לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זיקוק



כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2012

אני מבקש עזרה בהגדרות


אני מבקש עזרה בהגדרות:

 

מי הוא ניצול שואה? מה צריך להתקיים בו כדי להיות כזה?

מי הוא נפגע פעולת איבה או אסון?

מי היא אם חד הורית?

מיהו עני?

מי הוא זה הממצה את כושר השתכרותו?

 

 

נכתב על ידי , 19/4/2012 14:18  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כתבה על טיפול זוגי שמצאתי ב- ynet. מה דעתכם?


להלן כתבה שמצאתי ב-ynet (ברחתי לשם במקום לעבוד). מה דעתכם על האמור בה?

למה טיפול זוגי לא עוזר - ומה כן יציל את היחסים?

 

הפתעה: מחקרים מלמדים שרוב הטיפולים הזוגיים פשוט לא יעילים. אז מה כן עובד? להפסיק לרצות שבן הזוג יכיל אותנו, להפסיק להתעלם משפת הגוף שלו או לפחד שהוא יעזוב אותנו, ולהתחיל לומר את האמת הכואבת והמפחידה ביותר

אמיתי מגד

 

רבים מבני הזוג המגיעים אלי לטיפול מגדירים את הבעיה שלהם כבעיית תקשורת. "התקשורת בינינו לא טובה", הם אומרים, "אין בינינו הבנה, אנחנו צריכים לעבוד על התקשורת שלנו".

 

ואכן, תרגילים לשיפור התקשורת פופולריים ביותר בכל שיטות הטיפול הזוגי. בדרך כלל זה עובד כך: על שני בני הזוג לדבר לסירוגין, להקשיב "הקשבה פעילה", לחכות ולא להתפרץ זה לדברי זה, לדבר על הרגשות ועל הצרכים האישיים, ולהימנע מהאשמות, התקפות וביקורת, ולחזור בהדגשה על דבריו של בן הזוג כדי לוודא שהבנתם אותם.

 

ברור בהחלט מדוע טכניקות התקשורת כה פופולריות. כשצופים בבני זוג הנתונים בריבים בלתי נגמרים, מבחינים בקלות בחוסר ההקשבה השורר ביניהם, בחוסר הכבוד, באי ההבנה ובהיעדר הרצון להבין. בני זוג במצבים כאלה נוהגים בעיקר להתקיף ולהתגונן, ואין כמעט רכות ביחסיהם. אך האם תרגילי תקשורת באמת מסייעים לזוגות במצבים אלה לתקשר טוב יותר? והאם בני זוג שמצליחים לנהל זוגיות מספקת לאורך זמן, אכן מתקשרים בדרך זו?

 

ד"ר ג'ון גוטמן הוא חוקר זוגיות מפורסם ופורה. במהלך שני העשורים האחרונים הוא ראיין ביחד עם צוות החוקרים שלו אלפי זוגות המדווחים על דרגות שונות של שביעות רצון ביחסיהם. הממצאים של גוטמן: זוגות ששבעי רצון מהיחסים שלהם לא משתמשים בתרגילי תקשורת. הם לא מקשיבים הקשבה פעילה, לא מנסחים את דבריהם בשפה של "צרכים ורגשות" ואינם חוזרים אחד על דברי השני כדי להראות שהם הבינו את מה שרצה לומר.

 

ויתרה מזאת: ד"ר גוטמן מצא כי זוגות שבעי רצון צועקים זה על זה לא פחות מזוגות שחווים שביעות רצון נמוכה ביחסיהם. אוקיי, זוגות שבעי רצון אינם משתמשים בטכניקות תקשורת, אבל אולי לזוגות בעלי שביעות רצון נמוכה זה כן נכון ומועיל?

 

בספרו "שבעת העקרונות להצלחה בנישואים" מציין ד"ר גוטמן שרוב הזוגות שלמדו טכניקות תקשורת אינם מצליחים להשתמש בהן בעת מריבה. גם המעטים שכן הצליחו להשתמש בהן, זנחו אותן בהמשך כיוון שחשו שאינן יעילות. על פי ד"ר גוטמן, במחקרים על שביעות רצון מטיפולים פסיכולוגיים שונים מדורגים הטיפולים הזוגיים במקום הנמוך ביותר.

 

למטפל קשה לראות אתכם רבים

הגיע הזמן לומר זאת: הטיפולים הזוגיים פשוט אינם יעילים. אני מטפל זוגי ומשפחתי זה 20 שנה, בוגר תואר שני באחת מתוכניות הטיפול המשפחתי והזוגי שנחשבה אז מהטובות בעולם, באוניברסיטת הנמן בפילדלפיה, ארצות הברית. במסגרת תוכנית זו למדתי ממיטב המרצים והמטפלים את כל התיאוריות והטכניקות החשובות בתחום הטיפול המשפחתי. מהרגע הראשון התאהבתי במה שיש לטיפול המשפחתי להציע, אבל כבר אז לא מצאתי את מה שביקשתי בתיאוריות ובטכניקות של טיפול זוגי

 

במהלך 20 השנה האחרונות טיפלתי במאות זוגות ומשפחות. עלי להודות: תמיד הרגשתי שאני עושה עבודה טובה מאוד כמטפל משפחתי, אבל כמטפל זוגי הרגשתי הרבה פעמים שאני מפספס. למעשה, טכניקות התקשורת לא סייעו לי או לזוגתי גם ביחסים האישיים שלנו.

 

כמנהל בית ספר לפסיכותרפיה אני מדריך מטפלים זוגיים רבים, ואני מתרשם שרובם מאוימים מקונפליקטים. אני רואה בעיניהם את הבהלה כאשר הם נמצאים בנוכחות זוג שרב. רבים מהם מנסים "לתרבת" ו"לאלף" קונפליקטים. הם מנסים להכניס את הקונפליקטים לתבניות ברורות וקבועות כדי להשקיט את החרדה שלהם ולשמור שחדר הטיפולים יישאר מקום תרבותי ומנומס.

 

אלא שקונפליקטים מטיבם אינם תרבותיים ומנומסים, ולכן לא פלא שתרגילים לשיפור התקשורת לא מצליחים לתרבת אותם. האם באמת מישהו יכול להסיט הצדה את דעותיו ואת רגשותיו בעיצומו של ויכוח סוער, בדיוק כאשר לו עצמו יש רגשות לא מעובדים וצרכים מעיקים שאינם באים על סיפוקם, ופשוט "להיות שם" עבור בן הזוג שלו? זו הרי בקשה לא מציאותית בעליל. אולי הדלאי למה מסוגל לעשות את זה, והוא בכלל לא בזוגיות...

 

בני הזוג אמורים להכיל אותנו? איזו שטות!

ההנחה בבסיס תרגילי התקשורת הזוגיים היא שבן הזוג שלנו אמור להכיל אותנו. איזו שטות! אין ספק, פסיכותרפיסטים וחוקרים מאסכולות פסיכולוגיות שונות מסכימים כולם שילדים שהוריהם לא הצליחו להכיל את הרגשות ואת הצרכים שלהם, עלולים לסבול בבגרותם מבעיות נפשיות שונות. חלק מהאסכולות הפסיכולוגיות אף מניחות שטיפול נפשי טוב עוסק בהכלת הילד הקטן והפגוע שבמבוגר שיושב כעת על הכיסא כדי לספק לו חוויה מתקנת ומעצימה.

 

גישות הטיפול הזוגי הרווחות היום אימצו את הרעיון ומנסות ליצור בין זוגות מערכת תומכת, שבה כל אחד מרפא את השני מפצעי העבר. אבל האם אנשים בוגרים אכן אמורים להיות המכל של בני זוגם? האם יש מקום לציפייה כזאת? בעיניי הציפייה הזאת היא שורש כל הרע, לא פחות מכך.

 

לא משנה אם היינו בטיפול זוגי, או שרק קראנו על זה, או ראינו תוכנית בטלוויזיה - והנה כולנו מצפים מבני הזוג שלנו "להיות שם" בשבילנו. אני יודע שאני בהחלט ציפיתי את זה מבנות הזוג שלי. אלוהים אדירים, איזו שטות! אם אלה הציפיות שלנו, אין פלא ששיעורי הגירושין בחברה שלנו כל כך גבוהים.

 

קוראים יקרים, בני הזוג שלנו לא הגיעו לעולם כדי להכיל אותנו. הם לא התחתנו איתנו כדי לרפא את פצעי הילדות שלנו, ויתרה מזאת: אין להם בכלל מושג איך עושים את זה. אני די בטוח שגם הפסיכולוגים שלנו לא אמורים לעשות את זה.

 

ולמה זה לא תפקידם לעשות זאת? מכיוון שאנחנו כבר לא ילדים. תינוקות נפגעים מכך שהוריהם אינם מסוגלים להכיל את רגשותיהם, אבל זה לא אומר שאנחנו, כמבוגרים, אמורים להיפגע. משמעותן של התפתחות, גדילה פסיכולוגית ואינטליגנציה רגשית היא היכולת לבטא את עצמנו, לווסת את דחפינו, להרגיע את עצמנו ולהביא את עצמנו כמו שאנחנו מול אדם אחר.

 

כשאני מצפה מבת הזוג שלי להכיל את רגשותיי ואת צרכיי, אני מונע מעצמי את האפשרות לצמוח, להתפתח, ובכך אני הופך את עצמי לנכה רגשית.

 

אוקיי, אז בני זוג אינם יכולים או אמורים להכיל זה את זה, אבל ההכרה בכך לא מעלימה את הריחוק, החשבונאות, הריבים האינסופיים, האטימות, חוסר הכבוד, התפרצויות הזעם, הפחד מאינטימיות והחוסר בתשוקה שקיימים ביחסים זוגיים רבים. איך נפתור את הבעיות האלה?

 

אני מציע שתי הצעות: לתת כבוד לתקשורת הבלתי מילולית בינינו ולהבין שדווקא היא, ולא זו המילולית, יכולה להוציא אותנו מהבוץ. להעז להביא את עצמנו כמו שאנחנו לזוגיות. הגיע הזמן שנתחבר לעצמנו, נבטא את הרצונות שלנו במלואם ונפסיק לפחד שאם נהיה אמיתיים, בני הזוג שלנו יעזבו אותנו. 

כשהאישה שלך נרדמת כשאתה בא למיטה

כולנו מודעים לקיומה של התקשורת הבלתי מילולית, מחקרים רבים מוכיחים את כוחה, ובכל זאת נראה שאנחנו לא מעריכים אותה מספיק. האם הפניית הגב שלנו לבן הזוג שלנו אינה אמירה ברורה וצלולה? והרי גם כאשר אנחנו טורקים דלת בזעם, לא מדברים כמה ימים או נמנעים ממבטו של בן הזוג, אנחנו מתקשרים באופן ברור, ובן הזוג קולט את המסרים שלנו ומבין אותם.

 

לעתים הוא מבין אותם בדייקנות רבה יותר מאשר היה מבין לו היינו מבטאים אותם במילים. וגם כאשר אנחנו נוגעים לרגע בבן הזוג, מחייכים אליו, צוחקים, מלטפים, מחבקים, אנחנו מעבירים כמויות אדירות של מידע.

 

כשהאישה שלך נרדמת בדיוק כשאתה נכנס למיטה היא אומרת לך באופן הכי מפורש שיש: "תשכח מסקס היום!". אולי היא אפילו אומרת לך: "סקס איתך זה דבר משעמם ובנאלי". הבעיה אינה בתקשורת ביניכם. הבעיה היא שאינך מוכן להקשיב!

 

כשבעלך יושב כל הלילה מול המחשב, הוא מתקשר איתך נפלא. הוא אומר לך שהוא לא רוצה להיכנס איתך למיטה. האם את מוכנה להקשיב?

 

אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שברוב המקרים אנחנו דווקא מבינים את המסרים של בני הזוג שלנו די טוב, אבל משום מה אנחנו ממשיכים להתנהג כאילו לא שמענו. התעלמותנו זאת היא הפניית עורף למיליוני שנות אבולוציה בהן פותחה, לאט-לאט וביסודיות, שפה של תקשורת בלתי מילולית מרהיבה ביעילותה. מילים בכלל, ומילים שמתארות רגשות בפרט, התפתחו רק בשלבים מאוחרים מאוד של האבולוציה האנושית. מדוע אנחנו סבורים שהן יעילות יותר בהעברת מסרים?

 

למדנו לחשוב שהסתמכות על תקשורת לא מילולית עלולה לסבך אותנו במסכת של ניחושים, סיפורים ו"סרטים". ד"ר דוד שנרץ', פסיכולוג קליני, מטפל זוגי ומיני בעל שם עולמי, סבור שתקשורת לא מילולית מפחידה אותנו כי כבר מגיל צעיר אנחנו הופכים למאסטר בשתי אמנויות בעייתיות: אמנות ההסתרה ואמנות ההתעלמות.

 

הפנים מבטאות הכל

ילדים רבים לומדים במשפחתם הגרעינית לבטא רגשות בעמימות, מחשש שבני משפחתם יעשו ברגשותיהם שימוש ציני. זה נורא, אבל נכון: בהרבה משפחות ביטוי רגשי אותנטי מתקבל בדחייה, גינוי או לעג. ילדים אלה עלולים להסתיר את רגשותיהם אפילו מעצמם. הם לומדים לחייך כשהם עצובים או להשקיט את עצמם כשהם כועסים, וגם כמבוגרים אף אחד אינו יכול לדעת מה עובר עליהם.

 

הפסיכולוג והחוקר האמריקאי ד"ר פול אקמן חקר ומצא שאפילו כשאנחנו מצליחים להסתיר את רגשותינו, פנינו וגופנו נותנים ביטוי לרגש האמיתי, ולו רק לחלקיק שנייה. הוא קרא לזה "הבעות מיקרו". האם ראיתם אדם שמנסה להסתיר פחד בחיוך? יש אנשים שפיתחו התמחות בזיהוי "הבעות מיקרו". הם קוראים אתכם כמו ספר פתוח ורואים את הרגש שאתם מנסים להסתיר.

 

ויש שלמדו להתעלם מהרגשות שהם מזהים אצל הזולת, כיוון שאם היו מרשים לעצמם לראות מה באמת הרגישו הוריהם, היה חרב עליהם עולמם. חשבו על בת צעירה שאביה אינו מתאפק מלהביט בחזה שלה. חשבו על ילד שאמא שלו שונאת אותו. לעתים טוב יותר להימנע מלראות, ולשקר לעצמנו, כדי לשמור על שפיות.

 

כבני זוג אנו משתפים לעתים קרובות פעולה ביצירה ובשימור של דפוסי הסתרה והכחשה כדי להימנע מנושאים שאנו מעדיפים לא לדבר עליהם או רגשות שאנו מעדיפים לא לפגוש. על אילו נושאים אינכם רוצים יותר לדבר? אילו רגשות אתם נמנעים מלבטא? האם אתם מרשים לעצמכם לבטא, למשל, את הרצונות המיניים שלכם במלואם, לגמרי במלואם, מול בן הזוג? טכניקות של תקשורת מילולית לא יתקנו את בעייתכם. מה שיעזור לכם הוא להכיר בכך שאתם מסתירים ומתעלמים מכך.

 

שולי (זוגתי ושותפתי לטיפולים הזוגיים) ואני פגשנו לראשונה באמת הפשוטה הזאת בסדנה של ד"ר דוד שנרץ', מפתח תרפיית הקרוסיבל - אינטגרציה מתוחכמת בין סקס, אינטימיות, רוחניות, התפתחות אישית וטיפול זוגי. שנרץ' הבטיח למשתתפים בסדנה שמה שילמד אותנו על Mind Mapping (כלומר, על היכולת שלנו לקרוא האחד את מוחו של השני), יטלטל אותנו. הבטיח וקיים.

 

בעקבות אותה סדנה שינינו את סגנון הטיפול שלנו באופן דרסטי. במקום לנסות ללמד בני זוג לדבר נכון, התחלנו להצביע בפניהם על ההסתרות וההתעלמות שלהם. שאלנו אותם שאלות כגון: "כשהיא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת, איך הבנת את זה?", "כשבעלך סובב את ראשו לפני רגע, מה הוא אמר לך בזה? מה שמעת? האם תרצי לברר אם הבנת מדויק?", "איפה למדת להתעלם מרגשות כאלה? האם זה היה מסוכן להכיר ברגשות כאלה בבית שבו גדלת? מה עלול לקרות אם תבטא את הרצון שאתה עסוק בלהסתיר במלואו?".

 

מהרגע שאנחנו נותנים את הדעת להתעלמות ולהסתרה ונותנים דרור ליכולתנו הטבעית לדבר ולהקשיב בשפה הלא מילולית, כבר אין מקום במרחב הזוגי למשפטים מטופשים כמו: "לא ידעתי שתרגישי ככה", כי לכולם ברור שדווקא כן ידענו. ידענו בדיוק ובחרנו להתעלם.


 

להיות ערים למסרים לא מילוליים

מה יקרה כשתתחילו להיות ערים למסרים הבלתי מילוליים שאתם מוסרים ומקבלים? אתם תראו הרבה דברים שלא ימצאו חן בעיניכם. תראו את כל מה שניסיתם להתעלם ממנו, לעתים במשך עשרות שנים: הרצונות, הצרכים, האמונות, הרגשות והכאבים של בני זוגכם, ושלכם.

 

אם הזוגיות שלכם עדיין לא חסרת תקנה, אני ממליץ לכם בכל פה: חשפו האחד בפני השני את יכולות התקשורת הבלתי מילולית שלכם. התנסו ב"קריאת רגשות", תגלו שאתם מעולים בזה.

 

"ראשים על הכרית" הוא תרגיל נפלא לפיתוח המיומנויות האלה שלמדנו מד"ר שנרץ'. שכבו במיטה זה מול זו כשראשיכם מונחים על כרית, והתבוננו זה בזו. שכבו כך רבע שעה ופשוט הסתכלו זה לזו בעיניים, בקלות, ללא מאמץ. הרשו למבט שלכם לחדור בעדינות וברכות לתוך העיניים של בני זוגכם. ראיתם רגש בעיניהם של בני הזוג?

 

אל תסיטו את המבט, גם אם לא נוח לכם עם מה שראיתם, גם אם נדמה לכם שאתם עלולים להביך אותם. הרשו לבני הזוג שלכם לראות אתכם. הלא לזה אנחנו כל כך כמהים: לתחושה שרואים אותנו. הסירו את המסכות ותנו להם להיכנס.

 

זוגות רבים מוצאים את התרגיל הזה מביך ובהתחלה אף מעורר חרדה. מה עושים עם החרדה? שוהים במחיצתה. זוכרים שבתרגיל הזה אנחנו נמצאים עם עצמנו ואוהבים את עצמנו בנוכחות בן/ת הזוג. כשאנחנו מסוגלים להישאר במרכז שלנו, אנו הופכים להיות יותר אנחנו. ואז - ורק אז - אנחנו יכולים גם להיות אינטימיים עד הסוף.

 

לחבק את הקונפליקט

בשנה-שנתיים הראשונות ליחסים רובנו עסוקים בלהתאים את עצמנו לאהובנו. התקופה היפהפייה הזאת של ההתאהבות מזמינה אותנו למצוא את המשותף בינינו לבני זוגנו, להיות קשובים האחד לשני ולצאת מגדרנו כדי שלשני יהיה טוב. הרצונות האישיים הייחודיים של כל מאיתנו אינם באים לידי ביטוי בשלב זה.

 

אנחנו מתמקדים רק במה שזורם בינינו בקלות. לעתים שני בני הזוג עסוקים בהתכוננות לאחר, לעתים זה רק אחד מאיתנו (פעם היו אלה בעיקר הנשים שהיו מומחיות בהתאמת עצמן לצורכי בן זוגן. היום, בעקבות המהפכה הפמיניסטית, יש גם גברים כאלה).

 

אבל אז מטר ההורמונים הנפלאים של ההתאהבות נפסק, אנחנו כבר לא מאוהבים כמקודם, ובאופן טבעי פחות להוטים לרצות את בן הזוג. פתאום הרצונות והצרכים האישיים שלנו נעשים חשובים יותר. לעתים שני בני הזוג מתעוררים ומגלים שהם שמו את הרצונות שלהם בצד. לעתים זהו בן הזוג שוויתר יותר ועכשיו מתעורר. בכל מקרה, ההתעוררות הזאת מעוררת מתח, והחרדה נוסקת אל על

.

אז מה רובנו עושים? מדחיקים שוב את הרצונות, הצרכים והאמיתות שלנו, מתאפקים, מבליגים ומוותרים, עד שכבר אי אפשר יותר. רוב יועצי הזוגיות יאמרו לכם: זוגיות טובה מבוססת על פשרות ועל ויתורים. לדעתי, ויתורים הם לא הפתרון אלא הבעיה. אנחנו מוותרים כי אנחנו פוחדים להישאר לבד, כי חשוב לנו מאוד להיות חלק ממשהו, מזוגיות, ממשפחה, מקהילה.

 

אין ספק, זהו אכן צורך לגיטימי וחשוב. אבל גם הצורך להיות אותנטי ומחובר לעצמי חשוב לא פחות, וכשאנו נוטשים את האמת שלנו לטובת אישור מהסביבה או תחושת השתייכות, אנו מזמנים לעצמנו מרחק, שעמום, לב גס ביחסים והיעדר תשוקה.

 

אז מה עושים?

להפסיק לפחד ולשתף את בני זוגנו ברצונות, בפנטזיות, בכמיהות ובצרכים הכי אינטימיים שלנו בלי לצפות שהם יבינו, יכילו או יקבלו אותנו. לצעוד היישר אל תוך הקונפליקט ולחוות את החרדה שתגיע, באופן ודאי, יחד איתם. כן, יש סיכוי טוב מאוד שתריבו. מצוין. למעשה, שולי זוגתי ואני מעודדים זוגות שבאים אלינו לטיפול לריב.

 

רק בשבוע האחרון דיווחו לנו כמעט כל הזוגות בטיפולינו על הריבים המרובים שלהם. הם גם דיווחו לנו עם חיוך ואור בעיניים איך הריבים האלה הובילו לאמת רבה יותר ביחסיהם ואיך הם עשו הרבה יותר אהבה.

 

זה נכון, ככה זה: האמת מחרמנת. כשאנו אומרים בקול רם וברור מה אנו רוצים, דברינו מפגישים את בני הזוג שלנו עם מה שהם רוצים. למרות שזה לא תמיד נראה ככה ברגע הראשון, זה נפלא, כי הקונפליקט הופך עבורנו למרחב שבו אנו נעשים יותר בהירים לגבי עצמנו.

 

הנה דוגמה: חיים הודיע לשרה כבר בתחילת הקשר שהוא אינו רוצה ילדים. שרה ידעה שהיא כן רוצה ילדים, אבל האמינה שעם השנים חיים ישנה את דעתו. היום, בגיל 38, שרה כבר לא רוצה לחכות יותר, וחיים עדיין לא רוצה. מה עושים? חיים ושרה הביאו את האמת לתוך הקשר. שרה התבוננה פנימה לתוך נפשה והכירה באובדן שתחווה אם לא תביא ילד לעולם. היא אוהבת את חיים, אבל מבינה שהיא עלולה לשנוא אותו על כך שבגללו ויתרה על האימהות. מתוך הבנה שהיא חייבת להיות נאמנה לאמת שלה, היא מספרת אותה לחיים, בשקט, מתוך כבוד וחיבור לעצמה. 

 

חיים מקשיב לה ומרגיש שהיא לגמרי רצינית, זו לא דרמה ולא מניפולציה. האמת של שרה מכניסה אותו לסערת נפש עצומה. גם הוא אוהב את שרה אהבת נפש, אבל הוא עדיין אינו מוכן להיות אב וקרוע בין רגשותיו.

 

אבל לאחר כשבועיים חיים מבין שאהבתו לשרה גדולה מחוסר רצונו להיות אב. הוא מסכים לתת להורות צ'אנס. כמה שנים לאחר מכן הוא אומר שההורות היא הדבר הטוב ביותר שקרה לו.

 

גם הסיפור של מרים ויעקב מתחיל באותו אופן, אבל מרים חוששת לספר ליעקב עד כמה חשוב לה להיות אם. היא מחכה ומקווה שיעקב ישנה את דעתו. בשלב מסוים יעקב מבין שמרים לא תוכל לסלוח לו על הוויתור שתיאלץ לעשות כדי לחיות איתו, אבל הוא בטוח שאינו רוצה ילדים. לאחר שהוא נפגש ומתעמת עם האמת שלו, הוא מספר אותה למרים. יעקב ומרים נפרדים.

 

כשאנו צוללים ללב הקונפליקט, איננו יכולים לדעת מראש לאן הוא ייקח אותנו, אבל אנחנו יכולים לדעת בוודאות שאנו נאמנים לעצמנו בכל רגע ורגע. ואם אנחנו אוהבים את עצמנו ואוהבים את בני זוגנו, אנחנו חייבים - לעצמנו ולהם - להביא את האמת שלנו ליחסים.

 

שייכות, ביטחון, אישור

זו הדינמיקה של הקונפליקטים המודחקים: אנחנו נמצאים במערכת יחסים ארוכת טווח, ושנינו מתאמצים להתאים את עצמנו לבני הזוג על חשבון הביטוי העצמי האותנטי שלנו, ובתמורה מרוויחים תחושת שייכות, ביטחון ואישור.

 

אחד מאיתנו, בן זוג א', מסתכל על עצמו בראי יום אחד ומבין שהוא כבר לא יודע מיהו, מה הוא רוצה ובמה הוא מאמין. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות קשות: מה באמת נכון לי? מה באמת חשוב לי? מהם הערכים שלי? מה אני רוצה לבטא בעולם? הוא משתף את השני, בן זוג ב', ברצונות ובצרכים שלו. בן זוג ב' נבהל. הוא חושש שיהיה עליו לעשות ויתורים גדולים כדי להתאים את עצמו לצרכים האמיתיים של א', ולכן הוא עושה הכל כדי לשמר את המצב הקיים.

 

מכאן והלאה ייתכנו כמה אפשרויות: בן זוג ב' יצליח לכפות על בן זוג א' לחזור לחוזה הישן והסימביוטי, שבו שניהם דואגים לתחושת השייכות והביטחון ולמעשה נוטשים את רצונותיהם האמיתיים; בן זוג א' יצליח לכפות את רצונותיו על בן זוג ב', שיוותר ויתור נוסף על צרכיו ורצונותיו ויזכה לאישור ולתחושת שייכות; ההתעוררות של בן זוג א' תעורר גם את בן זוג ב' וגם הוא יבטא את צרכיו, רצונותיו וערכיו.

 

בשתי האפשרויות הראשונות הסימביוזה נשארת. באפשרות השנייה נוצר חוזה חדש, שבו א' גדל על חשבון ב'. האם א' באמת יכול לגדול ולהתפתח על חשבון ב'? האם הוא יכול לצמוח כשב' לא מתפתח? התשובה לשאלה החשובה הזאת תלויה בהגדרה שלכם להתפתחות ולגדילה.

 

ההגדרה שאני מציע לכם להתפתחות ולגדילה היא היכולת לבטא את הרצונות האמיתיים שלנו בפני בני זוגנו, ולא רק מחוץ ליחסים. ומדוע שלא נבטא את צרכינו ואת רצונותינו האמיתיים בעבודה, בסדנאות התפתחות אישית, עם מאהב או מאהבת או עם מטפל שתומך בנו ללא סייג ולא עם בני הזוג?

 

התשובה שלי: האם זו התפתחות? האם זו גדילה? האם זו באמת גדילה לבטא את עצמנו כפי שאנחנו מול קהל שמקבל אותנו לגמרי כפי שאנחנו? לדעתי זו רגרסיה. רובנו כבר חווינו קבלה ללא תנאי בגיל שנה ושלושה חודשים. האם לשם אנו רוצים לחזור?

 

כמטפלים, זוגתי שולי ואני מאמינים שהדרך היחידה שלנו לגדול ולהתפתח היא לעשות זאת במקביל לבן הזוג. בעינינו, המחשבה שאנו מפותחים יותר מבני הזוג שלנו היא אשליה. החוקיות של מערכות זוגיות אינה מאפשרת פערים גדולים ברמות ההתפתחות של בני זוג. לכן על שניכם להבין ולקבל שתי אמיתות חשובות: ויתור על האמת שלכם לא יוביל אתכם ליחסים בריאים וטובים יותר אלא להתרחקות. הצגת האמת שלכם, באופן בוגר ונטול דרמות, תאפשר גם לבני זוגכם לעשות אותו דבר, וזו תהיה מתנה יקרת ערך עבור שניכם.

 

הכותב הוא מטפל משפחתי וזוגי

 


נכתב על ידי , 13/4/2012 14:45  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קאנט. מחוסר כותרת אחרת.


  1. הייתה לי, היכן שהוא במהלך היום, תוכנית מפורטת לפוסט. אבל השעות נקפו, והזיכרון בגד, ונותרה רק הקליפה – ידיעת הרצון, אבל חוסר ודאות באשר לתוכן.
  2. (אבל בינינו, התוכן לא באמת משנה, לא אם זו איזו צורה של תרפיה, או צורך סתם להגיד משהו)
  3. אה, נזכרתי בדבר אחד. הוא עלול להישמע שחצני, אבל הוא לא מגיע מהמקום הזה. אני שומע, בתקופה האחרונה, סדרת הרצאות על קאנט. המרצים הם מבכירי הפילוסופים בארץ, וכל הרצאה נמשכת כשעה, ולאחריה עוד פרק קצר של שאלות מהקהל ותשובות עליהן. נחשפתי בעבר לחלק מהגותו של קאנט, אם באופן פופולארי ואם בקורסים אקדמיים שהזכירו אותו אך מעולם לא קראו בו. ההרצאות עוררו בי חשק ללכת למקור. נזכרתי שלפני שנים רבות קניתי את ביקורת התבונה הטהורה מתוך איזה דחף, ומעולם לא פתחתי אותו.
  4. מניין בא החשק? מניין בא חשק כלשהו? אני מניח שמתוך איזשהו משהו חיצוני, שנתן מעצמו אבל לא לגמרי, לא מספיק. מתוך רצון לעוד ומתוך תחושה עמומה של חוסר שלמות.
  5. אז פתחתי את ביקורת התבונה הטהורה והתחלתי לקרוא. קודם את פרקי המבוא של המתרגמים העבריים ואח"כ את המבוא של קאנט עצמו.
  6. ואגב כך גיליתי שריטלין משפיע די הרבה על היכולת לפענח את הטקסט ולעקוב אחריו. זה לא רומן, הספר הזה. לא מבחינת העברית, לא מבחינת השפה (שיש בה רבדים בני כמעט מאתיים וחמישים שנה במקור, ובשפה אחרת, ובעברית אחרת), ולא מבחינת הרעיונות.
  7. וגיליתי שהמרצים השתמשו בדבריהם בעיקר במה שכתוב במבואות הללו, המחזיקים חלק קטן מאוד מהספר, ואז המשכתי לקרוא קצת לתוך הדברים עצמם. הקריאה איטית, סיזיפית משהו.
  8. ובתוך כך אמרתי לעצמי, בתוך התהליך שבו הוא התחיל להבנות את טיעוניו, "וואו".
  9. "וואו" כי מצאתי שם התייחסות מפורשת לדברים שאני חשבתי על השדות המקצועיים שלי. לתמיהות שלי, ולניסיונות שלי להשיב עליהן. לנקודות שהיו צירים לחוסר נוחות שלי, והן בדיוק הנקודות מהן קאנט מתחיל את מהלכו. הרגשתי... שאקל. שבאופן בלתי תלוי (או תלוי בעקיפין, מתוך דברים לא מפורשים שספגתי) - שאלתי את עצמי שאלות שהעסיקו את ליגת העל. אמנם לפני 250 שנים, ובכל זאת ליגת על.
  10. מה שמביא אותי לטניס.
  11. אבל על זה פעם אחרת. צ'או.
נכתב על ידי , 11/4/2012 22:36  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

55,080
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לארגונאוט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ארגונאוט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ