לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סְ וֹ ל

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2019


פתאום בוער לי קצת שיהיה לי משהו. אף פעם לא בער בי כל כך העניין הזה, אולי חוץ מבכתה י״א כשעוד לא ידעתי איך זה קורה והייתי חולמת לשבת עם החבר העתידני שלי במקס ברנר. אבל אחרי זה לא היה צורך לפנטז, בהתחלה כי כל הזמן היה מישהו, ואחרי זה כי נמאס לי או שריגשו אותי דברים אחרים ולא היה לי מספיק צורך ועניין גם בבחור. ועכשיו פתאום יש צורך. כל יום אני נמצאת באותו מקום עם אותם אנשים. אני נוסעת לתל אביב בצהריים וחוזרת הביתה בלילה. אני אמנם לומדת משחק ולא כלכלה ומנהל עסקים אבל בפועל די מהר זה הופך להיות שגרה ורוב הדברים לא מרגשים. חוץ מהדברים הלא מרגשים יש גם דברים כן מרגשים על סף המלחיצים. וכשתוקף אותי כאב בטן כזה של לחץ אני חושבת לעצמי כמה הייתי רוצה שיד חמה תלטף לי את העורף ושגוף גדול יצמד אלי במיטה ויחבק אותי מאחורה. אני באמת לא יודעת מה העניין הזה עם מגע שהוא כל כך מרגיע, אבל זה ככה. אני מוצאת את עצמי משתוקקת לזה לפעמים. בתוך כל הגעגועים האלה לזוגיות ולצד שיחות קצרות בואצאפ ובאינסטגרם מדי פעם, נזכרתי בפלג, ותהיתי אם יכול להיות שעוד יהיה בינינו משהו. חשבתי על זה שמפתיע וקצת עצוב באופן הקיומי של הדבר, שרוב הגברים שהייתי איתם כל כך לא רלוונטיים לחיי היום ואין שום סיכוי שבעולם שאהיה איתם שוב או אפילו אראה אותם. מה זה אומר שבן אדם שלרגע או לכמה רגעים או להמון זמן היה הבן אדם הכי קרוב ומשמעותי בחיים שלך ופתאום אין סיכוי שבכלל תראו אחד את השני. 
זה קצת מוזר, אבל אני כאילו כבר לא יודעת איפה מכירים אנשים. אני תוהה איך פעם תמיד היה לי משהו או משהוים בכוונת. לא הייתה תקופה שלא היה לי בחור או לפחות בחור שאני מפטפטת איתו ונפגשת מדי פעם וכאלה. חשבתי שכשאלמד משחק זה ירחיב את עולמי החברתי וההרפתקני והרומנטי כי כאילו אמורים להכיר כזה מלא אנשים מגניבים ודרכם עוד אנשים מגניבים ולצאת ולבלות ולחוות חוויות שיתרמו לך כששחקן לא? אז לא. 
לא יודעת אני סתם קצת חופרת בסך הכל רציתי להגיד שקצת בא לי מישהו והי ואו אני שונאת להיות אישה טיפוסית אבל נו מה אני אעשה.
נכתב על ידי סְ וֹ ל , 17/2/2019 00:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מקנאה באנשים שיוצאים לטיול הגדול שלהם נטולי דאגות מתמסרים לחופש. 

אני גם בטיול הגדול שלי דאגתי. לא בדיוק באופן רציונלי, לא בתבנית של מחשבות מודאגות, זה היה מן בסיס שקוף של דאגה. גיל 21 זה הגיל הנכון להתחיל בעולם המשחק ככה חשבתי ואני הייתי בהודו. לא ידעתי מה יהיה איתי כשאחזור. לא ידעתי אם עדיין יש לי את זה, וזו מחשבה די קיומית כשמרבית חייך אתה מרגיש שזה רוב מה שיש בך. 

היום אני לומדת משחק ואלה כבר החיים האמיתיים. תמיד אומרים שקשה להתבגר ואיזה כיף זה להיות ילד חסר דאגות אבל אתמול באמצע משמרת הבנתי את זה פעם ראשונה באופן פרקטי ואמיתי ומחובר לקרקע; לא יהיה כבר זמן שבו זה בסדר לעזוב הכל. לא תהיה הזדמנות רק ללכת ולטייל ולהזרק ולהכיר אנשים ולשכב על הגב ולאכול ולנסוע באופנוע ולהרגיש דחוי ואהוב ולשתות ולהקיא בלי להרגיש אשמה על זה שבזמן הזה יכולת לקדם את החיים שלך. וזה לנצח ככה מעכשיו. צריך להתקדם.

נעצבתי באמצע המשמרת כשחשבתי על זה, וכשחשבתי-למרות שידעתי את זה מכורח המציאות ורק לא שמתי על זה את הדעת- שלא יהיו עוד הרבה דברים. לא יהיה לשבת בגינה עם בנות ועם בנים, להתרגש בצורה מופרזת כשמישהו בא או כשמישהו הולך, ליצור פנטזיה שלמה רק כדי להתעניין, באיזה ילד, שמשהו בו מסקרן, ומה שמפליא זה- שהפנטזיה עובדת. היה אפשר להתאהב ולהתרגש ולפרפר את הבטן מפנטזיות שיצרת בעצמך. 

פעם הגיע לשכונה ילד חדש בחופש הגדול, קראו לו דניאל וג׳ני ואני נפגשנו איתו פעם אחת. אחרי שנפגשנו איתו עמדנו במרפסת שלי וצעקנו שעות ״דניאל דניאל״ וזה מילא אותי בתחושה של אהבה וציפייה; אולי הוא ישמע אותנו.

בתיכון היו לי פנטזיות לעבור לקיבוץ בדרום לזמן מה. ללבוש בגדים זרוקים, להתנדב בדיר, להוציא עיזים למרעה בשקיעה, להתחבר עם בחורה שזופה עם שיער קצוץ, לבלות את הערבים עם בחור מתולתל עם שקט פנימי וגרגורת שבולטת כשהוא צוחק. אפילו שזה לא קרה אף פעם, הפנטזיה הזאת החזיקה בפני עצמה. היא הייתה אפשרית. הכל היה אפשרי כי שום דבר לא היה הרה גורל. כמו לשבת בבית קפה כשאתה בביקור בבית חולים. זה בסדר כי אתה בכל מקרה בבית חולים מה זה משנה שעל הדרך תשב בבית קפה. זה לא בזבוז זמן. גם אז, בילדות ובנערות וגם בבגרות בהתחלה, שום דבר הוא לא ממש בזבוז זמן. בכל מקרה הכל מועד אל עבר כיוון אחד, אתה תגיע לצבא. זה מה שתעשה עד גיל 20. 

מטריד לחשוב שזה נצחי. אני לא אוכל לחזור שוב להודו לחצי שנה. נכון שאני בכלל בחורה של הישגים, נכון שכשהזמן עצר מלכת רציתי משהו להאחז בו, פיסת חיים, פסגת חיים, לרוץ. ובכל זאת, אולי עכשיו דווקא, הייתי יכולה להעריך את האפשרות לשכב על הדשא כשהרוח מלטפת לי את הפנים. הייתי רוצה את זה מאד לפעמים.

נכתב על ידי סְ וֹ ל , 10/2/2019 12:31  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סְ וֹ ל ב-17/2/2019 00:25
 





41,388
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסְ וֹ ל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סְ וֹ ל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ