לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ°ֳ«ֳ÷ֳ¡ ֳ¡ֳ®ֳ·ֳ¥ֳ¸ ֳ¡ֳ«ֳ÷ֳ¡ ֳ©ֳ£. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ארץ זבת חמאה ודבש


אני שוכבת במיטה הזוגית שבירכתי הקראוון, נהנית מהשילוב המשמח עד כדי טמטום של חדוות הנסיעה עם התענוג הבלתי מדיד של שכיבה חסרת מעש במיטה. מי הגאון שחשב על השילוב בין מיטה לנסיעה? אני אומרת את המשפט הזה הרבה בזמן האחרון, מי הגאון שחשב לייצר תיקים עם מקום לשק שינה, מי הגאון שהבין איך לייצר גלולות למניעת הריון, מי הגאון שחשב על נגני מוזיקה ניידים, או אפילו דברים פחות נחמדים, כמו למשל הגאון שהבין את הפוטנציאל הפיננסי האדיר בגביית כסף בכניסה לשירותים ציבוריים. אני שוכבת כאן במיטה שעות על גבי שעות, הקראוון בולע חמש מאות קילומטרים ביום, ואני שוכבת כאן. קוראת, בוהה בנוף האירופאי עם מוזיקה, או בוהה בנוף האירופאי בלי מוזיקה, או סתם בוהה בתקרה וחושבת מחשבות במהירות ובכמות (ופה ושם גם באיכות) שמפתיעה גם אותי. כשאנחנו נוסעים בתוך ערים אני מנסה ליצור קשר עין עם אנשים מבעד לחלון, סתם כדי לראות איך הם יגיבו, מתוך שעמום של נסיעה של כמה שעות טובות. אף אחד מהם לא שם לב לקיומי אפילו, בעצם, חוץ מפעם אחת - רציתי לצלם שלט בתחנת אוטובוס בז'נבה שמכריז על רחוב על שם ויקטור הוגו, וכשכיוונתי את המצלמה פתאום כל האנשים שהיו בתחנה הפנו את מבטם אליי. ככה זה אנשים, הם מתעניינים בך רק אם הם חושבים שאתה מתעניין בהם. מי יכול להאשים אותם. אם לא הייתי כל כך משועממת בחיים שלי כנראה שאנשים אחרים שאין להם שום קשר אליי היו מעניינים אותי הרבה פחות.

 

נכתב על ידי , 1/4/2013 23:12   בקטגוריות טיולים, מסקנות, נוף, נכתב במקור בכתב יד  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sonka. ב-18/4/2013 18:56
 



ארבל, זיעה וגעגוע


("אנחנו ממשיכים לצעוד והוא מפגין יכולת מקצועית גבוהה. בחושך מצרים הוא פתאום נעצר וניגש לצד. 'יש פה נקודת ציון שצריך לקחת', הוא מצביע על מקום שאני לא הייתי מוצא גם עם פנס" - התרשמותו של הכתב הצבאי שהצטרף אליך למסע...)

 

אתה עומד במרכז, זרועותיך מונחות בעייפות שמשויכת רק לכאלו שבדיוק סיימו ללכת מאה קילומטרים, על כתפיהם של שניים מחבריך לצוות. אתם מתלבטים לאיזו מהמצלמות הרבות שאוחזים ההורים להסתכל. כל ההורים נמצאים שם, חוץ מההורים שלך. אתה חייל בודד, את אמא לא ראית מאז אוגוסט, את אבא מאז נובמבר. אתה מישיר מבט אל המצלמה, וסוקר בינתיים את צבא ההורים של הצוות אשר פוקדים את המקום, כאילו מחפש, בכל זאת מקווה.

 

נדמה לך שראית את אמא שלך. אתה מסתכל, מצמצם את העיניים - היא לא אמורה להיות בהולנד? ממצמץ, לא מאמין - האם זה יכול להיות? מנסה לוודא איך שהוא - אני לא מדמיין? אתה מביט קצת ימינה, ורואה גם אותי עומדת שם.אתה מוריד את זרועותיך מהחברים שלידך, וצועד - בפישוק רגליים השמור רק ללוחמים עם שפשפת, אלינו. מחבק את סבא, ואת אמא. מנשק אותי. מוריד את כובע הצמר השחור, חושף שיער פרוע, ספוג זיעה, ומחייך אלינו את החיוך שכולנו אוהבים כל כך, שבשבילו היינו מוכנים לעשות את כל המאמץ המטורף הזה.

 

אני, אמא של הלוחם שלי וסבא שלו נסענו להפתיע אותו בסוף מאה קילומטרי ניווטי הבדד שעשה בשלושת הימים האחרונים. בגלל קצר בתקשורת, נסענו את כל הדרך מהמרכז לארבל כדי לגלות שאיחרנו בשעה ונשארו לנו עשרים דקות עם הבחור.

המבט שלך, המופתע, החושב-כי-הוזה, הפך את זה לשווה את זה. החיוך, ההזדמנות להתרפק על הצוואר שלך, ללטף את הזרוע שלך דרך המדים ספוגי הזיעה והבוץ. לנשק אותך, ולנשק אותך שוב, ורק עוד פעם אחת אחרונה, חביבה, נהדרת. בשביל שתלחש לי באוזן שאתה שמח לראות אותי פה. שתחייך אליי עם העיניים בצבע מדים המהפנטות שלך, אתה כל כך, כל כך יפה...

 

שיצלמו אותנו בגלוי ובסתר, אני מנשקת אותך על הלחי, אתה מחבק אותי וכפות הידיים שלנו שלובות כמו בוואלס. אתה כל כך מיוזע, ואני נדבקת אליך כמו למגנט, נזהרת לא להכאיב. "פעמיים 'אמרתי לך' ", אני אומרת. אמרתי לך שאחכה לך בסוף. אמרתי לך שאוהב אותך גם כשאתה מזיע כמו שרק גולנצ'יק מנווט יכול. אני מחייכת ושמה את ראשי על כתפך. לא יודעת אם חייכת גם אתה, כי אני עצמתי עיניים, מתמכרת לתחושה שלך, במציאות, קיים, בשר ודם. אני אף פעם לא צריכה דקה להתרגל אליך שוב, רק שתחזור פתאום, תהיה בבית. אתה אחרי מסע ואנחנו על הארבל המשקיף לכנרת הכל כך מלאה, ואתה לוחש לי שאתה זוכר שהחל ממחרתיים אני קצת פחות ילדונת. אתה כל כך חשוב לי, גיבור. אני כל כך גאה בך. גאה להיות שלך, שתציג אותי בחטף לחבר'ה בתור "החברה המדוברת", שאציג את עצמי בפני סבא שלך בתור "החברה של".

 

יש לי חבר קרבי. מהסוג שסוגר 21, מהסוג שמראיינים לאינטרנט. מהסוג שהיה ילד קטן יפה בצורה בלתי רגילה, שאהב לקרוא מנהרת הזמן ופחד מגבהים (מה חשבת, שאני אסע עם אמא שלך שעתיים ולא נדבר עליך?) מהסוג שאני אוהבת, שיש כמוהו רק אחד בכל העולם, מהסוג ש... נו, תחזור כבר הביתה!


 

נמשים

שאחרי כל החיבוקים מריחה כמו לוחם אחרי מסע של מאה קילומטרים, ואוהבת את זה.

 



הו וואו! אחד מחמשת "בלוגי היחסים" אני הטובים ביותר לפיכם? ממתי הבלוג שלי הוא בלוג יחסים? טוב, אני מניחה שהוא באמת הפך לכזה. בכל מקרה, לזכות אני לא מצפה, כי אם אתם שמים אותי באותה קטגוריה עם סניה ברור שזו הופכת להיות תחרות של מי פופולרי יותר ובזה מעולם לא הצטיינתי. המועמדות שימחה אותי נורא, זה מאוד לא ברור מאליו בעיניי. אני לא רגילה לקבל הכרה למה שאני עושה. 

בכל מקרה, בקטגוריית הבלוג הצבאי, Make Sure שאתם מצביעים לצ'רצ'יל (שהוא גם הגיבור של הפוסט הזה, כמובן). כאלו שיכתבו קיטש כמוני יש עוד הרבה - אבל מי שיכתוב צבא כמו שהוא כותב, לא תמצאו גם אם תחפשו. והקטע הוא, מופרכים ככל שישמעו לכם הדברים שלו, הכל אמת לאמיתה.

כמו שהגיבו על הפוסט הזה, "כל הכבוד לו" - הוא מסיים מסלול סיירת גולני עוד שבועיים - אם אתם רוצים לדעת מה זה אומר להיות בסיירת - טוב, תקראו את הבלוג שלו! תעשו לו טוב על הלב, מגיע לו חיוך

(ואם כבר לפרגן, אז גם לפולחן האביב. פשוט כי אם כבר בלוג כתיבה, הוא כותב בליגה אחרת לגמרי).

דווקא נחמד לעשות בחירות כאלו בישראבלוג ממש קרוב למועד הבחירות לכנסת. אני בטוחה שהרבה שנכנסו עמוק לעניין הבלוגים והאנשים שסובבים אותם מרגישים, כמוני, שלכל עניין הבלוגיספירה יש משמעות והשפעה עצומה עליהם. לא זוכרת איזו בלוגרית ראיתי שחתמה בזמן האחרון פוסט ב"אוהבת אתכם כאילו הייתם חלק ממשי בחיים שלי", אבל לא יכלתי להסכים יותר.

נכתב על ידי , 17/1/2013 23:46   בקטגוריות דן, געגוע, זכרונות, חיוך בלי סיבה, טיולים, ישראל, מרפי, נוף, נכתב במקור בכתב יד, צורך באהבה, ישראבלוג ואנשיו  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של marianna ב-15/2/2013 00:46
 



ביום שהתחילה המהפכה


שמועות הגיעו לאוזנינו על מסלול הליכה משגע, שמפסגתו, כך שמענו, נשקף הנוף היפה בעולם כולו. הבטנו אחד על השניה במבט מפענח. "את מוכנה?" שאל הבחור שלי. "לא נעשה את זה אם את לא רוצה". חייכתי. לפעמים זה כל מה שצריך.
ככה מצאנו את עצמנו, בלי שתכננו, במעלה השביל. המסלול לא היה ממש ברור לאף אחד מאיתנו, אבל המשכנו. בהתחלה היה המסלול בנוי גבעות קטנות, פסגה אחרי פסגה, הישגים קטנים. כשטעינו בדרך, לא היססנו לחזור ולנסות שוב. ככה המשכנו, מונחי מצפון ולא מצפן, והשביל הלך והפך תלול יותר ויותר. הגבעות הפכו להרים. המשכנו במעלה השביל, כשלבבותינו פועמים בקרבנו. ידענו - רק עוד מעט, ואנחנו בפסגה.
ואז הגיעה הנקודה שכבר לא יכלנו להמשיך ממנה. כלומר, רצינו מאוד - אבל המעבר הצר והתלול שפסענו בו עד אז נחסם בסלע גדול מימדים. "אנחנו נצליח", אמרתי, "רק צריך לעשות את זה בזהירות". הבחור שלי לקח נשימה עמוקה, וכשכל האוויר המרוגש עצור בריאותיו התחיל להזיז את הסלע. מיהרתי לעזור לו. השקענו המון מאמץ, ונדמה שאין כל שינוי. זיעה ניגרה ממצחנו, והסלע בשלו. פרצופי התעוות מרוב מאמץ, דמעות של כאב נורא כבר תכננו את דרכן החוצה מעיניי, ותוך כדי שאנחנו מנסים, אמר לי הבחור שלי "אני מצטער". "זו לא אשמתך", חייכתי חיוך סובל. "בוא נסיים עם זה כבר. עד הסוף. אנחנו יכולים". אחרי עוד כמה דקות של אנקות מאמץ מצד שנינו וגניחות כאב מצידי, הסלע זז ופינה את השביל. הבטנו אחד בשניה, בקושי נושמים. "סליחה אם זה לא מה שציפית", אמרתי בעיניים עצובות. "זה בסדר", אמר הבחור שלי. זה באמת היה בסדר, אבל באותו הרגע רציתי שהוא יחבק אותי ויגיד שאנו נהדרת. שהוא אוהב אותי. אבל אז הוא חייך, ולפעמים זה כל מה שצריך, ותפסתי במותנו ומשכתי אותו לחיבוק רך ומבין. "אני לא יכולה להמשיך עכשיו", לחשתי לתוך צווארו של הבחור שלי , "אבל עוד נצליח. למרות שיש לי הרגשה שההמשך לא הולך להיות יותר קל, השמועות אומרות שזה שווה את זה..." הוא נישק אותי נשיקה של נחמה ותשוקה ואיפוק. נשכבנו על הגב ועצמנו עיניים. הגוף שלי עדיין פעם בכאב, אבל לא היה לי אכפת. כל מה שהייתי צריכה כדי לטעת בי חיים מחדש הוא לפקוח את העיניים לרגע, ולראות שהוא לידי. כמה אני שמחה שמכל האנשים בעולם אני דווקא איתו עכשיו. עצמתי את העיניים בחזרה, והשחלתי את כף ידי לתוך כף ידו של הבחור שלי, וחייכתי, למרות שאף אחד לא יכל לראות. ידעתי שיום יבוא ונאזור אומץ, נעלה במעלה השביל האתגרי, לאט לאט, עד שהפסגה תתגלה לעינינו, ונרוץ אליה בכל כוחנו, ונגיע, נגיע לפסגה, ונצחק ונצעק מרוב אושר, ננשום אוויר פסגות, ונראה את הנוף היפה בעולם. וזה יהיה יותר טוב מכל מה שיכלנו לדמיין.

 

נמשים.

נכתב על ידי , 30/11/2012 08:22   בקטגוריות דמעות, החלטות אמיצות, העולם הזה נפלא, זכרונות, חלומות, טיולים, כואב, מה דעתכם?, נכתב במקור בכתב יד, צורך באהבה, דן  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של xddgyqs ב-17/2/2013 10:04
 




דפים:  
23,188
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ