שמועות הגיעו לאוזנינו על מסלול הליכה משגע, שמפסגתו, כך שמענו, נשקף הנוף היפה בעולם כולו. הבטנו אחד על השניה במבט מפענח. "את מוכנה?" שאל הבחור שלי. "לא נעשה את זה אם את לא רוצה". חייכתי. לפעמים זה כל מה שצריך.
ככה מצאנו את עצמנו, בלי שתכננו, במעלה השביל. המסלול לא היה ממש ברור לאף אחד מאיתנו, אבל המשכנו. בהתחלה היה המסלול בנוי גבעות קטנות, פסגה אחרי פסגה, הישגים קטנים. כשטעינו בדרך, לא היססנו לחזור ולנסות שוב. ככה המשכנו, מונחי מצפון ולא מצפן, והשביל הלך והפך תלול יותר ויותר. הגבעות הפכו להרים. המשכנו במעלה השביל, כשלבבותינו פועמים בקרבנו. ידענו - רק עוד מעט, ואנחנו בפסגה.
ואז הגיעה הנקודה שכבר לא יכלנו להמשיך ממנה. כלומר, רצינו מאוד - אבל המעבר הצר והתלול שפסענו בו עד אז נחסם בסלע גדול מימדים. "אנחנו נצליח", אמרתי, "רק צריך לעשות את זה בזהירות". הבחור שלי לקח נשימה עמוקה, וכשכל האוויר המרוגש עצור בריאותיו התחיל להזיז את הסלע. מיהרתי לעזור לו. השקענו המון מאמץ, ונדמה שאין כל שינוי. זיעה ניגרה ממצחנו, והסלע בשלו. פרצופי התעוות מרוב מאמץ, דמעות של כאב נורא כבר תכננו את דרכן החוצה מעיניי, ותוך כדי שאנחנו מנסים, אמר לי הבחור שלי "אני מצטער". "זו לא אשמתך", חייכתי חיוך סובל. "בוא נסיים עם זה כבר. עד הסוף. אנחנו יכולים". אחרי עוד כמה דקות של אנקות מאמץ מצד שנינו וגניחות כאב מצידי, הסלע זז ופינה את השביל. הבטנו אחד בשניה, בקושי נושמים. "סליחה אם זה לא מה שציפית", אמרתי בעיניים עצובות. "זה בסדר", אמר הבחור שלי. זה באמת היה בסדר, אבל באותו הרגע רציתי שהוא יחבק אותי ויגיד שאנו נהדרת. שהוא אוהב אותי. אבל אז הוא חייך, ולפעמים זה כל מה שצריך, ותפסתי במותנו ומשכתי אותו לחיבוק רך ומבין. "אני לא יכולה להמשיך עכשיו", לחשתי לתוך צווארו של הבחור שלי , "אבל עוד נצליח. למרות שיש לי הרגשה שההמשך לא הולך להיות יותר קל, השמועות אומרות שזה שווה את זה..." הוא נישק אותי נשיקה של נחמה ותשוקה ואיפוק. נשכבנו על הגב ועצמנו עיניים. הגוף שלי עדיין פעם בכאב, אבל לא היה לי אכפת. כל מה שהייתי צריכה כדי לטעת בי חיים מחדש הוא לפקוח את העיניים לרגע, ולראות שהוא לידי. כמה אני שמחה שמכל האנשים בעולם אני דווקא איתו עכשיו. עצמתי את העיניים בחזרה, והשחלתי את כף ידי לתוך כף ידו של הבחור שלי, וחייכתי, למרות שאף אחד לא יכל לראות. ידעתי שיום יבוא ונאזור אומץ, נעלה במעלה השביל האתגרי, לאט לאט, עד שהפסגה תתגלה לעינינו, ונרוץ אליה בכל כוחנו, ונגיע, נגיע לפסגה, ונצחק ונצעק מרוב אושר, ננשום אוויר פסגות, ונראה את הנוף היפה בעולם. וזה יהיה יותר טוב מכל מה שיכלנו לדמיין.

נמשים.

ובין קפלי הבד וקפלי הגוף הם היו מתלפפים זה דרך זו בשעות הראשונות של אחר הצהריים. הידיים היו מחליקות מן הסנטר אל המותן ובחזרה, הראשים היו מתקרבים ומתרחקים, וחוזר חלילה. אצבעות היו נוזלות מהמצח, אחורנית, עד הקודקוד, מערבלות ומסעירות, עוצמות עיניים ופוקחות שפתיים. הם היו מתגלגלים ומתחלפים, רקה מונחת על ירך, לב נח תחת אפרכסת, שפתיים בשרניות מוצאות נחמה בפיתולי הצוואר. ורגלים משתרגות, אצבעותיהן מדגדגות, אורכן מדורג והן שלובות זו בזו, מצמידות ומקרבות. ולבבותיהם היו פועמים בסנכרון משגע של תשוקה וקרבה ורעות, ודמם שועט בעורקיהם, מלהט ומסמיק. והזרועות אוזרות את כל כוחן לשמור פן הוא יברח, פן היא תחמוק, מרפקים ננעלים ומתרככים בלי קצב, מחפשים נואשות את מקומם. ועיניים חדות שנלחמות בדחף לחבוא, מישירות מבט אל בנות זוגן העייפות בפנים שמולן. הבדים העוטפים אותם מאבדים את משמעותם ונזכרים בה חליפות, וזורמים עם הדיאלוג הגופני עד שזה ימאס בהם. ושפתיים ננשכות ונשיקות מתלקקות, וגרונותיהם נאנחים כהמיית יונים החוזרות לשובך. וכשימצאו מנוחה הם ייעצמו להם לאט, ביחד, בטן אל גב ואף אל קודקוד. ותשקוט האש שבערה באישוניהם, אשר כעת נחבאים תחת שקיעת העפעפיים הרכים, המשכינים רוגע בטוח בשניות הקשות שבין הפנטזיה במציאות לזו שבחלום.

נמשים.