לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ®ֳ²ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

איך את?


אני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האנרגיות מהגוף. כל המועקה הזאת שחוסמת לי את הלב גורמת לדם בגוף שלי לזרום יותר לאט, להחליש אותי. אנשים נחמדים אליי עכשיו, דואגים, אני חושבת שהם מפחדים שאעשה לעצמי משהו. אלו שסביבי שלא מבינים, שמנסים לגרור אותי לתוך השגרה, מכעיסים אותי נורא. אם הייתי שוברת את הרגל לא הייתם מבקשים ממני לבוא לעבוד, ועם לב שבור זה גרוע פי כמה. הם גם לא מבינים עד כמה זה כואב. בדיוק ראיתי איזו כתבה על מחקר שאומר שכאב נפשי חזק מיוצג במוח באותה הצורה כמו כאב פיזי. מי שלא חווה משהו דומה לתהום הזאת שנפלתי אליה, אין לו שום לגיטימציה בעיניי לייעץ לי, או לנסות לשכנע אותי לצאת מהמיטה. אתם והחיים השמחים שלכם יכולים לצאת לי מהחדר ולהשאיר אותי לבד בתהום של עצמי.

הצלחתי להגדיר את זה לעצמי יפה מאוד אתמול. העולם שלי כרגע הוא כוכב, עולם ומלואו, שנגמר לו הדלק, נגמרו לו הכוחות, והוא קורס לתוך עצמו. מותיר אחריו נקודה כל כך מעוותת בחלל, חור שחור ששום דבר לא יכול לעבור דרכו. בור ללא תחתית של ריק אחד גדול.

אני מרוסקת. כשאין משהו שאני חייבת לעשות אני פשוט שוכבת על הבטן, ולא נראית יותר מלאת חיים מכל השמיכות שעוטפות אותי. אני מנסה לדמיין את העתיד שלי מעכשיו. אני רגילה לישון מחובקת עם כרית כאילו היתה חבר, אבל איך אני אמורה להרדם כשאני יודעת שאין לי אפילו למי לחכות? הלילות הכי קשים לי. עברו שניים עד עכשיו, ובשניהם נרדמתי כל כך מאוחר, שרועה על כרית רטובה מדמעות, וחלמתי חלומות טובים על שנינו, שסיוט להתעורר מהם. חלומות על השגרה שלנו. פתאום אני מבינה שאני לא אבוא אליך יותר, גם לא במוצ"ש, ויותר לא ארדם כשאני מחבקת אותך, ולא אראה אותך כשאני קמה בבוקר. יותר לא תחבק אותי חיבוק ארוך ומתוק, יותר לא ארגיש אותך צמוד אליי עור לעור, יותר לא אוכל להביט בעיניים הירוקות שלך ולהגיד לך כמה שאתה יפה בעיניי.

איבדתי את החבר הכי טוב שלי. כל החיים שלי מלאים בך, מאיפה אני אמורה להתחיל לקלף את כל זה ממני? ואני לא רוצה, אני כל כך לא רוצה. כל תמונה שאני מורידה מהקיר או דיסק שאני מכניסה לקופסא שובר לי את הלב יותר. איבדתי אותך, ואתה החבר הקרוב ביותר שאי פעם היה לי, והיחיד שעוד נותר לי בתקופה האחרונה. בכל פעם שביקשו ממני לספר על דמות שמשמעותית בעיניי, אתה הראשון שעלה לי לראש. איך אני אמורה להמשיך מעכשיו? אני כבר לא יודעת מה זה להיות "רווקה", ועוד פחות מזה אני יודעת מה זה לחיות בלעדיך. כמו שאמרתי לך, יש לי אפס כוחות לדבר על זה עם אנשים, ועוד פחות כוחות להתמודד עם זה לבד. כל כך רע לי, ואני רק רוצה אותך. 

נכתב על ידי , 11/2/2014 11:52   בקטגוריות דמעות, דן, המומה, כנות, כואב, פחד, רוצה, תסכול  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-4/3/2014 21:02
 




ואין שום חיבוק בעולם שינחם אותי, כי הוא אף פעם לא יהיה החיבוק שלך. 
נכתב על ידי , 9/2/2014 06:12   בקטגוריות דן, געגוע, דמעות, המומה, חוסר, כואב, כנות, מוזר, פחד, פסימיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאין קוברט ב-10/2/2014 22:18
 



אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה


ולכן כשהדמעות התחילו לחסום לי את הגרון, רק אותו רציתי לשמוע, והצלחתי להחזיק אותן, לעצור, אבל ברגע ששאלת מה קרה כבר לא יכלתי יותר. והוא רחוק וכל הבדידות הנוראית הזאת והעצב החם והרע כל כך הזה מרטיבים את הכרית שלי, וכל מה שיכלתי לחלום עליו באותה השניה זה לטמון את הפרצוף שלי בחזה שלו ולבכות בחיבוק שלו עד שארגע. הוא הבן אדם האמיתי היחיד שנותר לי, וזה הופך אותי לתלותית ונוראה, ואני כל כך מפחדת שבסוף גם לו יימאס כמו שקרה עם כולם. אני מספרת לו עד כמה לבד לי, איך עם שתי חברות אפילו לא דיברתי כבר כל כך הרבה זמן, איך אלו שכן רואים אותי ביום יום מתעלמים ממני, מתחמקים ממני, או אפילו יותר גרוע - אדישים לקיומי. ולא עוזרים לי עשרות הלייקים על הסטטוס האחרון שלי בפייסבוק, שבעים אנשים שיביעו יפה מאוד פרגון אבל אפילו לא אחד שיחבק אותי עכשיו.

 

ואני חושבת איך בפעם האחרונה שהייתי עצובה עד כדי בכי נחנק, באמצע ספטמבר, היו לי למי להתקשר, והיו מי שינחמו ויאהבו אותי למרות שאחת עשרה וחצי בלילה. והנה אני, חמישה חודשים אחרי. שוב פעם אחת עשרה וחצי בלילה, אבל הפעם אני לבד. וחוץ ממנו אין לי אף אדם בעולם שאוהב אותי באמת, ואיך כבר אזלו בי הכוחות לנסות לתקן, ואיך כבר מאסתי לנסות להכניס את עצמי בכוח כמו החתיכה הלא נכונה של הפאזל. אני מספרת לו שכבר עלו בי מחשבות לוותר, להחליט במודע שויתרתי על כל מי שמתמסמסים מהחיים שלי כרגע בצורה כל כך כואבת. למשוך את השנה הזאת איך שהוא, עד שתיגמר, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, ואז להתחיל את החיים שלי מחדש, מחוץ לבית, בקומונה עם אנשים חדשים וחיים חדשים. כי אחרת מה יקרה, בשנה הבאה אני אחזור בסופי שבוע הביתה מהקומונה ומה. הרי לא יהיה לי בשביל מי לחזור, אני אומרת לו. יהיה לך אותי, הוא אומר, ואני מחייכת אנחת בכי כואבת-אוהבת מבעד לטלפון.

 

הוא מנסה לעודד אותי וגם מצליח, ולמשך חצי שעה אני אפילו צוחקת. אנחנו מנתקים את השיחה, הוא הולך לשמור על ציוד ואני מנסה לשמור על עצמי. אני מכבה את המנורה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. הדמעות שוב חונקות לי את הגרון, ואני יודעת שלא אצליח להרדם עד שאכתוב את הפוסט הזה. יודעת שבדידות היא רגש יותר מידי קשה ואי-רציונלי מכדי להכיל. בעקבות השיחה איתו אני קודם כל רציתי להקשיב לשיר הזה, ואני שומעת ואני מקשיבה ואני שוב בוכה ובוכה, לכי ילדה אהובה, הם שרים, ואני כמו ילדה עצובה עצובה וכל כך לא מרגישה אהובה. ואתמול בהרצאה שמעתי איך שופנהאואר תיאר שלאדם יכול להיות רק ידיד אמת אחד, ואמר שאם אדם סבור שיש לו יותר מאחד הוא אינו מבין את עומקו של המושג הזה.

 

ואני הרי אני כל כך מפחדת מהלבד התהומי הזה שבסופו של דבר ככה אני מוצאת את עצמי. אני עונה על השאלון של עצמי לעבודה בפסיכולוגיה ומגלה שהדימוי העצמי החברתי שלי לא יכל להיות נמוך יותר ("האם אתה חושב שאנשים נהנים לשוחח עימך?" ממש). אני מרגישה כל כך לבד, לבד לבד לבד, אכתוב את זה עוד אלף פעמים ועדיין לא אצליח לתאר. וכל פעם שאני שומעת מהצד מישהו שמדבר על התאבדויות מסיבה לא ידועה, אני חושבת לעצמי, טיפשים, הם חוסלו על ידי הבדידות. אין רגש שמבתר את הנפש לחתיכות קטנות יותר מזה. לבד. אולי מחר יהיה קצת יותר טוב. עוד שבוע בוודאי. אבל כרגע כלום לא מצליח לעודד אותי. לבכות זה טוב. גם נמרים בוכים, בלי דמעות, וכשהם בוכים אני רוצה להושיט להם את כל הגוף שלי ולעטוף אותם בחיבוק. חיבוק, דאמט. חיבוק. אוף.

נכתב על ידי , 15/2/2013 00:22   בקטגוריות דן, דמעות, כואב, כנות, לחץ או מועקה, ניתוח עצמי, פסימיות, תסכול  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של -LittleStrawberry- ב-6/3/2013 14:16
 




דפים:  
20,676
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ