לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סְ וֹ ל

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017


לא, יואב, למה אתה נכנס לי לחיים מחדש?

למה אתה מספר לי שמשהו עבר עליך בדרום אמריקה, שהשתנית, שהתבגרת, שאכפת לך מהסביבה שלך

למה אתה נכנס איתי לשיחות עומק, רגיש, בקול חלוש, מספר לי שהשלמת עם אמא שלך למרות שהיא עדיין לא חושבת שאתה מוצלח

זורק משהו על צוק איתן, על חברים שלך שמתו

אומר בקול אמיתי וכנה שאתה כל כך שמח לדבר איתי, שבחיים לא הרגשת ככה כשדיברת עם מישהו

ואז כותב, אחרי השיחה, שהוקסמת

וזה כבר לא מרגש אותי נורא, כי אין רגשות. לא התראנו חצי שנה.

אבל זה מרתיע אותי, כי אני מזהה את זה קורה שוב, את התהליך שבו אתה יוצר אמון

כמו תמיד

כל כך אמין, כל כך רגיש-לרגע-גורם לי לחשוב שהפעם אתה אמיתי איתי, שהפעם אני לא אופתע לגלות שיום למחרת יוצאים ממך כל הארס והרוע שיכולים להיות בבן אדם, כשהכי גרוע שאתה בכלל לא מודע אליהם, או אולי כן, אבל על פני השטח אתה שומר על ארשת ״מה עשיתי״ תמימה לגמרי.  

ונכון שהפעם זה רק בקטע ידידותי, מלכתחילה, ושאין לי מה להפגע כי עבר הרבה מאז ובכלל יש לי אנשים אחרים בחיים והגישה שלך ללב שלי חסומה על ידי מליון חוויות ורגעים שהשכיחו אותך. נכון שאפשר להיות רק חברים בצורה נחמדה וניטרלית, שאפשר לשמור על שליטה, אבל איכשהו איתך נדמה לי תמיד שהשליטה שלי לא תלויה בי, ושיכול להיות שבלי שאשים לב, יגיע הרגע שבו אהיה לא יציבה, ואתה תשלח רגל מהירה חלקלקה, ותפיל אותי, ואני אגיד לעצמי, טיפשה איך נפלת בזה שוב. 

אף פעם לא הצלחתי לקרוא אותך בדיוק שזה די מתסכל אותי כי אני תופסת מעצמי בן אדם שקורא אנשים די טוב. ומצד שני בכל פעם שאנחנו מתחילים לדבר משהו בי נפתח ופתאום אני צוחקת ונהנית ולא רק מנסה להצחיק ולהנות ואני חיה את הרגע ולא חושבת על הרגע ואולי זה חלק מהתעתוע שלך אבל נדמה לי שגם אתה. ולמרות הכל , למרות הנורה האדומה שמזהירה אותי מליפול, הטבעיות שאני מרגישה בקרבתך מונעת ממני מלהעיף אותך לגמרי מחיי. 

וזה יכול היה להיות נחמד כי בכל זאת כמה חברים טובים עם חיבור טוב כבר יש בחיים, רק שאני עדיין תוהה וקצת מוטרדת, משמץ הקנאה ששטף אותי כשסיפרת על אותה חברה.

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 28/5/2017 01:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים אני כל כך רוצה להוקיר תודה להורים שלי, 

שהם כאלה טובים 

שאמא שלי שמה לי סוודר על הברכיים ישר כשאני נרדמת באוטו

שאבא שלי מחבק אותי חזק חזק בבוקר ואומר ״איזה כיף שאת פה״.

היום חשבתי מה הייתי מרגישה אם היו לי מן כאלה הורים שלא היה להם אכפת כל כך. הם היו אוהבים אותי כמובן, אבל היו מהנהנים באדישות כשהייתי מספרת להם דברים, ולא היו עוזרים בשנייה שאני מתקשרת מהודו לספר על איזו בעיה. זה היה לי עצוב. לא בגלל העזרה או העדרה, אפשר להסתדר גם בלעדיה. רק בגלל ההרגשה שאין מישהו שאתה הכי חשוב לו מכולם ויעשה בשבילך הכל. זה חור בחיים שאני לא יודעת אם הייתי מצליחה להתמודד איתו.

לפעמים, הצורך הזה להוקיר להם תודה גדול מדי עלי. אני רוצה לתת להם הכל חזרה, לתת להם סיבה טובה לאהוב אותי, אפילו שהם אוהבים אותי ככה בלי סיבה. אמא שלי אמרה לי היום ״את האושר בהתגלמותו״, וזה שוטף את הלב בטוב, אבל גם גורם לי קצת לחשוב, למה. אני לא עושה מספיק כדי להיות האושר בהתגלמותו. 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 24/5/2017 04:07  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סְ וֹ ל ב-28/5/2017 01:35
 




עוד כמה שעות הטיסה שלי לארץ,

אני יושבת בדירה של מיקה על המיטה לבד, מיקה טסה כבר בבוקר

בחוץ אור של אחר הצהריים, וזמר שמנגן שירים של אלטון ג׳ון, וקולות של הורים וילדים אמריקאים

אני לא עצובה, או לפחות לא אמורה להיות עצובה, אבל קצת כבד לי בחזה. תמיד בסוף אני אומרת לעצמי, איזו תקופה זו הייתה. ואז אני שואלת את עצמי אם נהנתי ממנה כמו שהייתי צריכה להנות, ואני לא יודעת מה התשובה, כי אצלי דברים לא מסתכמים בהנאה פשוטה, אבל אני רוצה להאמין שניצלתי אותה ולמדתי ממנה הכי הרבה שיכולתי. אני לא אוהבת לסכם, כי מילות סיכום זה כל כך בנאלי לעומת התחושה הלא ברורה, המסורבלת, העצובה והקצת נעימה של סגירת מעגל.

אני רוצה לגדול ולהיות אמיצה ולהאמין בעצמי למרות שככל שאתה גדל ורואה עולם אתה מבין כמה אתה קטן ולא מיוחד. אולי השיעור הבא ברצף השיעורים בחיי הוא להבין שאתה מיוחד גם כשיש הרבה מיוחדים. זה נשמע לי מסוג המשפטים הקלישאתיים של הרצאות על אמונה עצמית שאני שונאת, כי נו באמת מה זה הקטע הזה שכולם מיוחדים זה סותר את הרעיון של מיוחדות, אבל מי יודע, אולי זה עוד שלב שאני צריכה לעבור.

לא יודעת,

לא יודעת,

אין לי מילים

דמעות קטנות שורפות לי את האף בדרך לעיניים

הן לא יצאו, זה לא פרץ של בכי

רק תחושה עמומה שהחיים ממשיכים, שדברים קורים, וחולפים ונשכחים, 

ומחר אני בארץ. 

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 22/5/2017 02:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

37,740
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסְ וֹ ל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סְ וֹ ל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ