לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סְ וֹ ל

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017


איך פתאום זה קורה לי, דווקא אחרי שטוב, דווקא כשאין שום סיבה

איך פתאום משתלט עלי הרע, מתפזר כמו גז במוח, תופס בהתחלה חלקה קטנה, ואז יותר גדולה, ויותר

עד שלא נשארת שום פינה של טוב. ואיך אני מרגישה, דווקא אחרי שהייתי מאושרת, דווקא אחרי שהרגשתי אהובה, 

איך אני מרגישה מנוכרת וזרה, איך כל הביטחון שלי יורד ברגע, איך אני לא מסוגלת לשבת בחברה, כי מצד אחד קשה לי לתקשר ולהתבטא ולפרוח, ואני הרי סול שחייבת שיגידו שהיא הכי מצחיקה, וישאלו ״סול מה הדבר הכי מטורף שקרה לך? זה בטח פסיכי״. סול שחייבת שיסתכלו עליה בעיניים תוהות ויגידו, ״אני לא יודע למה, היא מצחיקה אותי״. אני סול ועם כל הרצון והכמיהה והתקווה לשקט נפשי הוא לא קיים בי ולשבת בשקט בשלווה זה ממני והלאה.

אז אני מנסה ליישם את מה שאמא שלי אומרת, היא אומרת תמיד היית ככה, פתאום צריכה רגע פינה, תשלימי עם זה ותקבלי את זה ואל תלקי את עצמך, אז אני מנסה ליישם והולכת הצידה, מנסה לתפוס פינה עם עצמי, להיות מאושרת מהשקט שלי, להתמסר לספר או לציור או לשינה, אבל אז אני שומעת קולות של צחוק מבחוץ, והלב שלי בוער, איך אנשים נהנים בלעדי. איך אנשים נהנים כשאני לא מצליחה, כשהכל נראה לי שחור, אתמול הכי הצחקתי אותם ועכשיו אני במיטה עם עצמי וכלום, הכל חולף, סתם עוד ילדה חסרת ביטחון וחסרת קסם. 

הכל מרגיש לי ריקני ואני מרגישה שאני חייבת ללכת מפה, לנשום אוויר לבד, לא לראות אף אחד. אני מרגישה כל כך בודדה בתחושה שלי, מדוכאת ומבולבלת ובארץ זרה ואין לי פה את אמא שלי ואין לי את המיטה שלי והחדר שלי, ותמיד אני צריכה להיות שמחה כי תמיד יש אנשים מסביב ואי אפשר לשקוע בעצבות כי הם יפסיקו לאהוב אותי, הם לא יבינו איפה סול עם שמחת החיים שהכירו, אז אני רוצה ללכת ולהיות לבד, אבל הנה שוב, אולי, אני בורחת מהתמודדות, מלקום בבוקר ולהכריח את עצמי לתפקד כרגיל גם כשהכל נראה לי עצוב ומבולגן ואני נראת לעצמי ילדה אבודה וחסרת משמעות. 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 21/3/2017 20:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים, בדרך כלל דווקא אחרי שאני מגיעה לאיזו נקודת שיא או שמאד כיף לי וטוב לי והכל בסדר, אני פתאום מכניסה לעצמי לראש שמעכשיו כבר לא יהיה בסדר. שאני כבר לא אשמח כמו ששמחתי, שאפסיק להיות טבעית ומצחיקה וטובה ואהובה, פתאום כל מה שנראה לי רגיל ומובן מאליו מסתבך, אני מתחילה לנתח אינטראקציות שהיו פשוטות וטבעיות עד אותו רגע, ומהשנייה שאני מתחילה לעשות את זה, ברור לי שזה יקרה, שבאמת יהיה פחות טוב, לא כי דברים באמת חייבים לההרס, אלא כי אני הורסת אותם, כי אני מנבאה לעצמי את ההדרדרות, מסרבת להאמין שאני יכולה להיות טובה ומאושרת לאורך זמן, מחכה שהקאצ׳ יתגלה, שהאשליה תגמר, שוכחת את האמת שלי, שוכחת כמה פשוטה היא הייתה כשנתתי לה פשוט להתקיים. 

ולמה, חוץ מזה, המחשבה שאפסיק להיות מצחיקה לרגע, כל כך מפחידה אותי. למה זה נראה לי כמו הדבר היחיד שמביא טעם. 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 21/3/2017 11:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מסתכלת בתמונות במצלמה שאנחנו הולכים מכות, זה עוד היה בשלב שלא ראיתי בו אופציה, או לפחות ניסיתי לחשוב שאני לא רואה. רק באותו יום מאוחר יותר כשחזרנו מהאגם וישבנו אחד ליד השני במונית הגדולה ובין כל אמרה לאמרה התגנב לכל אחד מאתנו קצה של חיוך קטן שניסינו להסתיר, חיוך של ריגוש שמנסים להסוות, רק אז התחלתי לחשוב על זה שאולי הוא כן אופציה. 

בתמונה שאנחנו הולכים מכות הוא כנראה כבר חשב על זה, הוא מסתכל עלי בעניין. אני מניחה שאני פשוט לא רציתי להתאכזב וניסיתי להתייחס אליו כמה שיותר סתם כחבר. בתמונה הראשונה אנחנו עומדים אחד מול השני, תמונה אחר כך אני מרתקת אותו על הרצפה. הזרוע שלו נוגעת לי בחזה והעיניים שלו על עצמות הבריח שלי ולמרות שזה סתמי לגמרי כי מן הסתם שזו תהיה הפוזיציה כשאני מרתקת אותו, זה קצת נעים לי להסתכל על זה ואני תוהה מה הוא חשב באותו רגע ואם הוא חשב שעצמות הבריח שלי יפות ואם הוא רצה שהיד שלו תמשיך לנוח עלי ככה באותה צורה. 

אני לא רוצה להתעסק בזה שאני פחדנית ושנראה לי שמנעתי מזה לקרות, כי זה כבר לא משנה, לפעמים פשוט נעים לי סתם להזכר בו, ביופי שלו שכל כך מוצא חן בעיני, בכריזמה ובזה שלמרות המגניבות הברורה שלו לכאורה כל יום הוא היה מסיים עם הספר במיטה קורא כמו ילדה בכתה ו׳ בשכיבה על הבטן, בש׳ הקצת שורקת, בזה שלמרות שהכחשתי את זה אפילו בפני עצמי, משהו בו גרם לי לדפיקות לב ממש חזקות עוד בפעם הראשונה שראיתי אותו. 

זה פחות העניין איתו, כי הסיפור הזה כבר לא יקרה, זה בעיקר העניין שאני מסוגלת להרגיש ככה, שמישהו, בלי סיבה מיוחדת, ירגש לי את הלב וזה יהיה ברור, ולמרות החרא שבזה, זה גם די נחמד, שאפשר להרגיש בצורה כזאת מובהקת. 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 19/3/2017 20:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

37,119
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסְ וֹ ל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סְ וֹ ל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ