לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סְ וֹ ל

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2019    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2019


בפעם האחרונה שבאתי אליו הלב שלי כמעט צהל. כמה ימים לפני כן נתקפתי חרדה מהקרבה אליו. כאילו הגרעין הקטן שבי צרח בפחד קיומי שהוא הולך להחשף, ואני רק רציתי להשתיק אותו. ביטלתי איתו ארוחת ערב בבית שלי ביום שישי. המחשבה על להיות לידו בבית רגיל של הורים בפריפרייה ואורז ודג ובוקר שקמים אליו ואין בו רעש, עטפה אותי באוויר עומד וחם עוד לפני שהגיע. כעסתי על עצמי שאני לא יודעת להתקרב באמת וששנייה לפני שזה קורה אני עושה הכל כדי לחרב את זה, אבל באופן מסויים גם הייתי די רחומה, ובצורה לא אופיינית אמרתי לעצמי סול, תעשי מה שהאינטואיציה אומרת לך זה בסדר. 

יום למחרת היה נדמה לי שהוא די נפגע כשדיברנו בטלפון על זה שביטלתי אותו. הוא אמר, ידעתי שרק רצית לנפנף אותי את חושבת שאני כמו כל הגברים שלך. הרוח חזרה אלי. זה עצוב וחבל שאני צריכה להוריד מהביטחון של הצד השני כדי שהרוח תחזור אלי, אבל זו האמת. או שזו הייתה האמת איתו בכל אופן. ראיתי את הפוטנציאל. זה כמו ג'ודו. אם נכנסים בכניסה טובה צריך להיות מאד מרוכזים ולנצל אותה. אז עבדתי על עצמי שהנה אני מלאת ביטחון ושטוב לי עכשיו. ועד הערב זה באמת היה. חזרתי לעצמי, שכחתי מהחרדה. כשסיימתי לעבוד בבר נסעתי אליו, הוא היה קצת מוזר בטלפון, כאילו ניסה לריב איתי בכוונה. הוא אמר מה זאת אומרת חונה נו, איפה את, מה זאת אומרת ליד הבית שלי, איפה, טוב יאללה אני עולה. המצב שעשע אותי, הוא היה כמו ילד קטן. נפגשנו מתחת לבית שלו ורבנו אם לצאת לאכול במסעדה או לעלות. הייתה לי תחושה טובה, משהו שאפשר לתאר- באופן מסויים- כמנוחה ונחלה. לא היה לי כוח אליו ואהבתי אותו בו זמנית. הוא הוריד את החולצה, לקחתי אותה וזרקתי אותה בשיחים. הוא התיישב על המדרגות בכניסה לבניין שלו ואמר, סול, אני שונא את עצמי. אם להיות ישרה, לא התעמקתי כי היה משהו נוח בזה שאני יצאתי מהחרדה והוא מרפרף עליה. אחר כך כשעלינו אליו הביתה הייתי יותר טובת לב, חיבקתי אותו ושאלתי אותו למה הוא בדיכאון. הוא אמר שהוא לא מוצא את עצמו בחיים ושאל מה אני ארגיש אם הוא יבכה לידי. אמרתי לו שהוא יכול לבכות ושאני אלטף אותו. הוא שאל אם אני אומרת תודה לפעמים, כששאלתי אותו על מה הוא לא ענה, ואז הבנתי ושאלתי אם על זה שהכרנו. הוא אמר, כן, שהכרת ככה מישהו שדומה לך. אמרתי שבהתחלה.

אני לא זוכרת מה קרה שגרם לי לקחת לו את הטלפון. אמרתי לו שאני רוצה לקרוא שיחות. זה היה חצי בצחוק כי הוא לא באמת חייב לי כלום, ובעיקר כי לא באמת חשבתי שאראה משהו שיפגע בי. בהתחלה הוא התנגד ודי מהר הוא שחרר, נכנסתי לשיחה עם בחורה והלכתי אחורה, זה היה מהימים האחרונים. הסתכלתי הרבה זמן על השיחה אבל אני זוכרת רק שלושה משפטים. באותו רגע זה היה כמו כאפה ממש חדה ומהירה כמעט לא הרגשתי אותה. היה משפט על סקס, והיו שני משפטים על ללכת לסרט וללכת לאכול. בדיעבד אני לא יודעת איזה סוג של משפט היה טריגר חד משמעי יותר מבחנתי. הוא לא הבין שמשהו לא בסדר כשקראתי בטלפון, רק כשסיימתי זרקתי עליו את המכשיר והתחלתי להתלבש. הוא שאל אם אני רצינית. הוא ידע שאני דרמטית, הוא אפילו חשב שאני דרמטית יותר ממה שאני באמת, אבל באותו רגע זה אפילו לא היה דרמטי. זה היה יבש. התלבשתי מהר, יצאתי ולקחתי את התיק מהמטבח. הוא דיבר בקול בכייני. הוא אמר, באמת סול? אוקי אז יש לי בעיות. חשבתי שאת מצליחה לראות אותי מעבר להן. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו מעבר להן ושזה לא עובד ככה, הוא אמר שזה מאד עובד ככה ואת מי שאוהבים מקבלים כמו שהוא עם כל הבעיות שלו, ושהוא היה מקבל אותי לא משנה איך. יצאתי מהבית, הוא התקשר ואמר שאנחנו בכלל לא מכירים הרבה זמן. ובאמת, אנחנו לא. אנחנו לא זוג. הוא לא היה חייב לי כלום. אמרתי לו שהוא צודק.

בתקופה איתו הרגשתי שיש לאמת גוון בהיר וברור. הרגשתי שהיא לא צועקת את עצמה עלי אבל שהיא קיימת באופן יציב וחלק ושאני רואה אותה. זה התממש כמו הקלישאה על האינטואיציה שאתה רואה ברגע שאתה שותק ופשוט נותן לה להיות. הסיפור איתו הרגיש לי מדויק, האופן שבו התגלגל, האופן שבו קיימנו שנינו גבול דק וחמקמק בין חיפוש הריגוש והסכנה לבין הנסיון למצוא נחלה רגועה ומלאה באמת, לבד וביחד. לשנינו היה אגו ושנינו כיסינו איתו על גרעין קטן ושביר, שנינו ידענו שהאגו הוא חלק מהאמת המלוכלכת והיפה, מלאת התשוקה והיצרים, ושנינו ידענו שבין כה וכה צריך להעיף אותו לעזאזל. 

באותו רגע ברחוב בדרך ממנו לאוטו שלי, התערער לי הכל. זה לא כאב בטירוף. אפילו הייתה בי איזו נימה של רוח חיים, באופן מוזר הרגשתי שגם עכשיו, הכל התגלגל נכון. אבל לצד זה התחושה שהאמת חמקמקה ומתחזה ולא ניתנת לאבחון חד משמעי גם כשמאד קשובים, שרטה לי קצת את הלב. 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 21/8/2019 22:03  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סְ וֹ ל ב-23/8/2019 01:46



42,114
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסְ וֹ ל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סְ וֹ ל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ