/4/2013 22:40   בקטגוריות צבא, שחרור קיטור, אהבה ויחסים, אופטימי  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Java# ב-10/4/2013 00:14
 



חיבור


קשה לי לבטא במילים את תחושת הניכור, הזרות, שאופפת אותי כל חיי. בעיקר כלפיי. בכל פעם שמחמיאים לי, יש לי הרגשה שהם מדברים למישהי אחרת בכלל ושמסתכלים עלי בטעות או משהו. לא כי אני בהכרח לא מסכימה עם זה, אלא ש... ככה. כל חיי ניסיתי להקשיב למה שאמרו לי - פשוט להתעלם. מה הבעיה הרי? אז התעלמתי. התעלמתי מהקללות שלהם, התעלמתי מההתנכלויות שלהם, התעלמתי אפילו מתגובות הנאצה בבלוג הקודם שלי (ואפילו למדתי לענות עליהן) ולא סתם התעלמתי - למדתי להיות שנונה! הבעיה היא שזה נהיה כדור שלג אחד גדול והתחלתי להתעלם גם מעצמי או סתם להדחיק כי זאת הדרך התמודדות היחידה שהכרתי בערך והתוצאה לפנייכם.


זה קצת עצוב אבל התחלתי להרגיש חיבור לגוף שלי רק עם המדי צבא. זה ממש לא חיבור מלא אבל זאת אשכרה התחלה. דווקא עם המדים האלה שנאלצתי ללבוש כמו כולם (והנשק כמובן), בלטתי בזכות האופי והיכולות שלי. אבסורד. זאת אחת הסיבות שכ"כ קשה לי עם השחרור. אז לאחרונה זה - עם ההרחבות, הטראגוס שרציתי עוד מהצבא, הסקיני החדש מקסטרו עם הסוודר ה'רוסי' שלי (או לחלופין החולצות מ"דיסטארביה") והמשקפי שמש מ'קרולינה למקה' (בא לי עוד זוג!). מטאפורה לחיפוש העצמי שלי. אני מנסה לבטא את עצמי בלבוש כדי לנסות ולחוש חיבור מינימלי, איזשהו קשר ביני לגוף שלי ועדיין זה מרגיש לי דיי שטחי. הרגל שלי מקופלת על הכיסא ואני מחבקת את הברך שלי עם זרוע, נשענת על הברך ומריחה אותה אך אני מריחה ריח זר.

נכתב על ידי , 25/3/2013 17:22   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, אהבה ויחסים  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Java# ב-28/3/2013 13:44
 




דפים:  
11,749
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל#Java אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על #Java ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ