לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2012    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2012

פָּן אחר, פֶּן אולי


ובין קפלי הבד וקפלי הגוף הם היו מתלפפים זה דרך זו בשעות הראשונות של אחר הצהריים. הידיים היו מחליקות מן הסנטר אל המותן ובחזרה, הראשים היו מתקרבים ומתרחקים, וחוזר חלילה. אצבעות היו נוזלות מהמצח, אחורנית, עד הקודקוד, מערבלות ומסעירות, עוצמות עיניים ופוקחות שפתיים. הם היו מתגלגלים ומתחלפים, רקה מונחת על ירך, לב נח תחת אפרכסת, שפתיים בשרניות מוצאות נחמה בפיתולי הצוואר. ורגלים משתרגות, אצבעותיהן מדגדגות, אורכן מדורג והן שלובות זו בזו, מצמידות ומקרבות. ולבבותיהם היו פועמים בסנכרון משגע של תשוקה וקרבה ורעות, ודמם שועט בעורקיהם, מלהט ומסמיק. והזרועות אוזרות את כל כוחן לשמור פן הוא יברח, פן היא תחמוק, מרפקים ננעלים ומתרככים בלי קצב, מחפשים נואשות את מקומם. ועיניים חדות שנלחמות בדחף לחבוא, מישירות מבט אל בנות זוגן העייפות בפנים שמולן. הבדים העוטפים אותם מאבדים את משמעותם ונזכרים בה חליפות, וזורמים עם הדיאלוג הגופני עד שזה ימאס בהם. ושפתיים ננשכות ונשיקות מתלקקות, וגרונותיהם נאנחים כהמיית יונים החוזרות לשובך. וכשימצאו מנוחה הם ייעצמו להם לאט, ביחד, בטן אל גב ואף אל קודקוד. ותשקוט האש שבערה באישוניהם, אשר כעת נחבאים תחת שקיעת העפעפיים הרכים, המשכינים רוגע בטוח בשניות הקשות שבין הפנטזיה במציאות לזו שבחלום.

 

נמשים.

נכתב על ידי , 20/5/2012 19:21   בקטגוריות אופטימיות, חיוכים  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-31/5/2012 13:29
 



אקספוזיציה


לאיש שגר בבית מספר מאה ושש יש חצר גדולה עם עצי פרי. כל יום בשעה עשר הוא יוצא לחצר במכנס הקשור בחוט ובגופייה לבנה, מושך את הצינור הירוק שמוצמד לקיר המערבי של הבית ומשקה אותם, לפי הסדר, משמאל לימין. לאיש שגר בבית מספר מאה ושש קוראים עמנואל. הוא כבר בן שבעים ושתים, ו"שני פעם לשבוע", לדבריו, הוא מבקר בבית החולים, לתחזק את הזכרון ההולך ומחליד. כך לפחות הוא טען. בשנה האחרונה איש לא ראה אותו עוזב את החצר המדויקת, הנטועה, שנטעה אותו בתוכה. לעמנואל יש כלב קטן ושחור שקוראים לו קונפוציוס, שהיה נובח על עוברי הרחוב שהיו קרבים לשער העץ של בית מספר מאה ושש, שהרי הרגיש שעזרה לידידים חשובה יותר מתרומה לקהילה הסובבת אותו. קונפוציוס לא תמיד היה חלק מהבית. יום אחד, כשהיה בנו של עמנואל בן עשרים ושלוש, מצא עמנואל את גור הכלבים מונח, משום מה, בפתח השער לביתו, מכורבל בתוך קופסת קרטון עליה הודפס חד קרן שבפיו שלט מטושטש. עמנואל היה מאכיל את קונפוציוס באוכל איכותי לכלבים ובהגיגים פילוסופיים על החיים שאחרי המוות, כמו שהוא אוהב. אנושיות הפכה אצלו למילה נרדפת למוסר. שלא כמו הכלב, עמנואל דווקא היה בעד טקסים. החביתה בארוחת הבוקר שהיה מכין לעצמו היתה מסודרת תמיד על החצי השמאלי של הצלחת, לצד הרבע העליון שהוקדש לעגבניות והתחתון שאוכלס בגבינה לבנה. הוא היה אוכל אותם בכיוון השעון, בסדר הנכון, לא עובר לחלק המנה הבא עד שסיים את קודמו. עמנואל דווקא כן היה נכון ללמוד. הוא היה יושב עם ספרי הפילוסופיה בכורסא שכבר שוקעת תחתיו יותר מפעם, דבר שנבע מעייפות הכורסא ולא ממשקלו שלו, שהרי היה גבר צנום למדי. האגדה מספרת שכשהיה צעיר חינך עמנואל צעירים אשר ביקשו לדעת דרכי התנהגות, וכשאחד מאלו היה מרגיז אותו, היתה מלבינה אחת משערות ראשו. ביום שבא ובו הלבינה השערה השחורה האחרונה עזב עמנואל את בית החינוך, הותיר מאחוריו גדודי נוער שנמס תחת שעוות חותמו, והחליף את כסא המורה בכורסא שבסלון, ליד כוננית הספרים. לכשבגרה, ניסתה אחת מתלמידותיו לחפש זכר לשיעורים מעוררי ההשראה של עמנואל, אך מאמציה עלו לשווא. הוא לא הותיר אחריו כתבים, למרות שעטו עברה על דפים כמה שנדמה לכל כבמשיחת קולמוס אחת. מה היו גורלם של הדפים הללו? אין איש יודע. יש שאמרו שהיה שורף אותם בסוף כל יום, יש שאמרו שהם וודאי מוחבאים תחת מרצפת רופפת במטבח ביתו, ויש שגיחכו ואמרו שוודאי הוא מאכיל בהם את הכלב שלו, השחור, הקטן. עמנואל כבר לא טרח להקשיב לאותם תלמידים לשעבר, אשר לפעמים היו מהרהרים בקיומו בקול רם כשעברו ליד הבית עם שער העץ הגדול, בלי לחשוב שמא חלונות חדריו היו פתוחים. הם רק בני תשע עשרה, הוא היה חושב לעצמו. מה הם מבינים לגבי החיים, הוא בגיל תשע עשרה הספיק כבר להתחתן, ומכאן אפשר להסיק את מידת החוכמה המצומצמת של הגיל הפזיז הזה, הרי לו היה זה רעיון שעלה יפה, הוא לא היה יושב עכשיו לבד עם ספרי הפילוסופיה. הוא הפסיק להתגעגע לתקופות בהן עבד כספרן, אך עוד היו בו כיסופים מסוימים לעבודה הראשונה שאי פעם היתה לו, כרועה צאן. הוא התגעגע לשתיקת הכבשים, ששקטו, שלא אמרו דבר, ורק הביטו בו בעיניים מלאות בחכמה, או טיפשות, הוא מעולם לא הבחין בין השנים. הוא היה מספר להם משלים על אהבת האדם ואהבת האחר, והן היו ממשיכות לצעוד וללעוס עשבי בר. הן ודאי לא הבינו את כפלי המשמעויות שהיו בדבריו. עכשיו, כשישב בכורסא בחדר המואר באורות הטבעיים האחרונים של היום, הוא הרהר מחשבות אחרונות, הרהר, ותהה אם אי פעם יוכל למצוא מקום בו יוכל להנהיג לפי עיקרי אמונתו. אולי בגלגול הבא.

נכתב על ידי , 10/5/2012 14:05   בקטגוריות טיולים, געגוע  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-18/5/2012 15:00
 



פרפרים וציפורים נודדות


יום חופשי הוא כמו הפסקת קפה למחשבות השגרתיות, אפילו אם הוא מנוצל רק כדי לשכב על הערסל עם הרגליים למעלה, ולהביט אל מיעוט העננים שזז לאיטו בשמיים. יש פיסות של כחול מבעד לסבך עלי תאנה גדולים, ועלי פיקוס הממורכזים בירוק וגבולותיהם טבולים בלבן. זה באמת היה יום יפה, ואפילו השכנים הרועשים במעבר לגדר הצהובה לא הרעישו כבכל שבת. ביום כזה נותר רק לעצום את העיניים ולהתמכר למוזיקה הרגועה, לטעם השוקולד על הלשון, למגע הרוח של אמצע מאי על האף והלחיים. לולא היתה ארוחת צהריים, יכלתי להיות שרועה בפוזיציה הזו עוד כמה שעות. אולי היה מתמזל מזלי והייתי נרדמת תחת צילו של העץ וצלילי הציפורים העצלניות, כשהספר מונח על פרצופי כפועל יגע בהפסקה הנחשקת מיום העבודה המפרך. חולמת על הדמויות העגולות בדמותם של שחקנים המשחקים על הבמה שלא אזכה להיות בין צופיה. חולמת על עוד ימים שכאלו.

 

נמשים

נכתב על ידי , 5/5/2012 18:45   בקטגוריות חיוכים, טיולים, נופים  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-6/5/2012 16:39
 





24,203
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ