לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ²ֳ¥ֳ¬ֳ­ ֳ₪ֳ¦ֳ₪ ֳ¬ֳ  ֳ¡ֳ±ֳ£ֳ¸. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הנך מועבר לתא הקולי


אני קוראת בפעם השניה ספר - הפעם בגלל שאני צריכה לקרוא. הפעם הראשונה היתה לפני שנה, קצת אחרי שהתגייסת. ואחת הדמויות הראשיות, שנושאת את אותו השם כמו שלך, התקיימה בכל עמוד ועמוד - והרי איך אוכל שלא לגלוש למחשבות עליך כשהספר ככה צועק לי ככה על קיומך. וכשסיפרתי לך את זה בקול ספוג בגעגוע קיומי, אז, בשיחת טלפון נדירה של פעם באמצע הטירונות, אמרת לי (אתה בטח לא זוכר) "אין לך משהו יותר טוב לחשוב עליו?" והלב שלי נשבר לחתיכות קטנות, ואמרתי "איך אני לא אחשוב על זה?"

 

ועכשיו זה לא כמו אז. אני קוראת במיטה, מתחת לשמיכת הפוך האדומה שלי. הטלפון שלי מונח על השידה לידי. אני קוראת כמה עמודים ומשפילה אליו מבט - מדליקה, בוהה בו קצת, כאילו אם אעשה את זה מספיק זמן תתקשר בדיוק באותה השניה ואוכל להגיד "בדיוק חשבתי עליך!". ועוברות השעות, שמונה ועשרים, רבע לעשר, אחת עשרה וחצי, אחת. יש-סיכוי-שאולי-אתה-אמור לחזור סוף סוף היום הביתה, ומבחינתי זה אומר לקום בבוקר בציפייה. אני קוראת עוד כמה עמודים, ועוברת לחשוב על זה שהעובדה שלא התקשרת עד עכשיו אומרת שלא תחזור היום. עוד כמה סימונים של שורות לציטוט - אולי סתם נגמרה לך הבטריה, למרות שזה כבר סתם אופטימי מידי לחשוב. מדביקה סימניות מקטלגות בקצה העמוד בספר - וכנראה שאסתפק בעוד סוף שבוע של להפרד ממך מרחוק בערך ב6 בערב ולא לשמוע ממך עד שבוע הבא. אם כן, זה כבר יהיה הסופש החמישי ברציפות שמתנהל ככה. אוף, אוף, אוף אוף אוף, כמה שאני צריכה את החיבוק שלך, להרגיש במו ידיי את הגוף שלך כדי לוודא שאתה באמת קיים ואתה לא איזה קונספירציה מוזרה שהיקום מנסה להפעיל עליי. תחזור, ולשם שינוי אני אוכל להיות שם בשבילך ולא רק החברה הבלונדינית עם העיניים הכחולות שאתה יכול לספר עליה לחבר'ה אבל לא באמת לראות אף פעם. כבר כמעט שלושה חודשים שאנחנו ביחד - כן, אני יודעת, הזמן טס - מתוכם נפגשנו ארבע פעמים (אנסטסיה, מולאן רוז', לאב אקשלי, בחזרה לעתיד). דרקון שלי, גיבור שלי, נמר מעופף שלי, ראש ממשלה בריטי וחטוב שלי - בוא הביתה. כואב לי אם כואב לך. אני רוצה לרפא אותך במגע, למצוץ ממך את הכאב החוצה, ללחוץ איפה שכואב עד שירגע, ללטף אותך עד שתרדם. ללטף אותך אחרי שתרדם, ואחרי שתתעורר, לא להוריד ממך את הידיים, להרגיע, להרגע. לחבק אותך, רק לחבק אותך, אתה אומר לי מילים שפוצעות לי את הלב כי קשה לך ולי אין מה לעשות ואפילו לא מה לומר. כשתחזור אחכה לך עם שקית אוכל מההורים שלך. עם קוקו בשיער וחזייה בצבע טורקיז, ומקלחת חמה וחיבוקים חמים ואהבה חמה. 

 

נמשים

(אגב, הוא כותב יותר טוב ממני)

נכתב על ידי , 28/12/2012 11:35   בקטגוריות דן, געגוע, העולם הזה לא בסדר, כנות, צורך באהבה, תסכול  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-5/1/2013 22:56
 



למה הגדולים לא לומדים מהקטנים?


לא פעם יוצא לי לשמוע, בין אם זה מצד מבוגרים ובין אם זה מצד אנשים בשסביבות הגיל שלי (סוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים) סיפורים על בני הדור הצעיר ("הנוער של היום"). והרי מי לא יזדעזע לעלות לאוטובוס ציבורי ביחד עם חבורת נערות צעירות בנות ארבע עשרה בערך, לבושות מאופן חושפני, מאופרות להפליא, כשכל אחת מהן אוחזת חפיסת סיגריות של חברה אחרת, והן מזמרות שירים אקראיים בווליום שלא היה מבייש אישה יולדת, וחוסמות ברגליהן את המעבר לכל מי שלא נראה להן הולם? מי לא ירצה לסגור את העיתון כשהוא מוצא בו ידיעה על ילדים בני אחת עשרה שהתאשפזו בבית חולים עם הרעלת אלכוהול (ואחר כך פרסמו בגאווה את הכתבה בפייסבוק)? מי בדיוק ישמח לשמוע שהבילוי המועדף על ילדות בנות שמונה הוא הסתובבות בקניון?

 

השאלה המתבקשת היא למה. מה קרה בעשור האחרון שגורם לילדי שנות התשעים והאלפיים להיו שונים בצורה כל כך דרמטית מכאלו שנולדו קודם לכן? אל למרות שהפז"ם שלי על הפלנטה לא מרשים במיוחד, אני את ההשוואה שלי עושה במקום מגוריי ולימודיי, אזורים שנחשבים כבעלי אוכלוסיה איכותית יחסית, והתופעות שתיארתי קיימות גם בשכבת הגיל שלי ואף אצל בוגרים ממני. אבל במקרה הזה, זו לא רק האיכות אלא גם הכמות - וככל שהאיכות צונחת כך גם הכמות עולה, או לפחות כך נראה לעין בלתי מזוינת באמצעים סטטיסטיים כלשהם. בתור צופה (שמשתדלת להיות) אובייקיטיבית מהצד, אני לא יכולה שלא לשים לב שאותם אירועים שכל כך לא נעים לשמוע עליהם, אותן תקריות שכבר קשה להתעלם מהן - קורים בשנים האחרונות הרבה יותר משקרו בשנים שלפני כן. ושוב, למה?

 

אין ספק שיש לא מעט גורמים שהשפיעו על המצב הזה. אבל אני רוצה להתמקד דווקא בנושא אחד, שלא ראיתי שזכה להתייחסות בשום מקום, ואולי נדמה שההשפעה שלו לא עד כדי כך גדולה, אבל לדעתי הוא מייצג את הבסיס הראשוני לחינוך. שירת ילדים. כן, אתם יכולים להסכים איתי או להתנגד לי נחרצות, אבל אני חושבת שכאן מתחיל הכל. 

מתי בדיוק נערך השינוי הדרמטי? לתת לכם ציוני דרך מדויקים אינני יודעת. אבל לא תוכלו שלא להסכים איתי ששירת ילדים של היום היא לא מה שהיתה פעם. פעם טובי המשוררים היו כותבים לילדים, בדיוק באותה הרצינות שבה הם כותבים למבוגרים. "פסטיבל שירי הילדים" היה אירוע תרבותי של ממש, בו מילים שכתבו הנהדרים שבכותבים (בין אם זה שירי משוררים שנכתבו עוד טרם לכך - מרים ילן שטקליס, לדוגמא, או משוררים שכתבו לצורך הפסטיבל - אהוד מנור, לדוגמא) והולחנו על ידי מלחינים מצוינים (שמוליק קראוס, נורית הירש..), שזכו לביצועים הן על ידי טובי הזמרים (יהודית רביץ, שלמה ארצי, גידי גוב, ג'וזי כץ, יפה ירקוני, צביקה פיק, שלמה גרוניך ועוד רבים וטובים) - ועל אותה הבמה ובאותו הארוע, לצד אותם זמרי ענק, הופיעו - וזכו לאותה חשיבות - ילדים. המקבילה בימינו מבחינת רמת הפופולריות לפסטיבל שירי הילדים היא לא אחרת מה"פסטיגל" - בו הקריטריון העיקרי לקבלה הוא מידת הפופולריות של הסלב, מי ימכור יותר כרטיסים, מי ירוויח יותר כסף. המילים לשירי הפסטיגל נבובות ברובן, ונכתבות בחלקן על ידי המפורסמים המופיעים עצמן, והילדים לא זוכים אפילו ללחנים מקוריים - שיר הנושא של הפסטיגל האחרון (העוסק בנושא החינוכי החשוב - האייפון) הודבק על מנגינה של שיר מסיבות אמריקאי. ולגבי המילים? אני לא חושבת שאפשר להשוות בין "באיבנט שלי אתה רק מייבי, לחצתי על איגנור בכל זאת אני ליידי" של המשוררת דנה פרידר לבין "אמת או חובה - מה יש, הו מה יש במילה אהבה?".

 

אם תסתכלו על רשימות של שירים מפסטיבל שירי הילדים תתקלו, בין היתר, בשירים שכאלו: "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים", "ילד פלא", "שירו שירי ילדים", "תנו לגדול בשקט" - שירים שרק מהכותרת שלהם אפשר להבין את ההתייחסות שהיתה אז לילדים - התייחסות כאל אנשים קטנים, בעלי אינטיליגנציה וחשיבה, שיודעים ומבינים, שחושבים בעצמם יש סופרים שהתפרסמו עקב כל שכתבו לילדים - יהודה אטלס, לדוגמא. כל אדם מהדור של הוריי יזהה ודאי את השם. אני לדוגמא, עד היום נהנית להתכסות בלילות הקיץ בשמיכה שמטולאת בשירים הרגישים שלו ("רחוק מהבית קיבלתי מכות מילד גדול והתחלתי לבכות. בדרך הביתה הבכי נחלש, ראיתי את אמא, התחיל מחדש"), שאין ילד שלא יכול להזדהות איתם ("אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם פה מהעיר, הייתי רוצה שידעו כולם שיש ילד אחד בעולם, והילד הזה, הוא אני"). אם מבוגרים יכולים להבין ככה לנפשם של ילדים - מדוע הם כבר לא עושים את זה?

 

הרי פעם פרויקט נפלא כמו "הכבש השישה עשר" - שירים שנכתבו על ידי יהונתן גפן, משורר יוצא מגדר הרגיל ומפורסם בדיוק באותה מידה, שכתב לילדים שירים בעלי עומק, תוכן  ומחשבה לא פחות מהשירים שכתב למבוגרים. אותם שירים זכו מאוחר יותר לדיסק ובו ביצועים לשירים של גפן על ידי יוני רכטר, יהודית רביץ, גידי גוב ודיוויד ברוזה. 

גפן כתב לילדים על נושאים מהותיים, בלי "להתיילד" - הוא כתב על תהליך הכתיבה ("איך שיר נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים"), על אינדיבידואליות ("מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני"), על קנאה ("אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן"), על עוני ("מאז כבר גדלתי, ויש לי אופניים, כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש, ורק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש" - שזה לדעתי, השיר הכי בעל משמעות בכל האלבום). התוצאה היא לא שירים קודרים או רציניים מידי - אלו שירים שילדים אהבו, ובצדק - מי לא רוצה שיתייחסו אליו ברצינות?

 

זה מה שאלו שכותבים לילדים בימינו לא מבינים - ילדים הם לא אידיוטים. הילדים מבינים. יודעים מה? יכול להיות שכבר לא. יכול להיות שהרסנו את הכל במו ידינו. הרי איך אפשר לצפות מילד שמשמיעים לו גבר עם קול של סיגריות ששר לו "בלון גדול, בלון קטן, בלון אדום בלון לבן" להבין שהוא שווה משהו? השירים של פעם לא התייחסו לילדים כאל מטומטמים. הם לא נכתבו במטרה להרוויח כסף, במטרה להפנט את הילדים כדי שייתנו להורים שקט. אלו שכתבו לילדים עשו זאת בהקדשת מירב תשומת הלב והכוונה לעשייה הזו - כי ילדים הם מוחות צעירים וחושבים, בעלי דעות, העדפות, רצונות. ובמקום ששירים יעודדו אותם לחשוב על העולם ולהבין אותו, במקום ששירים יגרמו להם להבין שלהיות ילד זה נהדר (אני אישית זוכרת את התחושה הזו היטב בתור ילדה - הרגשתי שלהיות ילדה זה כוח!), הרי יש דברים שילדים מסוגלים להבין, שילדים מסוגלים לאהוב, שעין או לב מבוגרים לא מסוגלים לקלוט. לא יצא לכם לראות ילד קטן גורר אחריו שמיכה או צעצוע מסמורטטים ומסרב להפרד מהם למרות מה שאומרים לו המבוגרים, שמתעקשים ללא סיבה מוסברת להרחיק אותו ממושא אהבתו?

"אלישבע מה נחמדת

מה יפה אהובתי!

לה שמלת פרחים תפרתי,

היא ממש כשמלתי.

 

אין אני יודעת למה

הם אומרים, פיסחת את! 

הן משתיים הרגליים

חסרה את רק אחת?

 

ואומרים לי, את קרחת,

ואומרים, שבור אפך...

אין אני יודעת למה

הם אינם רואים יופיך?

 

אל תשימי לב לאלה,

האמיני לי, בתי - 

אלישבע את נחמדת,

את יפה אהובתי..."

 

השיר הזה הוא בעיניי דוגמא כל כך נהדרת לכל מה שתיארתי רק עכשיו. זהו שיר של מרים ילן שטקליס, שכתבה הרבה לילדים, אם כי כתבה למגירה, שהרי לא היו לה ילדים משלה. היא היתה משוררת ולכן ביקשו ממנה פעם לשלוח שירים ל"דבר לילדים" וכך התפרסם שיר הילדים הראשון שלה - דני גיבור -"אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אז למה זה אמא, למה, זולגות הדמעות מעצמן?" (אני כמעט בוכה בעצמי מן השורות האלו. הרי מה יכול להיות אנושי יותר מילד שמנסה להבין למה הוא בוכה?). "אלישבע" הוא שיר שמראה בדיוק מה כל כך מיוחד בילדים. המשוררת מבינה לנפשה העדינה של הילדה, אשר לא מצליחה להבין למה המבוגרים מתעקשים איתה שבובתה האהובה פיסחת, קרחת ומכוערת, בעוד היא אוהבת אותה בכל ליבה, ומאמינה באמת ובתמים שהיא יפה (היא לא מבינה למה הם קוראים לה פיסחת - "הן משתיים הרגליים חסרה את רק אחת"!). וזה מה שמיוחד בילדים, הלב הרך הזה, האוהב בלי תנאי. אז למה במקום להכיר בכך, למה במקום לטפח את הרגישות העדינה הזאת לעולם, מתייחסים לילדות בתור שלב ביניים שצריך לעבור לפני שהופכים למבוגר בר דעת?

 

כששלחתי את "אלישבע" לידיד שאני מעריכה, בצירוף כמה מילים על דעתי בנושא (שאתם כבר שמעתם היטב), קיבלתי ממנו בתגובה ש"נכון, ומצש שני, איך כיום אפשר לצפות מילד להבין כאלו מילים? הוא ילגלג על זה". אני מסכימה ולא מסכימה עם הדעה הזו. הילדים של היום באמת גדלים לתוך זלזול ביכולת שלהם להבין. מבוגרים תמיד שוכחים שילדים מבינים (ב"ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, לדוגמא, אחת הדמויות, שהיא אמא, אומרת "ואז קלטתי שהוא לא רק שמע אותנו, אלא גם הבין" ויותר מוקדם באותו העמוד - "הקטנה הזאת אנטנה. קולטת הכל"). וככה גם כותבים להם, במילים ילדותיות, כאילו הם לא מסוגלים להבין. זה לא נכון - יש להם את הידע, יש להם את החושים, ומה שאנחנו שוכחים, שהחושים האלו שלהם מחודדים הרבה יותר מאשר שלנו. הם באמצע לחוות דברים ורגשות שאנחנו כבר שכחנו.

 

ואם אתה לא מפסיק לשדר לילדים שהילדות היא שלב שצריך לעבור, מה הפלא שהם מזדרזים לנסות להתבגר? מה הפלא שילדות צעירות מתלבשות כדי לחשוף את כל מה שעוד לא הספיק להתפתח בגוף שלהן, מה הפלא שילדים של ממש מתחילים לשתות, מה הפלא לראות תלמידי יסודי שמדליקים סיגריות. כולם לא מפסיקים להאשים את החינוך - והשירים הם חלק ממנו. הפסקול של הילדות צריך להפוך אותה לתקופה בעלת משמעות, לגרום לילדים לרצות למצות אותה עד הסוף, להשאר בה כל עוד אפשר (אח שלי הצעיר, לדוגמא, הוא נער צעיר שבנפשו הוא פיטר פן נצחי) - ואז להגיע להתבגרות בגיל שנכון לה, בלב שלם ומוכן, כשמאחוריהם ילדות עשירה ומלאת תוכן ופיתוח מחשבה, שממנה אפשר רק לצמוח. אני, בתור אחת שנמאת בשיא הסופי של גיל ההתבגרות שלה, מסתכלת במבט אובייקטיבי ככל הניתן אחורנית, ומודה לאמא שלי על הבחירות שעשתה כשחינכה אותי ואת אחיי. הדבר היחיד שנותר לי לעשות בנושא הוא להבטיח לעצמי לנסות ליישם את כל שהבנתי גם על הילדים שיהיו לי, ביום מן הימים. עד אז נותר לי רק לשמוע את אותם שירי הילדים הנהדרים האלו ולהתמוגג מרוב רגש. והרי זאת משמעות המילה נוסטלגיה - כאב הזכרון. להסתכל על הילדות בתור תקופה שהיתה, והיתה נהדרת. להבין לעומק את המשפט "היה טוב, וטוב שהיה", ולהמשיך הלאה, בלי לשכוח להסתכל אחורנית בכאב ובחיוך גדול.

 

נמשים

כשאדע, לא אהיה כבר ילד, בינתיים לי שיר מתנגן...

נכתב על ידי , 29/9/2012 21:32   בקטגוריות הסבר, העולם הזה לא בסדר, העולם הזה נפלא, ישראל, מה דעתכם?  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-1/10/2012 10:18
 



הבגדים נועדו לכסות אותנו, במילים אנחנו מתגלים


"איחרתם את המועד", אומר הפקיד. "שבע אפס אפס. עכשיו שבע ועשרה". וכך מתחיל אצלה הריטואל הקבוע, נשימות עמוקות, לנדף את התסכול החוצה בהדרגה. אבל איך שהוא הפעם זה לא הצליח, וכעבור חצי דקה בערך היא כבר עמדה מטרים ספורים משם, דמעות זולגות מעיניה בשטף, וכיוון שהחזה שלה לא גדול מספיק כדי לעצור אותן, הן החלו זולגות על המדבקה שמודבקת על חולצתה, המכריזה ששמה עלמה ריבקין ומספרה בתור הוא 39, ומשם פנו לנקד את הרצפה. ככה היא עמדה שם, בחיי, עם חולצה של בית ספר תיכון, עומדת ומתייפחת כמו ילדה שלא קיבלה את מבוקשה, אמא שלה עומדת מולה דוממת, בהלם, לא יודעת איך להגיב. אנשים בני גילה מעיפים בה מבט חטוף עם גבה מורמת וממשיכים בענייניהם כרגיל. אלו חיישני דמעות רגישים יש לה וודאי, אחרת מה יש לבחורה בגילה, עם צמיד עדין על מפרק כף היד, ואצבעות ארוכות ומלכותיות, ואיפור כמעט בלתי נראה, לתת לו להמרח ככה, לעמוד ולהתייפח בקול רם, לשאוף נשימות מהירות של בכי בכל צעד במסדרון הארוך. אמא של עלמה, שניסתה לעכל את הסיטואציה המוזרה, ניסתה לפתור את הבעיה בפיתוי בטון ילדותי קמעה, רוצה-שוקו-ועוגה, בואי-נסתכל-על-ספרים. זה לא עזר. הנערה המוזרה המשיכה למרר בבכי ולמשוך באפה בקולניות תוך שאצבעותיה ממוללות מוצרים בחנות אקראית, שפתיה ממלמלות מילים מכוונות, למה זה מגיע לי, למה כלום לא מסתדר כמו שצריך, אני שונאת את הפקידים, אני שונאת את הממסד, אני שונאת את מרפי, אני אוהבת לבכות.
נכתב על ידי , 20/9/2012 20:53   בקטגוריות דמעות, היקום שונא אותי, המומה, העולם הזה לא בסדר, כעס בלתי נשלט, לחץ או מועקה, כואב, כנות, שונאת, תסכול  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-23/9/2012 23:08
 




דפים:  
20,633
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ