אז הנה אני, חיה משיעור לשיעור. אני מאוד נהנית בלימודים - הכיתה נהדרת, המרצה אדיר ומאוד מאוד מעניין פה.
לפני כמה ימים, דחיתי מישהו. חבר טוב עוד מהצבא. הוא מנסה להראות לי שהוא מקבל את זה יפה, אבל אני חוששת שהוא משקר.
היה לי את הרושם שהוא רצה אותי אבל לא הייתי בטוחה בזה וגם לא ידעתי מה רציתי. אני חושבת שיהיה מאוד לא הוגן ומאוד לא מכבד מצידי להשלות אותו ואני לא מרגישה שאני מסוגלת להחזיק מערכת יחסים, לא כרגע לפחות. ספק אם אפילו "לא רומנטית", ספק אם "רומנטית" וספק האם איתו. אני מכבדת אותו, אז למה להשלות אותו?
מאוד הייתי רוצה לצאת מהבדידות. אחרי הכל, אני עדיין בחורה, גם לי יש "צרכים", אבל אני לא חושבת שיש לי את הכוחות, לפחות לבנתיים. אני דיי שבר כלי כבר כמעט חצי שנה. ואני לא 100% כבר הרבה מאוד שנים, באופן כללי. בהנחה שהייתי אי פעם. התחלתי לחיות אמנם - אני שנונה, אני צוחקת, מחייכת ואפילו מאוד מנסה להתכוון לזה אבל חורה לי שאני צריכה בכלל "לנסות" כי אני מכירה את עצמי ויודעת שדברים שלא מגיעים ממני ב"טבעי", נראים כל-כך רע, כל-כך מאולצים.
כשהייתי אובדנית, יריתי שירים מהמוח והאצבעות כמו מתת-מקלע. הם היו יפים, יפים פחות, קיטשיים עד בחילה או מדכאים, הכל היה. האם אילצתי את עצמי לכתוב כמעט בכוח כי זאת הייתה הבריחה שלי? כעת, כל שיר שיוצא ממני מוצא חן בעיניי (אין לי מושג איך אני מצליחה לעמוד בסטנדרטים של עצמי, מקווה שזה לא כי הם ירדו) אבל הם כל-כך מעטים. אי אפשר גם וגם? כמה נוח לי להיות "בית חרושת". "בית חרושת" לציונים, "בית חרושת" לשירים, "בית חרושת" לקטעים קצרים, "בית חרושת" למשפטים "שנונים" כדי להתחיל איתו או עם ההוא, "בית חרושת" לתקלות שהייתי מסדרת בצבא, "בית חרושת" ל"תירוצים" ללקוחות חברת X ועוד מעט אחזור להיות שוב "בית חרושת" לציונים, לפרוייקטים, להסמכות. את הדברים האלה שמקנים לי הרגשה כל-כך חיובית, שאני כל-כך אוהבת לעשות, אני מנסה להפוך ל"בית חרושת" כדי לשכוח, כדי לברוח, כדי להנצל מעצמי וזה נראה כל-כך, כל-כך מאולץ.
כשהייתי אובדנית, הייתי אומרת שלמחרת, אף פעם לא יהיה "יום חדש" אלא רק ההמשך של אותו היום. כמו תמיד, לפני השינה, בשעות האלה, אני הכי עצובה. זאת
העייפות, ההדחקה, הבדידות. וזה לא עוזר לי שאומרים לי כמה אני מדהימה, כמה אני נהדרת, כמה אוהבים אותי כי
אני מרגישה שמדברים איתי בסינית ועד שאני מצליחה לתרגם את זה ואפילו להתחיל להנות מזה, זה כבר מאוחר מדיי.
ובמילים האלה פתחתי את המכתב. המכתב שכתבתי לך ובסופו של דבר, למרות שביקשתי ממנה למסור אותו לך, היא איבדה אותו.
הנושא החם העלה בי התלבטות, שכן היו המון אנשים שהייתי רוצה לכתוב להם. אז החלטתי לכתוב למי שנכון לעכשיו, הכי השפיע עלי מבין כולם.
אני לא יודעת איך אשלים עם זה אי פעם, עם העובדה שלא באמת זכיתי לומר לך את הדברים האלה. כל-כך בניתי על זה שתהיה בפריסה שלי, יש משהו מאוד סימלי בלדבר איתך בלבוש אזרחי, בגובה העיניים ולמרות שיום לפני אמרת שתגיע, לא הגעת. אמנם יצא לי לדבר איתך בטלפון מאז השיחרור אבל אלה לא דברים שאומרים בטלפון וזה גם לא הזמן.
כבר סיפרתי לך עד כמה השפעת עלי וידעת את זה מבלי שאומר. ידעת שעבר עלי משהו, ידעת יפה מאוד, אבל מעולם לא היה לך מושג עד כמה חמור זה היה. כולל על העובדה שב"צו ראשון", שמתי סופג זיעה ענק כדי להסתיר את הצלקות על היד וידעתי שאם מישהו יראה או יגלה, יעיפו אותי מהצבא בבעיטה. ידעת ששינית אותי מאוד, אבל לא ידעת שחוץ מזה, גם הצלת אותי. אבל ביננו, מי היה רוצה לתת הזדמנות לחיילת "בעייתית" כמוני? וייתכן שלו ידעת, גם אתה לא היית מוכן. אבל הייתי רוצה לפקוח את עינייך, לתת לך פרספקטיבה אחרת וגם להראות שהדבר הזה התרחש מתחת לעינייך אבל מעולם לא הייתי "מסכנה". ושלפעמים, התנדבתי לאייש את החמ"ל כשהייתה איזושיהי פעילות לפלוגה או טקס, לא בהכרח מ"טוב לב" אלא כדי שאוכל לנעול את עצמי שם ולבכות וזה לא באמת משנה למה כי בכל פעם, הייתה סיבה אחרת.
אבל בנוסף לדברים ה"שליליים" האלה, הייתי רוצה שתדע שבזכותך, למדתי שאפשר גם אחרת - שלפעמים, כל מה שצריך זה מישהו שיאמין בך ויגיד שאתה יכול וזה משהו שגרם לי להבין שכל חיי טעיתי. אחרי 18 שנה, התחלתי לחיות. חוץ מזה, למרות שתמיד התווכחתי עם המחמאות שלך, איפושהו, עמוק בלב שמחתי. כי מהרגע הראשון שהגעת, רציתי שתתגאה בי. ומעולם לא הייתי מעלה בדעתי שכל-כך תאהב אותי, תאמין בי ו... תתגאה בי.
אבל הכי הכי חשוב,
הייתי רוצה להגיד תודה. מה שכבר אמרתי לך מאתיים פעם לפחות אבל איך אמרת? "מי שמגיע לו, מגיע לו".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Java#