לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זיקוק



כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2007

פורטרט ישראלי


הנה בעיה: איך לכתוב על ספר צילום, על תצלומים, כשבלתי אפשרי להביא אותם כאן?

התצלומים באלבום החדש "פורטרט ישראלי", של ורדי כהנא, גדולים ממפתח הסורק. כל כך רציתי. מגיע להם.

ואפילו בעיה של זכויות יוצרים, נדמה לי, אין כאן. כולם התפרסמו בעבר בעיתונים, המילים שברצוני לומר טובות, ושום איכות סריקה לא תשווה להדפסה המשובחת של הספר. חבל.

 

האלבום הזה עשה עלי רושם עז, כך שבכל זאת אכתוב. אביא קצת מתוך מה שבכל זאת יש ברשת, וגם סריקה אחת, של פריים קטן. נראה אם אצליח להעביר את הטעם והתחושה.

 

לשמה של ורדי כהנא לא שמתי לב עד שנכנסתי לפני כשבוע לחנות ונתקלתי בספר. מילי אביטל, צחה ובהירה, הציצה אלי מעל כריכה שחורה במבט חולמני-מתריס-מזמין. לקחתי ליד. המבט הזה, שורדי כהנא מלבישה על עוד מצולמים, משך. התצלום הראשון בפנים היה של אביב גפן. הייתי קונה את הספר גם אם היה זה התצלום היחיד.

 

ורדי כהנא היא צלמת, מסתבר שמוערכת, וכל עבודותיה בספר צולמו בעבור עיתונים ומגזינים, כאילוסטרציה לכתבות. הצילומים כולם מבוימים, ועבודות ההכנה להם, לפי הדברים שבמבוא, נמשכו לעיתים שלושה ימים. המצולמים, אם כן, כולם מפורסמים. כותבת ורדי כהנא במבוא:

 

"זוהי סדרת צילומים שראשיתה בהחלטה תקשורתית, עיתונאית, שחותרת לעצב סדר יום אקטואלי...  המצולמים מנסים לשווק, למכור, לקדם מוצר או עניין. העיתון מספק את הבמה, והצלם, בעזרת מושא הצילום, הופך את הבמה לזירת התרחשות חדשה.

 

... יש פעמים שבהם למרות כל הכוונות וההכנות המוקדמות החומה לא נסדקת. שום חלון אל המצולם לא נקרע. המצולם מסרב לשתף פעולה ודוחה את כל ההצעות והרעיונות לצילום. במקרה כזה הפורטרט הישיר, בפריים צפוף, אולי משרת את הצורך המיידי של העיתון באילוסטרציה, אבל לא עומד במבחן הזמן, ולכן, לא מצא, בסופו של דבר, את מקומו בספר."

 

ומוסיפה הדס מאור, בשפה העמומה המאפיינת לפעמים את השיח האומנותי:

"במידה רבה ניתן לומר שורדי כהנא מתעדת רגעים של מציאות, גיבורים של מציאות, אך בשונה לחלוטין מתפיסת הצילום האינדקסלי עבודתה אינה נשענת על יכולתו של מדיום הצילום ללכוד רגע מן המציאות, להקפיא אותו, לשמש לו עדות או עקבה...

 

... נראה כי מבחינת כהנא, הדיוקן, הארוע, ההקשר, נסיבות ההזמנה, הופכים להיות חלק מן הרקע להיווצרות העבודה, כאשר בפועל עוסקות עבודותיה בדבר מה אחר, רחב וחמקמק הרבה יותר, והוא היחס בין הדימויים בעולם. דימויים מוכרים ודימויים עלומים, דימויים מודעים ודימויים מוטמעים, דימויים קיימים ודימויים אפשריים."

 

אני מסכים (אם הבנתי), אבל רוצה ללכת עוד צעד. אני חושב שורדי כהנא (ואין לי מושג אם במודע או שלא) משתמשת במצולמיה, בהזדמנות שהביאה אותם אליה. מפקיעה אותם לשימושיה, ואז מחזירה אותם אחרים. אני חושב שהיא נוטלת את קליפתם, מפארת אותה באהבה לנשגב, עוגבת עליהם, ומשיבה אותה אלינו, אלי, כשחותם ידה ברור. היא טוענת אותה בליבידו שאין קשר ישיר בינו לבין המצולם, ולכן באמת משתמשת במפורסם כאיקונין. אבל בניגוד לאיקונין הדתי, המסר שלה קלסי - רנסנסי מובהק. גופניות דשנה, פועמת, יופי אידיאליסטי קר, התפעמות האלהה והתרסה, מיניות טרנסדנטית שלא ניתנת להשגה.  ובניגוד למקובל, נושאי הבשורה הם גברים ולא נשים.

 

הנה גם אני נסחף במילים. די. הסתכלו על התמונה הראשונה, אביב גפן:

 

 

זו תמונה נפלאה, נפלאה. היא צולמה ב- 1993, וברור שמציגה ישירות את התדמית האנדרוגינית - גותית של גפן, באותה תקופה. שחור השיער מול צחות הגוף, העיניים והשפתיים המודגשות. אבל יש בה כל כך הרבה יותר.

 

הנה, השוו. גפן של ורדי כהנא, דיוקן עצמי של רוברט מייפלתורפ, דוד של מיכאלאנג'לו:

 

 

מייפלתורפ הוא אולי גדול הסוגדים לגופניות הגברית, והיופי שהוא הוציא מעדשת מצלמתו אין לו שיעור. הנושאים הקשים ביותר הופקעו אצלו ממשמעותם המיידית ועברו מטמורפוזה ליופי מוחלט, קלאסי וקר. האמצעים שלו היו תאורה שטוחה, ניגודים חדים של שחור–לבן, משטחי גוף רחבים עגולים וחשופים, ומבע עיניים עז (בין בעיניים פקוחות ובין בעצומות). המודלים שלו לא היו מוכרים, אך גופם ענה לכל הדרישות וההגדרות הקלסיציסטיות של היופי. הרשת מלאה בעבודותיו, הנה כמה צילומי גברים כאן. את מצלמתו הפנה לא רק לגברים, אותם אהב, אלא גם לנשים ופרחים. בכל המקרים כולם היו התמונות טעונות מיניות לא מושגת ויופי אידאי. ורדי כהנא מצטטת אותו, ללא ספק.

 

מצטטת, אבל לא מעתיקה. כי, במובן מסויים, היא עושה צעד אחד הלאה. היא משתמשת במפורסמים כדי להעביר את אותם המסרים. מפקיעה אותם מתרבות הכלום, מהתדמיות העכשויות, ומשתילה בהם עניינים לוהטים של פעם ונצח.

 

ראו כמה דומה אגנו של גפן בתמונה לאגנו של דוד. בראיון לרותה קופפר, ב"הארץ" אמרה כהנא על התמונה הזו: "יש דברים בגוף האדם שמקסימים אותי: יש לו עקמת חריפה בגב, שבגללה מותן אחת עולה למעלה. זה משגע אותי". לדוד של מכאנג'לו יש את אותה מותן מורמת בדיוק. וכהנא, שמעידה על עצמה כקלסיציסטית, בודאי שהכירה את המותן הזו מקודם, גם אם לא הייתה מודעת לה.

 

בספר מצולמים רבים נוספים העוברים בידיה של כהנא תהליך דומה. יונתן גפן, דודו טופז, אלי ישראלי, עודד קטש, חמי רודנר, יואב ברוק, איתן אורבך. אהובה עלי במיוחד תמונתו של אלי ישראלי, המצולם מהצד, טורסו ערום ומעלה, שערו הארוך גולש על גופו הענק, ומראהו כאל, אולי ת'ור. רובם נותרים עם בגדים, אולם חושפים משטחי עור נדיבים, לרוב בטנים, ובכך מאפשרים את המשך ההפשטה.

 

עוד דוגמא לתהליך אותו מבצעת כהנא היא תמונתו של אלי אוחנה, משנת 2000:

 

 

למרות שאוחנה לא מתפשט, הדימוי האנדרוגיני, ולכן הטרנסדנטי מורגש חזק מאוד. שוב השחור הכל כך נוגד את בהירות ואור הפנים. השפתיים האדומות, העבות והפסוקות קמעה – דימוי נשי מובהק שבמובהקים – תופסות את מרכז התמונה. חצי הפנים הימניים, החלקים כל כך, אל מול החצי השמאלי, המצולק, שמשחקי אור וצל חופרים בו גאיות עמוקים. אוחנה שבתמונה אינו אדם מובחן, מאמן ושחקן. הוא נער מקהלה, איש-אשה, אפרודיזיאק לעינינו. לטעמי, זו תמונה שמעוררת מיניות ואהבה. תורמת לכך התאורה מאחור, שמדמה זריחה.

 

מדוע אהבה? כי הביטו – הוא רוכן קדימה, עיניו מישירות מבט, פיו פעור קמעה. זו העמדה פתוחה. כהנא הפקיעה ממנו את הגבריות הכבושה וחיזקה אלמנטים אירוטיים בולטים. הרכות מוארת. המצלמה מתנה עם אוחנה אהבה, ואנחנו דרכה.

 

כהנא מצלמת גברים ונשים, אך ניכר בברור מקומה של העדפתה. יש רוב מוחץ לפורטרטים הגבריים – שמונים וחמישה מול ארבעים וארבע נשים. נדמה שמול נשים חשה כהנא מידה של רתיעה. הצילומים שלהן קרים יותר. רובן לבושות, והעמדתן קפואה. יוצאות דופן הן שירז טל ויעל ארד. זה כנראה אינו מקרה. אצל ארד חייתיות דרוכה, ואצל טל עקמת והתרסה. שתיהן חוצות איכשהו את קווי המגדר, ומעוררות תשוקה גרומה. לא רק לאיש, לא רק לאשה. הנה:

 

 

פחות מוצלחות, לטעמי, הן תמונות המשפחה – אבות ובנים, אמהות ובנות, בני זוג, שותפים להופעה. זוגות מפורסמים עומדים לפני המצלמה, וניכרת שם, איכשהו, מבוכה. זה לא כל כך עובד, נעדרת שם הזרימה. אני תמה למה, אולי משום הסכנה. אולי מפני שגם האמנות הקלסית לא כל כך עסקה במה שבינו לבינה, אולי משום שנוכחות של שלושה מפריעה לצלמת לתנות אהבה עם מי שמול מצלמתה. עצם ההרגשה הזו מעצימה אצלי את הקריאה  - התמונות הטובות בספר עניינן יופי ותשוקה, מתח ליבידואלי, ואסתטיקה שרק לכאורה היא קרה.

 

כדוגמא נגדית, אזכיר את עדי נס, שסדרת עבודות חדשה שלו מציגה הומלסים כגיבורי התנ"ך. נס אף הוא בראש ובראשונה אסתטיקן, הכל אצלו מבוים בקפידה, וגם אצלו קיימים המתח החזק בין מראה העיניים לפרשנות, שימוש במוטיבים קלסיים, ואלמנטים של תינוי אהבה. אבל שם זו אהבה נוצרית "ישנה". אין שם מתח מיני ואסתטיקה של תשוקה. מספר עבודות מהסדרה מוצגות כעת במוזיאון ישראל, בתערוכה "התחברות", ולראותן זו לא פחות ממצווה. הן הולמות בבטן, אומנות במיטבה. אני מתפתה לומר שהן משלימות, במובן מה, את המבט של כהנא. ביחד מעוררות את השאלה הגדולה – היש אהבה נטולת תשוקה?

 

בניגוד למגיבים בכתבתה של רותה קופפר, ובניגוד למבטו הצר מידי של יוסי שריד , אני סבור שזהו אלבום ראוי מאוד, שהולך הרבה מעבר ללהיות קולקציה של מפורסמים. הוא מאתגר, במיוחד גברים. מתעוררות תחושות של אירוטיות ברורה, ותמיד תעמוד השאלה – זו הצלמת, זה הנושא או שמא זה אתה? פורטרט ישראלי הוא, למעשה, שם כיסוי, כלי להחדרה של ערכים, שכנראה אינם בני תמותה.

 

נכתב על ידי , 3/3/2007 14:56  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



48,368
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לארגונאוט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ארגונאוט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ