לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ·ֳ¶ֳ÷ ֳ§ֳ¡ֳ¬ ֳ ֳ¡ֳ¬ ֳ¬ֳ  ֳ°ֳ¥ֳ¸ֳ . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בניינים מלבנים אדומות וברים אפופי מסתורין


כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש. 

ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם. 

קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?

 

נמשים.

וואו אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)

נכתב על ידי , 14/12/2012 17:14   בקטגוריות אופטימיות, געגוע, דמעות, דן, חוסר, טיולים, ניתוח עצמי, צורך באהבה, קצת חבל אבל לא נורא, תסכול  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-20/12/2012 23:19
 



אקספוזיציה


לאיש שגר בבית מספר מאה ושש יש חצר גדולה עם עצי פרי. כל יום בשעה עשר הוא יוצא לחצר במכנס הקשור בחוט ובגופייה לבנה, מושך את הצינור הירוק שמוצמד לקיר המערבי של הבית ומשקה אותם, לפי הסדר, משמאל לימין. לאיש שגר בבית מספר מאה ושש קוראים עמנואל. הוא כבר בן שבעים ושתים, ו"שני פעם לשבוע", לדבריו, הוא מבקר בבית החולים, לתחזק את הזכרון ההולך ומחליד. כך לפחות הוא טען. בשנה האחרונה איש לא ראה אותו עוזב את החצר המדויקת, הנטועה, שנטעה אותו בתוכה. לעמנואל יש כלב קטן ושחור שקוראים לו קונפוציוס, שהיה נובח על עוברי הרחוב שהיו קרבים לשער העץ של בית מספר מאה ושש, שהרי הרגיש שעזרה לידידים חשובה יותר מתרומה לקהילה הסובבת אותו. קונפוציוס לא תמיד היה חלק מהבית. יום אחד, כשהיה בנו של עמנואל בן עשרים ושלוש, מצא עמנואל את גור הכלבים מונח, משום מה, בפתח השער לביתו, מכורבל בתוך קופסת קרטון עליה הודפס חד קרן שבפיו שלט מטושטש. עמנואל היה מאכיל את קונפוציוס באוכל איכותי לכלבים ובהגיגים פילוסופיים על החיים שאחרי המוות, כמו שהוא אוהב. אנושיות הפכה אצלו למילה נרדפת למוסר. שלא כמו הכלב, עמנואל דווקא היה בעד טקסים. החביתה בארוחת הבוקר שהיה מכין לעצמו היתה מסודרת תמיד על החצי השמאלי של הצלחת, לצד הרבע העליון שהוקדש לעגבניות והתחתון שאוכלס בגבינה לבנה. הוא היה אוכל אותם בכיוון השעון, בסדר הנכון, לא עובר לחלק המנה הבא עד שסיים את קודמו. עמנואל דווקא כן היה נכון ללמוד. הוא היה יושב עם ספרי הפילוסופיה בכורסא שכבר שוקעת תחתיו יותר מפעם, דבר שנבע מעייפות הכורסא ולא ממשקלו שלו, שהרי היה גבר צנום למדי. האגדה מספרת שכשהיה צעיר חינך עמנואל צעירים אשר ביקשו לדעת דרכי התנהגות, וכשאחד מאלו היה מרגיז אותו, היתה מלבינה אחת משערות ראשו. ביום שבא ובו הלבינה השערה השחורה האחרונה עזב עמנואל את בית החינוך, הותיר מאחוריו גדודי נוער שנמס תחת שעוות חותמו, והחליף את כסא המורה בכורסא שבסלון, ליד כוננית הספרים. לכשבגרה, ניסתה אחת מתלמידותיו לחפש זכר לשיעורים מעוררי ההשראה של עמנואל, אך מאמציה עלו לשווא. הוא לא הותיר אחריו כתבים, למרות שעטו עברה על דפים כמה שנדמה לכל כבמשיחת קולמוס אחת. מה היו גורלם של הדפים הללו? אין איש יודע. יש שאמרו שהיה שורף אותם בסוף כל יום, יש שאמרו שהם וודאי מוחבאים תחת מרצפת רופפת במטבח ביתו, ויש שגיחכו ואמרו שוודאי הוא מאכיל בהם את הכלב שלו, השחור, הקטן. עמנואל כבר לא טרח להקשיב לאותם תלמידים לשעבר, אשר לפעמים היו מהרהרים בקיומו בקול רם כשעברו ליד הבית עם שער העץ הגדול, בלי לחשוב שמא חלונות חדריו היו פתוחים. הם רק בני תשע עשרה, הוא היה חושב לעצמו. מה הם מבינים לגבי החיים, הוא בגיל תשע עשרה הספיק כבר להתחתן, ומכאן אפשר להסיק את מידת החוכמה המצומצמת של הגיל הפזיז הזה, הרי לו היה זה רעיון שעלה יפה, הוא לא היה יושב עכשיו לבד עם ספרי הפילוסופיה. הוא הפסיק להתגעגע לתקופות בהן עבד כספרן, אך עוד היו בו כיסופים מסוימים לעבודה הראשונה שאי פעם היתה לו, כרועה צאן. הוא התגעגע לשתיקת הכבשים, ששקטו, שלא אמרו דבר, ורק הביטו בו בעיניים מלאות בחכמה, או טיפשות, הוא מעולם לא הבחין בין השנים. הוא היה מספר להם משלים על אהבת האדם ואהבת האחר, והן היו ממשיכות לצעוד וללעוס עשבי בר. הן ודאי לא הבינו את כפלי המשמעויות שהיו בדבריו. עכשיו, כשישב בכורסא בחדר המואר באורות הטבעיים האחרונים של היום, הוא הרהר מחשבות אחרונות, הרהר, ותהה אם אי פעם יוכל למצוא מקום בו יוכל להנהיג לפי עיקרי אמונתו. אולי בגלגול הבא.

נכתב על ידי , 10/5/2012 14:05   בקטגוריות קצת חבל אבל לא נורא, צורך באהבה, נכתב במקור בכתב יד, טיולים, חלומות, העולם הזה לא בסדר, העולם הזה נפלא, בילבול, געגוע, אנשים טובים  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-18/5/2012 15:00
 



על מה שאבד עם הזמן


אני מתגעגעת, ללא מעט דברים, לכמה אנשים טובים, לעשרות מקומות ונקודות על ציר הזמן עד כה.

ילדות ופשטות, אלו דברים שאין להם תחליף. הם טבולים כולם בארגז חול של תמימות. בימים המתוקים של גן חובה שבהם לא הבנתי למה המבוגרים רבים בכלל, למה צריך מלחמות, שפשוט ייפגשו ויעשו שלום! הימים המצוטטים לנצח שלי, המלאים עד קצה המכסה בשאלות פילוסופיות שהייתי מעלה, כגון "אמא, אבא, אם תמותו לפניי, מי ייתן לי לאכול?" (את הציטוטים המביכים עד כדי הכתרתי לעגבנייה לא ארשום כאן). ימים בהם אם מישהו היה מספר לך משהו, ודאי שהוא היה אמת, לא הגיוני ככל שיהיה. הימים בהם אפילו הפחד היה נאיבי, של תקופות חרדתיות שנבעו מסדק בבועה שלי, היחשפותי לקצת רע בעולם, שגררו חצי שנה של לילות עטופים בשמיכות מגן - דבר שנפתר ברגע שדיברתי עם מישהו ששיקף לי את המציאות, הבטוחה, כמו שמשקפים אותה לילדה בת שבע. אין דרך להתחרות בתמימות המתוקה עד אין קץ הזו, שכשאובדת אין דרך למצוא אותה חזרה, ובמיוחד כשחיים באזור לא ברור מאליו שכזה, שמחייב אותנו להתבגר מוקדם יותר מילדי השמנת האירופאים או האמריקאים. אז כן, אני מתגעגעת לראשוניות ולנאיביות.


 

אבשלום / גידי גוב ורוני אלטר

מה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?"

כך בכלל הוצפו כל הגעגועים האלו אצלי. זה דיסק שיצא בקרוב, "לילה של כוכבים", של ביצועים מחודשים של כל מיני אמנים, נהדרים כל כך, של שירי ילדים מאת שלום חנוך. בתור אחת שיש לה חיבה לשירי ילדים איכותיים באמת (קילפתי תפוז, מכופף הבננות..) וקלאסיקות ספרות של ילדים (הנסיך הקטן, פו הדב, והעץ הנדיב), זה קסם לי נורא.


- - -


קראתי איזה תגובה בפייסבוק של מישהו שאני מכירה טוב, שכתב לאח שלו שנמצא רחוק, לומד ומגשים את החלומות שלו. הוא כתב לו שהוא מקנא בו וגאה בו, אוהב אותו, ומתגעגע. (אני מרגישה רגשנית יתר, אבל זה העלה לי דמעות. פיזית, היו לי דמעות בעיניים. אני חושבת שאני אמפתית מידי. אולי זה גם קצת טוב) געגוע זאת מילה חזקה. תשתמשו בה רק כשאתם יודעים שיש בה משמעות שקיימת לא רק בדמיון שלכם.


נמשים.

למי (או למה) אתם מתגעגעים?

נכתב על ידי , 23/3/2012 15:26   בקטגוריות געגוע, מה דעתכם?, שאלות, קצת חבל אבל לא נורא  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-30/3/2012 16:42
 




דפים:  
20,653
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ