לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ ֳ¥ֳ´ֳ¨ֳ©ֳ®ֳ©ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הנה אני מתחילה


לפעמים אני ממש משתוקקת להיות אתה לאיזה יום-יומיים. לדעת איך זה מרגיש להיות אתה, מה עובר לך בראש היפה והמסתורי הזה שלך. איך אתה חושב. לראות עד כמה דומה ושונה אתה ממי שאני מכירה, להשלים את החסרים בדמות שלך שאני אוהבת על כל תכולתה. אני לא אבהל ולא אברח, זה בטוח. אתה מדהים אותי מעצם היותך, וכל מכלול התכונות שלך והמחשבות שלך הם בעיניי משהו קצת נשגב לפעמים. שונה. מה כוח העל שלך, אני שואלת. שלי הוא אין ספור תאים במוח המוקדשים לזכור כל מה שאי פעם נאמר וקרה בינינו. ומה שלך? אתה חושב כמה שניות ואומר שאתה לא באמת יודע. גם אני לא יודעת להגדיר אותך, כי חוץ ממילים שברכות יום הולדת כבר שחקו, אני לא מצליחה למצוא שום מילה קיימת שתקלע לתאר את התחושה של ללכת לידך, כאילו אתה מותיר אחריך שובל לא ברור. רק אופפת אותי מין הרגשה כזאת שאתה "כל כך". אני לא יודעת מה בא אחרי ה"כל כך" הזה, אבל זה לבטח משהו טוב. מאד. הנה, רואה, אפילו התחלתי לכתוב "מאד" כמו שאתה כותב. משהו בי נורא רוצה להשפך לתוכך, לממש באמת את הכמיהה להיות גוף אחד גם בנפש. אבל אולי בינתיים זה יותר מידי לדרוש. העיקר שאתה שלי. אז אפשר חיבוק? 
נכתב על ידי , 5/5/2013 10:41   בקטגוריות אופטימיות, געגוע, דן, חלומות, כנות, מסקנות, צורך באהבה, רוצה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרמוז מלך הקופים ב-26/5/2013 09:27
 



ערגה


כשאני חושבת על המילה "ערגה" אני חושבת עליך ישן לידי, והריסים הארוכים שלך שקטים והשפתיים שלך צמודות ורכות, ואני מתבוננת בך ישן ומחייכת לעצמי. אני חושבת עליך עם שמפו בשיער הצבאי הקצוץ, מחייך חיוך נוטף מים ואושר. וחושבת - כמה שאתה יפה בעיניי, וחושבת - כמה שהדמות שלך גברית כל כך וילדית כל כך בו בזמן. וחושבת - ערגה.

 

- - - - - -

 

יש הרבה רגעים שקורים בחיים, שתוך כדי ההתרחשות שלהם אני מרגישה שכן, את הרגע הזה אני אזכור. זכרון לפרטי פרטים, כאילו מצלמה סובבת אותי מסביב ומסריטה את כל החלקיקים הקטנים שמרכיבים את אותה הנקודה בזמן. וככה גם אזכור את הרגע ההוא - אנחנו יוצאים מאולם הקולנוע מחובקים. עוברים את המסדרון שמוביל את כל הצופים בדרך פלא מפותלת החוצה, כמו מאפשר להם זמן לעכל את המעבר חזרה אל המציאות. ולפתע הכל נעצר, אנחנו בפינה בין הפנים לחוץ, בין החום לקור, בין הריחוק של כל הזמן האחרון לבין הקרבה של אחרי. הכל נעצר, ובאותה הפינה נעמדנו והתחבקנו. זה לא נשמע כמו משהו מיוחד, אני יודעת. אתה שלי כבר כמה חודשים וכל כך טוב לי להיות שלך ככה, אבל עד שלא ישבנו ודיברנו ככה, שעה וחצי על כסאות כחולים בפיצריה ועל הכל, ועד שלא הסתכלת עליי בסרט וניגבת לי את הדמעות, לא יכלתי להרגיש קרובה אליך כמו שהייתי פעם. נכון, אין לנו זמן לדבר ארבע שעות כמו פעם, אבל הנה, באותה הנקודה ההיא, בפינה של היציאה מאולם הקולנוע, כשחיבקת אותי, רועדת בשמלה קיצית באמצע החורף - הרגשתי שוב את הכל. את הכמיהה הזאת לדעת כל סיפור קטן מהילדות וההתבגרות והבגרות שלך, לדעת כל מה שעבר ועובר עליך, ללמוד אותך עד כל הפרטים הקטנים. לשבת ולדבר איתך שעות על שעות, לחקור את הפינות הנסתרות שלך ולגלות לך את שלי. זה למה, באותה נקודה, כשהשפתיים שלך נצמדו ברכות לשלי, ידעתי שאת הרגע הזה, מכולם, אני אזכור. נשיקה אחת מבין אין ספור נשיקות - ודווקא היא הנקודה שלה חיכיתי, כשהצביטה הזו שתפסה לי את הסרעפת עד עכשיו, של געגוע לכל מה שהיינו, געגוע לכל מה שאתה, השתחררה אצלי. ובנשימת ההקלה הזאת חיבקתי אותך וצחקתי, ואת כל מה שכתבתי עכשיו סיפרתי לך כשהנחתי את הראש שלי על הכתף שלך במעלה המדרגות הנעות, ובדרכים העקלקלות במונית השירות, ומול המוכרות בגלידריה הנהדרת. זה לא רק שטוב לי כי אני רואה את המבטים של הנערות הצעירות שמקנאות כשאני מנשקת אותך בהפגנתיות לפעמים, להראות שהנה, פעם אני הייתי המתוסכלת מהצד ועכשיו יש לי את מה שתמיד חלמתי עליו - כי זה לא ה"מה". זה ה"מי", זה אתה, ובתכלס לא באמת אכפת לי מה הילדות ברחוב או הקוראים של הבלוג שלך או אחותי הקטנה חושבים. זה אתה, וכל פוסט שאני כותבת עלינו עדיין מרגיש כאילו אני לא לגמרי מצליחה להעביר כמה שטוב לי איתך, כמה שטוב לי אותך, כמה שאתה משהו כל כך יוצא דופן בעיניי. שאין כלום שדומה לך, ושזה מדהים אותי שאין כלום שדומה לך, כמה שאתה אתה. והמילים שלך מחזיקות את הלב שלי ואותן אני לא יכולה לשכוח, כמו שמעולם לא הצלחתי לשכוח אותך. והמבט שלך אליי, והמבט שלי אליך, כאילו העיניים שולחות כל כך הרבה חום דרכן... ואני יודעת שכל זה הוא רק ההתחלה. וזה עושה לי כל כך טוב.

 

נמשים. 

נכתב על ידי , 7/1/2013 14:04   בקטגוריות דן, העולם הזה נפלא, חיוך בלי סיבה, צורך באהבה, אופטימיות  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-12/1/2013 22:18
 



בניינים מלבנים אדומות וברים אפופי מסתורין


כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש. 

ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם. 

קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?

 

נמשים.

וואו אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)

נכתב על ידי , 14/12/2012 17:14   בקטגוריות אופטימיות, געגוע, דמעות, דן, חוסר, טיולים, ניתוח עצמי, צורך באהבה, קצת חבל אבל לא נורא, תסכול  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-20/12/2012 23:19
 




דפים:  
20,771
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ