ולכן כשהדמעות התחילו לחסום לי את הגרון, רק אותו רציתי לשמוע, והצלחתי להחזיק אותן, לעצור, אבל ברגע ששאלת מה קרה כבר לא יכלתי יותר. והוא רחוק וכל הבדידות הנוראית הזאת והעצב החם והרע כל כך הזה מרטיבים את הכרית שלי, וכל מה שיכלתי לחלום עליו באותה השניה זה לטמון את הפרצוף שלי בחזה שלו ולבכות בחיבוק שלו עד שארגע. הוא הבן אדם האמיתי היחיד שנותר לי, וזה הופך אותי לתלותית ונוראה, ואני כל כך מפחדת שבסוף גם לו יימאס כמו שקרה עם כולם. אני מספרת לו עד כמה לבד לי, איך עם שתי חברות אפילו לא דיברתי כבר כל כך הרבה זמן, איך אלו שכן רואים אותי ביום יום מתעלמים ממני, מתחמקים ממני, או אפילו יותר גרוע - אדישים לקיומי. ולא עוזרים לי עשרות הלייקים על הסטטוס האחרון שלי בפייסבוק, שבעים אנשים שיביעו יפה מאוד פרגון אבל אפילו לא אחד שיחבק אותי עכשיו.

ואני חושבת איך בפעם האחרונה שהייתי עצובה עד כדי בכי נחנק, באמצע ספטמבר, היו לי למי להתקשר, והיו מי שינחמו ויאהבו אותי למרות שאחת עשרה וחצי בלילה. והנה אני, חמישה חודשים אחרי. שוב פעם אחת עשרה וחצי בלילה, אבל הפעם אני לבד. וחוץ ממנו אין לי אף אדם בעולם שאוהב אותי באמת, ואיך כבר אזלו בי הכוחות לנסות לתקן, ואיך כבר מאסתי לנסות להכניס את עצמי בכוח כמו החתיכה הלא נכונה של הפאזל. אני מספרת לו שכבר עלו בי מחשבות לוותר, להחליט במודע שויתרתי על כל מי שמתמסמסים מהחיים שלי כרגע בצורה כל כך כואבת. למשוך את השנה הזאת איך שהוא, עד שתיגמר, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, ואז להתחיל את החיים שלי מחדש, מחוץ לבית, בקומונה עם אנשים חדשים וחיים חדשים. כי אחרת מה יקרה, בשנה הבאה אני אחזור בסופי שבוע הביתה מהקומונה ומה. הרי לא יהיה לי בשביל מי לחזור, אני אומרת לו. יהיה לך אותי, הוא אומר, ואני מחייכת אנחת בכי כואבת-אוהבת מבעד לטלפון.

הוא מנסה לעודד אותי וגם מצליח, ולמשך חצי שעה אני אפילו צוחקת. אנחנו מנתקים את השיחה, הוא הולך לשמור על ציוד ואני מנסה לשמור על עצמי. אני מכבה את המנורה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. הדמעות שוב חונקות לי את הגרון, ואני יודעת שלא אצליח להרדם עד שאכתוב את הפוסט הזה. יודעת שבדידות היא רגש יותר מידי קשה ואי-רציונלי מכדי להכיל. בעקבות השיחה איתו אני קודם כל רציתי להקשיב לשיר הזה, ואני שומעת ואני מקשיבה ואני שוב בוכה ובוכה, לכי ילדה אהובה, הם שרים, ואני כמו ילדה עצובה עצובה וכל כך לא מרגישה אהובה. ואתמול בהרצאה שמעתי איך שופנהאואר תיאר שלאדם יכול להיות רק ידיד אמת אחד, ואמר שאם אדם סבור שיש לו יותר מאחד הוא אינו מבין את עומקו של המושג הזה.

ואני הרי אני כל כך מפחדת מהלבד התהומי הזה שבסופו של דבר ככה אני מוצאת את עצמי. אני עונה על השאלון של עצמי לעבודה בפסיכולוגיה ומגלה שהדימוי העצמי החברתי שלי לא יכל להיות נמוך יותר ("האם אתה חושב שאנשים נהנים לשוחח עימך?" ממש). אני מרגישה כל כך לבד, לבד לבד לבד, אכתוב את זה עוד אלף פעמים ועדיין לא אצליח לתאר. וכל פעם שאני שומעת מהצד מישהו שמדבר על התאבדויות מסיבה לא ידועה, אני חושבת לעצמי, טיפשים, הם חוסלו על ידי הבדידות. אין רגש שמבתר את הנפש לחתיכות קטנות יותר מזה. לבד. אולי מחר יהיה קצת יותר טוב. עוד שבוע בוודאי. אבל כרגע כלום לא מצליח לעודד אותי. לבכות זה טוב. גם נמרים בוכים, בלי דמעות, וכשהם בוכים אני רוצה להושיט להם את כל הגוף שלי ולעטוף אותם בחיבוק. חיבוק, דאמט. חיבוק. אוף.

החלטתי שאני מקנאת בכל הבלוגרים האלו שפשוט כותבים לשם הפריקה, והחלטתי לתת לזה הזדמנות בעצמי. זה לא כל כך קריא בשבילכם, וסביר להניח שאם אני אקרא את זה עוד כמה זמן אני אחשוב שזה בולשיט ובזבוז של שטח איחסון אינטרנטי, אבל עדיין. 

לא ראיתי אותך מהעשרים וארבעה בנובמבר, זה הרבה זמן, גיבורצ'יק (שמתי לב שאני אף פעם לא כותבת עליך בגוף שלישי, פשוט כי אני יודעת שאתה קורא). לא סתם אמרתי שאני כבר שוכחת איך אתה נראה - אלוהים, תחזור כבר ותן לי לשנן בעל פה את סידור הנמשים על הפרצוף שלך כדי שיהיה לי במה להזכר כשתחזור לעוד-קצת-וזהו שבועות קשים. אגוצנטרית אמרנו, ואני אגיד לך גם למה, כשאתה מספר לי את סיפורי הסיוטים-בגשם אני קצת מרחמת על עצמי על זה שאין לי מה לומר כדי לנחם, אתה סובל ומה שעובר בראש שלי זה תזכורות שאין לי זכות להתלונן על הקושי שבציפייה לפגישות איתך כשמשנינו אתה זה שסובל באמת. ועוד חודש אחד ותקבל את התואר הנכסף עם הטפרים והכנפיים - ונצא לטיול, אם תרצה אני אנווט, וכשגשם ירד לא יהיה שם מפקד שיצעק עליך להגביר את הקצב, יהיה שם אותי. וכבר לא נצטרך לשקר שאני בת שבע עשרה, ואני אלבש גרביונים ואאסוף את השיער לקוקו ואספיג את העור שלי בליטרים של בושם תפוחי, וניפגש ונדבר לשם שינוי לא בגישת "אכול ושתה כי מחר נמות", או בגרסה שלנו "חבק ונשק כי מחר צבא", כי לכמה ימים לא יהיה מה לדאוג. בתכל'ס, די עם הפולניות המשתפכת שלי - אין מה לדאוג וזהו! אני חולמת עליך המון - שיחות על שיחות נאמרות בינינו בלילות, אם אתה לא יודע - בהן אני מספרת כל מה שעל הלב שלי וגם אתה מתחפר בי ולוחש לי כל מה שעובר עליך, ולא ברור אם אני חבוקה בזרועותיך או שאתה בשלי. וככה כל השיחות בראש שלי כבר קרו וזה הזוי כי אתה הרי לא מודע לקיומן, והרי במציאות הכל יתרחש אחרתף בעצם - לא אכפת לי, שיתרחשו אחרת - רק שיתרחשו... אני מנסה לשלוח לך מילות עידוד מרחוק ואני לא יודעת עד כמה אני מצליחה. מעניין אם אתה נראה כשאתה קורא את המילים שלי כמו שאני נראית כשאני קוראת את שלך...

אני רוצה לחזור לקנא בעצמי על כמה שאני מאושרת, מה קרה לי בימים האחרונים? אני לא מרוכזת, אני לא יוצאת מהמיטה, אני לא עושה את מה שמוטל עליי. אני לא שולחת מכתבים שהכנתי או אורזת תיק לטיול שאליו אני יוצאת עוד חמש שעות או מודדת את הגרביונים הנהדרים שקניתי בהולנד מסיבה אחת פשוטה - אני עצלנית מידי. כמות הפעמים שאמרתי בזמן האחרון "אבל... צריך לקום בשביל זה", חצי בצחוק חצי ברצינות - היא לא תאמן. ולאלכס ועומר קשה עם זה שהוא התגייס ובמקום לחשוב "הסבל שלי גדול יותר" אני לשם שינוי מנחמת ומעודדת, וניצן מספר לי על בחורה ש"אם היא תמשיך לכבוש אותי ככה בקצב הזה עוד נגיע לחתונה" ובמקום לחשוב לעצמי שאני לא הייתי טובה מספיק אני מדמיינת אותו מחייך ליד איזה רזונת וזה עושה לי טוב, וגל מספרת לי שהיא כבר לא בתולה ואני מופתעת ושמחה ומקנאה למרות שמי היה מאמין שאני זו שאקדים אותה. המון דברים קורים בחיים של אנשים סביבי ולמרות שלכאורה, על הנייר, הכל טוב אצלי, כמו פולניה משהו בי כבד, ואני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. העצלנות הכרונית והדחיינות השיטתית יגררו אותי לבכי ביום מן הימים - כרגע אני סתם אדישה להכל. אדישה לחברים שלי ואדישה ללימודים ואדישה לעצמי ואפילו כמעט אדישה לדן (יש דברים שאי אפשר להשאר אדיש אליהם), אבל יש ימים שהזמן לא זז וכמה סנובית נהייתי שבחורים שמתחילים איתי אפילו לא מזיזים לאגו הרקוב שלי, ובעבודה הזמן לא זז ומכונת הקפה מותירה את הידיים שלי מנומרות בכוויות וחסרות תחושה.

אההההההההה אני רוצה פשוט לדפוק צעקה אחת חזקה רק כדי לוודא שאני עוד מסוגלת, אבל תמיד יש מישהו בבית, או מישהו מהשכנים בבית, ועל מי אני עובדת, כל זה רק תירוץ, אני לא בן אדם משוחרר מספיק כדי לצעוק ככה, או כדי באמת לצאת לרקוד סלסה עם הסטודנט החנון מהאוטובוס, או בכלל כדי לרקוד כשמישהו רואה אותי. שמישהו יבוא ויוציא את המקל שתקוע לי בתחת או יפתח לי את הפה וישפוך לי לגרון אלכוהול ישר מהבקבוק - אולי ככה אני אלמד מה זה ה"שחרור" הזה שכולם מדברים עליו, אולי ככה אני לא ארגיש כאילו כולם חושבים שאני מוזרה כל הזמן, אולי ככה אני ארגיש יותר סקסית (מצטערת, המילה הזאת פשוט נשמעת לי מגוחכת, ובטח שלא קשורה אליי) ויותר עצמי, אולי ככה אנשים יוכלו סוף סוף לראות את העצמי הזה שאני כל הזמן מדברת עליו. אני מתמכרת לישראבלוג וכל מעטפה קטנה שליד הסמל של המייל בסרגל הכלים שלי מקפיצה אותי לראות אם זו עוד תגובה בבלוג או שהצבא מראה סימני התעניינות כלשהם בחסרת ההשכלה שאני. מעניין מה אני אעשה בצבא בסוף (בבקשה בבקשה משהו מרשים ומתגמל, צהל, בבקשה מכם, תשמידו את התולעים שלועסות את הגאווה המתפוררת שלי). ובבקשה שסוף ינואר יהיה שמחה כפולה ולא שמחה מהולה בעצב ורגשי נחיתות, מרפי, או מי שזה לא יהיה שמנהל כאן את העניינים, תנו לי לעבור את המיונים לשנת השירות. תנו לי להרגיש לשם שינוי שאני הטופ של הטופ, ולא השלוש-יחידות-מתמטיקה שתי-מגמות-הומאניות שאני, תנו לי משהו טוב להוסיף לרזומה כי נכון לעכשיו אם מישהו יכתוב את קורות חיי על נייר אני בספק אם מישהו יתרשם. המוצלחת שהחברים שלי עושים ממני לפעמים - זו לא אני, אני בורחת, אני מהאנשים שעוברים כיתה אחרי שנתיים ומחליפים מגמה אחרי חודשיים ושנמאס להם מדברים אחרי שבועיים, ואוי ואבוי איך אני אסתדר בצבא, איך אני אסתדר בחיים! מה אני אלמד לעזאזל, איך בגיל 21 אני אמורה לבחור מה אני רוצה לעשות בחיים? אני רוצה ללמוד קצת מכל דבר, לעזאזל עם הצורך להתפרנס. לעזאזל עם הגשם ולעזאזל עם מקשים סוררים במקלדת.

אם לא כל הדשא הירוק הזה בצידי הדרכים, ואם לא האוזניות שמאפשרות לי לברוח מהרעש הטורדני הזה שלא מפסיק לרגע, ואם לא דן שמציל אותי בעצם הקיום שלו (חוסר התוכן בחיים שלי כרגע קצת שוקט כשאני נזכרת שיש לי למי לחכות) וממציא כינויים לכינויים שלי (אני אפילו לא יכולה לכעוס כשהוא קוטע אותי אם הוא משתמש באחד מהם), אם לא כל אלה - אני לא רוצה לדעת איך היו נראים החיים שלי כרגע. כנראה כמו עוד תקופה חסרת רגש לחלוטין של צפייה אובססיבית בעונות שלמות של סדרות טלויזיה מתחת לשמיכה בחדר הכחול והלא מאוורר שלי. הפוסט הזה מזכיר לי בניסוח את הפוסטים שהייתי כותבת בזמנים היותר מדוכדכים שלי. אני לא מדוכדכת. אני סתם אדישה, ובגלל שאני אני זה יוצא יותר מתלונן ממה שתכננתי. עוד משהו שרציתי להגיד? אה, כן. אני מתיימרת לאהוב קריאה הרבה יותר משאני באמת עושה את זה במציאות. כן, אמרתי את זה! (אבל אני עדיין אוהבת ספרים מאוד). עוד דבר שעושה לי את היום - לראות בסטטיסטיקות של הבלוג כשאנשים מגיעים לכאן על ידי חיפוש של השם הקודם של הבלוג. או כשאני הולכת על המדרכה ברחוב ונהגים מסובבים אליי את הראש. או כשאני מקבלת אות חיים מרחוק מהחייל הקרבי-עד-אימה שלי. יש לי צורך להצהיר כמה אני מרגישה חשובה ברגעים כאלה.

נמשים

ההההההההה כמה שעכשיו יותר קל. 

כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש. 

ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם. 

קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?

נמשים.

וואו אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)