Oh by the way, which one's Pink?

מדהים אותי שאת העזרה הכי טובה קיבלתי דווקא כשלא ביקשתי, מהאנשים שלא ידעו עלי כמעט כלום.

מצחיק שהם הבינו מה יגרום לי להתיישר. לא כדי להגביל אותי, אלא כדי למקד. זה רק מוכיח לי שלפעמים, כל המוסיף גורע. או במקרה שלי, כל ה"חופר" (לא אוהבת את המילה הזאת), גורע.

כל כך הרבה דברים מנעתי מעצמי בגלל העצלות שלי, הסלידה מאי נוחות וחוסר הרצון לתקשר. מצד שני, אם לא זה, איך הייתי מגיעה לנקודה שאני נמצאת בה כיום? ובעצם, מה זה משנה? היא יכלה להיות טיפה יותר גבוהה, היא יכלה להיות טיפה יותר נמוכה יותר ובכלל, יותר ויותר נדמה לי שה"גובה" הזה הוא חרטא.

אני לא יודעת אם אתה קורא פה אבל זה לא רק אתה, זה עוד הרבה אבל מאחר וכבר עניתי לך, תחשוב שזה מכוון לשאר.

לא, לא כפית עלי שום דבר. אני מנסה לעזור כי ביקשת. כי כשקוראים לי - אני באה. כזאת אני. אבל כשבן אדם מבקש עזרה, בדרך כלל, הוא לא מתכווח איתה, הרי הוא צריך אותה. כשאחד תלוי מהצוק ומושיטים לו יד כדי לעזור לו לקום, הוא מתווכח? לכן אם אתה מתווכח איתה, כנראה שאתה לא צריך עזרה אלא חיזוק, שכן כבר החלטת מה אתה צריך לעשות. אחרת, למה שתתווכח? ואם אתה צריך חיזוק, אתה צריך להגיד. כי אני לא אתן לך חיזוק במשהו שאני לא מאמינה שאתה צריך בו חיזוק. בכלל, אם אתה מתעסק בלהוכיח לי שאני לא מבינה שום דבר מהחיים שלך (באופן היפוטתי לגמריי), אני מציעה לך להתייעץ עם מישהו שלדעתך מבין, במקום לבזבז לשנינו את הזמן.

אני מרימה ידיים. להבא, כשמבקשים ממני "עזרה", פשוט אענה ב-"מה אתה רוצה לשמוע?", ממש כמו שכבר הציעו לי פה. כי אם אפילו אתה לא יודע מה אתה רוצה, למה שאטרח?

העיניים שלי באתר של "סיסקו" ואז זה שוב מתחיל - הצרחות.

אני זוכרת את דרך ההישרדות שלי מאז ומתמיד: התחבאות. אני ישנה עם בובת פרווה (אני בת 20) ומתחפרת מתחת לשמיכה של גארפילד בתקווה שיבריחו את הסיוטים ואת החלומות ההזויים, לפעמים זה עובד ולפעמים לא. בסוף התיכון, התחבאתי מתחת ללימודי הפסיכומטרי כי מסתבר שכשלומדים בבית הזה, אתה נחשב ל"קדוש" - משתדלים להתחשב (ובאמת שאני מעריכה את זה) וחלילה שלא להפריע. בצבא, התחבאתי בצפון, בגבול לבנון, עם נשק צמוד אלי כי ידעתי שהשדים והרוע לא יגיעו אלי ועכשיו, אני מתחבאת מאחורי הלפטופ, באתר של "סיסקו".

כמובן שיש עוד דרכים שהולכות איתי תמיד כמו המוסיקה, הכתיבה אבל אלו "אבני הדרך" העיקריות.

עוד דרך התמודדות נפלאה שיש לי היא "בכי". ואל תגידו לי אחרת כי אם אני לא אבכה, אני אחתוך. ואם לא תתנו לי לא לבכות ולא לחתוך, אני קופצת מהחלון. זה לא באמת בשליטתי ואני עובדת על לשנות את זה. ואז הם מתעצבנים עלי שאני בוכה ושואלים מליון שאלות אבל אני גם לא רוצה לחתוך, אז איך אפשר שלא להשתגע?

הוא יצא מהבית בטריקה. אמא שלי מדברת עם אבא שלי בטלפון, עם שניהם, מנסה לגשר ואני יושבת בחדר אחר, דלת סגורה אבל באמת ששומעים הכל כאילו הם צרחו לי באוזן. האוזניות לא פה ואני לא באמת רוצה לצאת מהחדר ולעבור בשדה המוקשים הזה, אז איך אפשר שלא להשתגע? אז אני יושבת פה על המיטה שאפילו לא בחדר שלי, בחדר של ההורים שלי (כי כרגע רק פה יש לי פרטיות) בוכה קצת ליד הלפטופ, מקרבת אותו אלי וממשיכה לבכות על הלפטופ ואחרי כמה שניות, מנגבת את הדמעות כאילו לא היו וחוזרת לחומר, בידיעה ברורה שהצוהר היחיד שלי לשפיות שלי כרגע הוא הלפטופ הזה, באתר של "סיסקו" שבמקום ללמוד ממנו אני כותבת "פוסט פריקה" שהלוואי שלא אתחרט ואכניס לטיוטה. אז איך אפשר שלא להשתגע? פשוט ללמוד עד המוות.

עריכה (1:26) - יש לי הרגשה שבזה שנהייתי ה"פסיכולוגית של כולם", יצרתי מפלצת...

עריכה (14:39) - נראה לי שמגיע לי "פרס נובל לשלום".