לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סְ וֹ ל

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2018


כשהייתי קטנה זה היה החלום שלי; 

רציתי ללמוד משחק, לגור בתל אביב, לשבת בלילה בבתי קפה עם מנורות קטנות שמסתלסלות מלמעלה. כשהיינו נוסעים לתל אביב להצגה-כל המגמה- הייתי מרגישה שכמות בלתי נדלית של אוויר ממלאה לי את הריאות, ובדרך חזרה הייתי מסתכלת דרך החלון של האוטובוס, לראות איך החיים ממשיכים בתל אביב בזמן שאנחנו חוזרים לישוב שכלום לא קורה בו. 

פעם אחת, כשהייתי בת 14 בערך, דודה שלי מרים שהיא הדודה הצעירה והמגניבה שלי, לקחה אותי איתה ועם חברים שלה לבר בתל אביב. אלה היו שתי קומות אפלוליות וכולם שם היו בני 30 בערך. זה הקסים אותי, החיים האלה שנמשכים אחרי שכולם הולכים לישון, כוסות היין, התאורה הצהובה המעומעמת, קולות הצחוק והפטפוט. 

כשחושבים על זה, אפשר לומר שהחלום שלי התגשם. אני לומדת משחק בתל אביב, בקרוב אעבור לגור פה, ובינתיים חיה פה בערך. אני יושבת בבתי קפה בלילה, והלוואי שתמיד הייתי שמה לב אם יש בהם מנורות שמסתלסלות מלמעלה או לא. חוויתי דברים, אחרי שתמיד רציתי לחוות, ומעניין להגיד אבל דווקא אותם דברים שממש אפשר להגיד עליהם באופן מובהק ״חוויתי״, או לסמן עליהם וי ברשימת הדברים הלא כתובים שחייב לעשות, הם לא אלה שגרמו לי להרגיש שעשיתי משהו. הם פשוט קרו, ולפעמים ההילה שלהם הייתה יותר גדולה ממה שהם באמת. אני גאה שהגשמתי, ושמחה שאני לומדת את מה שרציתי ללמוד כל החיים ומבלה את חיי איפה שרציתי, ויחד עם זאת, עולות בי לפעמים מחשבות על תקופה בירושלים שלא תכננתי מעולם, שהייתה הזרקות אל תוך בועה שקטה ואצילית, שלא עונה על שום סעיף ברשימת הדברים שחייב לעשות, למעשה לא עשיתי בה שום דבר מיוחד, אבל היא עשתה לי טוב אמיתי. ואולי טוב אמיתי זה מה שבעצם צריך. אני פוחדת קצת שאשכח את הטוב האמיתי בבועה שבה נדמה לפעמים שהרפתקה וסיפור ועניין עדיפים על פני טוב. אני פוחדת שאני אשכח כמה נעים להיות פשוט, מחובר, להשיב בחיוך מילים נקיות. אני פוחדת שאני אשכח שהעניין טמון בזמן, בגילוי, בשקט, לא בכפייה שלו ובמהירות שבה הוא מגיע. אני רוצה לזכור את כל זה.

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 14/10/2018 12:12  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עיר קטנה ב-15/10/2018 21:15
 




אני חושבת שהחוסר בקרבה פיזית מרחיק בינינו. הרבה פעמים זה דווקא להפך, אתה חבר נורא טוב של מישהו, וברגע שנכנס לקשר פן פיזי, פתאום קצת מסתמכים עליו, ושוכחים לדבר כמו פעם, וזה גורם למרחק. אבל אצלנו זה לא היה ככה. בהתחלה לא סבלתי אותך, אחרי זה נהינו חברים די טובים, וכשהתחלנו לישון ביחד ואז גם לשכב הפכת להיות חבר נפש אמיתי שלי, אהבתי אותך באמת מהלב. פתאום שכחתי שפעם חשבתי שאתה שטחי, הכרתי אותך מקרוב בכל הנימים שלך, והתמכרתי- באמת התמכרתי- למגע שלך, לחום שלך. אתה היית הדוגמה בשבילי לזה שלא חייב לאהוב בן אדם מההתחלה. לא חייב גם שיהיה בו את כל מה שאתה אוהב בדרך כלל. זה לא שינה לי שלא היית עמוק כמוני, או אולי לא מורכב כמוני, או אולי פשוט לא בעל מודעות חותכת כמוני. כבר לא היה אכפת לי שאתה כאילו מתייפיף, שאתה אופטימי מדי, שאתה מסתכל על דברים בצורה שבה היית רוצה שהם יהיו ולא כמו שהם באמת. כי בלילה במיטה ישנת עם חולצה גזורה והשיער שלך היה פרוע והיית אומר לי גם דברים לא יפים, כמו זה שאתה והבת דודה העיוורת שלך הייתם קצת נוגעים אחד בשניה כשהייתם ילדים. אז האמנתי לך. האמנתי שאתה אמיתי למרות שלא חשבתי ככה בהתחלה. ואנחנו אהבנו אחד את השניה מאד. אני לא יודעת להגיד איך, אני יודעת פשוט להגיד שאהבנו, שהיינו מבלים ימים בחדר, או בבתי קפה, שותים יין בצהריים, נוסעים בקורקינט, ואהבתי לשמוע אותך מדבר על אחמ"שות ועל יינות למרות שזה לא מעניין אותי. ואתה אהבת את הנוכחות שלי וניסית לשכנע אותי להשאר גם כשהייתי צריכה ללכת. 

ואז נהיית לך חברה. זה לא שאתה לגמרי בסדר, כשאתה אצלי בבית ואנחנו קוראים ביחד במיטה אתה מחבק אותי ומלטף לי את הכתף. ובכל זאת, זה לא כמו פעם. אנחנו כבר לא ישנים אחד אצל השני, וגם לא נפגשים בבתים כל כך הרבה. פעם הבית שלך היה הבית השני שלי, וזה לא היה לפני כל כך הרבה זמן. כשהגעתי בפעם האחרונה אבא שלך אמר לי , "מה זה סול כמה זמן לא ראינו אותך", ורציתי להגיד לו "נכון, לבן שלך יש חברה". וככל שהמגע הפיזי בינינו הולך ונעלם, ככה קשים לי פתאום החסרונות שלך, בעיני. ככה אני נהיית פחות סבלנית אליך. פתאום אני שוב חושבת שאתה לא מעמיק מספיק בדברים. ומתווכחת איתך. הרי כששכבנו או ישנו יחד, איך שנקרא לתקופה הזאת, הייתי מוותרת בקלות. הייתי מלטפת לך את הראש, או מבהירה לך את דעתי בעניין ונמרצות. לא בכעס ולא בחוסר סבלנות.

אני לא יודעת מה אני רוצה שיהיה. אהבתי את המצב בדיוק כמו שהיה פעם. אבל אני חושבת שצריך לתת למצב חדש להתהוות. פשוט להתהוות כפי שאמור. 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 14/10/2018 00:23  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סְ וֹ ל ב-14/10/2018 12:11
 




בשיעור משחק המורה ביקש שכל אחד יספר על עצמו מה שהוא רוצה. מה שנראה לו חשוב בחיים שלו. אנשים עלו וסיפרו סיפורים קטנים מרגעים ישנים בחיים. זה סוג הסיפורים שאני הכי אוהבת, אלה לא סיפורים אקטואליים, שקרו עכשיו וחייב להוציא אותם, אלה סיפורים טיפשיים שמשום מה- המוח בחר לזכור דווקא אותם. זה גרם לי לחשוב על העבר שלי. כשאני חושבת על זה, נדמה לי שהחיים שלי התחילו מהצבא. זאת אומרת, אני זוכרת הרבה ממה שהיה לפני הצבא. ויש לי זיכרון אפילו חד לילדות שלי או לרגעים ממנה, אבל מהצבא אני יכולה להגיד בדיוק איך כל אירוע גלגל אותי להיות מי שאני, ולפני כן נדמה לי לפעמים, שאני לא יודעת איזה אירועים היו באמת משמעותיים בחיים שלי, או לפחות איך הם השפיעו. זה גרם לי לנסות לחשוב ולהזכר טוב טוב. 

אבל מה שרציתי להגיד בעצם, או אולי הזיכרון שהמוח שלי הכי נתקע עליו, זה דווקא הכמה חודשים בירושלים מלפני שנה. ידעתי את זה עוד אז, ממש בזמן שזה קרה, שזו אבן דרך חשובה בחיי. שמשהו קורה. זה היה כל כך מובהק, המעבר הזה מעצב תהומי ממושך לאושר אמיתי. זה היה מסוג הדברים שאמרתי עליהם תודה יום יום- מתי כבר מספיק טוב לך כדי להגיד תודה ממש יום יום. זה לא קורה בדרך כלל. אבל אז זה קרה. כשאני חושבת על התקופה הזאת ננסכת בי שלווה, געגוע אמיתי ועמוק. התקופה הזאת הביאה איתה תקופה ארוכה של טוב- עד עכשיו למעשה, ואני מאושרת על זה. אבל היא באופן ספציפי, הייתה משהו מיוחד. אני חושבת על אביאל. אין לו מושג שהוא היה היד המושיעה שלי מתהום של תקופה ממושכת. אין לו מושג שאפילו שלא ראיתי אותו בתום שלושת החודשים ואין לו שום קשר ישיר לחיי היום, הוא היה הניצוץ שממנו חזרו חיי לבעור, אחרי שלא האמנתי כבר שזה יקרה. כמה מקרי ולא מקרי זה. כמה לא יאומן זה. אני חושבת כמה מוזר זה יהיה אם אני אגיד לו דבר כזה. וכמה הכרחי זה, למען האמת. הוא היה המלאך שלי. הוא היה השליח של אלוהים אלי. הוא גרם לי יום אחד- אחרי שנה וחצי של קהות חושים- לצחוק מכל הלב. הוא גרם לי להיות שובבה אחרי שנה וחצי שהייתי רצינית. אני כבר כמעט האמנתי שאני בן אדם רציני- הרי אתה נוטה לשכוח מה היית פעם כשאתה נשאב כל כך להווה- אתה זוכר שאמרת לעצמך ושאמרו לך שאתה מצחיק ושטותי, אבל מתישהו זה מתעמעם עד שאתה כבר חושב שאולי המצאת את זה. ופתאום ביום אחד אתה חוזר להיות שובב. חוזר לך החיוך, המבט המתריס, הלב נהיה סוכריות קופצות מסיפורים טיפשיים והקנטות אל מול אנשים שאתה מחבב, הגוף חוזר להיות גמיש. הוא כבר לא דרוך. שנה וחצי היה וברגע חזר לעצמו. אני חושבת ששלושת החודשים האלה הם הנס הקטן של החיים שלי.

אני מאושרת עכשיו עדיין. הייתה לי שנה נפלאה, התקבלתי לבית ספר שרציתי ללמוד בו מאז ומעולם, יחסית לעצמי- שלו לי בגוף. אני בסדר עם שגרה. אני לא מחפשת הרפתקאות כל הזמן. אני לא מחפשת להיות הרפתקנית כל הזמן. אני מנסה לזכור להגיד תודה. ויחד עם זאת, כשאני נזכרת בחדר שטוף האור שהיה לי בירושלים, באחר צהריים שלווים שהזמן זז בהם כמו שהוא יכול לזוז רק שם, שהאוויר סמיך בהם ועוטף את הגוף באופן שגורם לך להרגיש כאילו אתה ילד בשדה עם עשבים גבוהים בהגמון החולה, שהשמש כל כך רכה בהם, והלב נמס ומכיל את הכל; את הטוב, היפה והרך, את הרגשות הילדיים, ההתאהבות שהייתה כמותה רק בילדות, את ההתנהגות הטפשית מול זה, הפספוס, הכל מוכל ומובן על ידי עצמך, כשאני חושבת על זה, עולים בי געגועים אמיתיים לתקופה שלא הייתה כמותה, והיא פשוט בדיוק. פשוט בדיוק מה שיכולתי לקבל. 

 

נ.ב; לא הספקתי לשאול מאז שחזרתי, אבל איך זה בעצם שישראבלוג כן קיים בסוף?

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 13/10/2018 21:33  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סְ וֹ ל ב-14/10/2018 00:02
 



לדף הבא
דפים:  

41,093
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסְ וֹ ל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סְ וֹ ל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ