לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סְ וֹ ל

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2017


היום בעבודה ראיתי את המלצרית החדשה עומדת עם המגש ליד השטיפת כלים והיו לה דמעות בעיניים. בר האחמ״ש פנה אליה והיא ניסתה לענות לו כמה שיותר קצר כדי שלא ישמעו שהקול שלה רועד. אחר כך נפלה לה צלחת ושוב הדמעות הציפו אותה, ורציתי לחבק אותה ולהגיד לה שהכל באמת בסדר, שאני מכירה את זה, וגם שזה לא באמת כזה משנה. לא חיבקתי אותה אבל אמרתי לה ״זה רק מלצרות נריה, אל תהיי עצובה מזה, הכל בסדר״. וליטפתי לה את הכתף. 

חשבתי על זה שמוזר שגם בסיטואציה כזאת יש נימה של שמירה על פאסון. היא מהנהנת ואומרת ״כן הכל בסדר״, ואני לא אומרת לה את כל מה שאני יכולה להגיד לה, למרות שהייתי רוצה כי בעיני כנות היא יותר יפה מהכל. היא יותר יפה מזה שידעו שאני מלצרית טובה ותקתקנית ומסודרת ושיש לי ביטחון ואני עושה הכל טוב. הביטחון צריך להיות בכנות. ביטחון בטעויות ובאמת. פשוט האמת כמו שהיא.

אחר כך דיברתי עם אוריה והיא אמרה משהו על זה שהמשכנו בחיים מאז הלימודים, וחשבתי לעצמי שיש מן ערך ל״המשכנו״ הזה, שסבבה שהייתם חשובים לי אז ואהבתי אתכם, אבל אני בן אדם מוצלח ויש לי חיים אחרים ואני מתאקלמת בכל מסגרת שאני מגיעה אליה אז המשכתי. חשבתי לעצמי שזה בעצם מה שכולם מנסים להגיד עם ה״המשכתי״ הזה, עם לשמור על נימה של ריחוק עם אנשים מהעבר. אבל אני לא רוצה לתת ערך לדבר הזה, אני לא חושבת שיש ערך בדילוג מדבר לדבר, בחוסר החשיבות, אני אוהבת את איך שאהבתי בלימודים, אני רוצה להמשיך לאהוב, ואולי לא נפגש יותר ולא נקבע ונבין שזה לא ריאלי, אבל אני אמשיך לאהוב על מי שהם ועל מה שהם היו בשבילי באותה תקופה גם אם היא עברה והתחלתי דברים חדשים והמשכתי וכל הדברים האלה. 

אני מרגישה שבתקופת הלימודים נוצקה לחיי משמעות, אהבתי אותם כמו שהם היו בהווה, לא מתוך התרפקות על העבר ולא מתוך תקוות לעתיד, פשוט אהבתי לנכוח בהם. אני מאמינה שאהבת החיים היא דבר נשלט שאתה יכול ללמד את עצמך גם כשאין לך משהו אובייקטיבי להאחז בו ברגעים מסוימים ותקופת הלימודים לימדה אותי מזה, ובכל זאת הייתי רוצה למצוא את אותה משמעות אובייקטיבית ואמיתית. אני מרגישה שהיא נמצאת בתיאטרון ואני רק צריכה לאחוז אותה וליישב את הדברים כמו שהם צריכים להיות. בלי דברים שיסיחו את דעתי. הלוואי שאלוהים יתן לי את הכוח לעשות את זה.

 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 12/11/2017 18:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני כל כך אוהבת את ירושלים ואת התקופה שהייתה שם שזה קצת מתסכל, המחשבה הזאת שזה לא יקרה יותר.

אני חושבת לעצמי שאם זה עשה לי כל כך טוב אולי למרות שזה לא באמת מסתדר אני יכולה לחזור לשם, אבל מצד שני אני חושבת שזה לא באמת יהיה אותו דבר. היה בזה משהו חד פעמי. הסאבלט, הלימודים, התירוץ להיות שם, האנשים. 

כשאני שומעת את ״באתי הביתה״ של דנה ברגר זה מזכיר לי את הבית בירושלים בטירוף, את הפעמים שהייתי נכנסת אליו במוצאי שבת באחת בלילה, והכל היה רגוע ושלו ובודד באופן פיוטי ונעים. את הפעמים שהייתי חוזרת מבית ספר, אחרי שכבר לא יכולתי להכיל את נוכחותו של אביאל שהקסימה אותי עד שזה עצבן, והייתי חייבת לברוח, והחדר היה בהיר וחמים ומכיל בדיוק כמו שהייתי צריכה. אני נזכרת באותו ערב שעשינו מסיבה בגג של שירה וכולם באו והרגשתי שאני לא מסוגלת ללכת, למרות שדווקא בירושלים הייתי יציבה יחסית ולא היו לי מצבי רוח קיצוניים, ובסוף הלכתי בכל זאת, בקושי דיברתי עם אביאל ישבנו בשני צדדים שונים של הגג, אבל הנוכחות שלו הספיקה לי, ובסוף הערב לפני שהוא הלך הוא קרא לי, הייתי כבר קצת שיכורה, הוא אמר לי שאני קרובה לתשובה, ושאלתי אותו במבט מפקפק אם מלחזור בתשובה, אז הוא אמר לי ״לא, תשובה בכללי״ ואז המשכנו לדבר על דת, לא באמת הצלחתי לנסח את עצמי בגלל היין אבל זה לא כזה היה משנה התוכן של המילים, שנינו זהרנו, והוא אמר לי ״את מעניינת סול״ ואני שאלתי אותו ״למי עוד אתה אומר את זה?״ משום מה, והוא אמר ״זה כבר היין מדבר ממך״, ויום למחרת הוא אמר לי ״נכנס יין יצא סוד״. מעניין איזה סוד הוא חשב שהוא גילה. 

אני מתגעגעת להכל בטירוף ואני לא יודעת למה אני כותבת את זה, הטייטל של להתקע בעבר הוא טייטל גרוע בעיני, אבל מצד שני זה עושה לי טוב, ההזכרות, ההתרפקות, אז אולי זה לא להתקע, אולי זה לעכל, להכיל, לעבד, מה שלא יהיה. זה עושה לי טוב.

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 11/11/2017 18:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Harvester of Sorrow ב-11/11/2017 19:38
 




הברכה שלו ליום הולדת שלי הייתה קסומה. 

כל הבוקר החברים מהלימודים כתבו לי "מזל-טובים" בקבוצה, והוא ראה ולא כתב. זה היה לי מוזר שהוא לא כותב ממש כלום, אבל כשנהיה מאוחר אמרתי לעצמי שכנראה סתם רציתי לשכנע את עצמי שהוא יכתוב. הפער בין המודעות העצמית שאתה חושב שיש בך למודעות העצמית שבאמת יש בך מתעתע לפעמים. 

ב23:00 בלילה ישבתי עם חברות במסעדה ופתאום ראיתי על הצג של הפלאפון הודעה קולית מאביאל. אמרתי את זה לחברות שלי בקול של חיזר שלא מחובר לסיטואציה, לפעמים לוקח לי רגע עד שהרגש נופל מהראש ללב. הוא אמר בהודעה בקול שחימם לי את הלב שמהבוקר הוא מנסה לכתוב לי משהו שנון ונחמד אבל הוא לא מצליח, אז הוא לפחות יקליט לי משהו. ואז הוא אמר עוד כל מיני דברים. 

אני לא רוצה לשכוח אותו, אבל אני יודעת שאני לא מותירה לעצמי שום ברירה, או שאולי המציאות לא מותירה לי ברירה, לאט לאט גם ההודעות הקטנות האלה מדי פעם יאבדו כל טעם. אנחנו נשכח את הקולות אחד של השני, את צורת הדיבור, את ההוויה. לשלוח הודעות יהיה כבר סתם דיבור עם בן אדם לא מוכר. ובכל זאת קשה לי לשכוח אותו. קשה לי להשלים עם זה שאני אשכח אותו.

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 9/11/2017 20:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

40,512
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסְ וֹ ל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סְ וֹ ל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ