ולכן כשהדמעות התחילו לחסום לי את הגרון, רק אותו רציתי לשמוע, והצלחתי להחזיק אותן, לעצור, אבל ברגע ששאלת מה קרה כבר לא יכלתי יותר. והוא רחוק וכל הבדידות הנוראית הזאת והעצב החם והרע כל כך הזה מרטיבים את הכרית שלי, וכל מה שיכלתי לחלום עליו באותה השניה זה לטמון את הפרצוף שלי בחזה שלו ולבכות בחיבוק שלו עד שארגע. הוא הבן אדם האמיתי היחיד שנותר לי, וזה הופך אותי לתלותית ונוראה, ואני כל כך מפחדת שבסוף גם לו יימאס כמו שקרה עם כולם. אני מספרת לו עד כמה לבד לי, איך עם שתי חברות אפילו לא דיברתי כבר כל כך הרבה זמן, איך אלו שכן רואים אותי ביום יום מתעלמים ממני, מתחמקים ממני, או אפילו יותר גרוע - אדישים לקיומי. ולא עוזרים לי עשרות הלייקים על הסטטוס האחרון שלי בפייסבוק, שבעים אנשים שיביעו יפה מאוד פרגון אבל אפילו לא אחד שיחבק אותי עכשיו.

ואני חושבת איך בפעם האחרונה שהייתי עצובה עד כדי בכי נחנק, באמצע ספטמבר, היו לי למי להתקשר, והיו מי שינחמו ויאהבו אותי למרות שאחת עשרה וחצי בלילה. והנה אני, חמישה חודשים אחרי. שוב פעם אחת עשרה וחצי בלילה, אבל הפעם אני לבד. וחוץ ממנו אין לי אף אדם בעולם שאוהב אותי באמת, ואיך כבר אזלו בי הכוחות לנסות לתקן, ואיך כבר מאסתי לנסות להכניס את עצמי בכוח כמו החתיכה הלא נכונה של הפאזל. אני מספרת לו שכבר עלו בי מחשבות לוותר, להחליט במודע שויתרתי על כל מי שמתמסמסים מהחיים שלי כרגע בצורה כל כך כואבת. למשוך את השנה הזאת איך שהוא, עד שתיגמר, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, ואז להתחיל את החיים שלי מחדש, מחוץ לבית, בקומונה עם אנשים חדשים וחיים חדשים. כי אחרת מה יקרה, בשנה הבאה אני אחזור בסופי שבוע הביתה מהקומונה ומה. הרי לא יהיה לי בשביל מי לחזור, אני אומרת לו. יהיה לך אותי, הוא אומר, ואני מחייכת אנחת בכי כואבת-אוהבת מבעד לטלפון.

הוא מנסה לעודד אותי וגם מצליח, ולמשך חצי שעה אני אפילו צוחקת. אנחנו מנתקים את השיחה, הוא הולך לשמור על ציוד ואני מנסה לשמור על עצמי. אני מכבה את המנורה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. הדמעות שוב חונקות לי את הגרון, ואני יודעת שלא אצליח להרדם עד שאכתוב את הפוסט הזה. יודעת שבדידות היא רגש יותר מידי קשה ואי-רציונלי מכדי להכיל. בעקבות השיחה איתו אני קודם כל רציתי להקשיב לשיר הזה, ואני שומעת ואני מקשיבה ואני שוב בוכה ובוכה, לכי ילדה אהובה, הם שרים, ואני כמו ילדה עצובה עצובה וכל כך לא מרגישה אהובה. ואתמול בהרצאה שמעתי איך שופנהאואר תיאר שלאדם יכול להיות רק ידיד אמת אחד, ואמר שאם אדם סבור שיש לו יותר מאחד הוא אינו מבין את עומקו של המושג הזה.

ואני הרי אני כל כך מפחדת מהלבד התהומי הזה שבסופו של דבר ככה אני מוצאת את עצמי. אני עונה על השאלון של עצמי לעבודה בפסיכולוגיה ומגלה שהדימוי העצמי החברתי שלי לא יכל להיות נמוך יותר ("האם אתה חושב שאנשים נהנים לשוחח עימך?" ממש). אני מרגישה כל כך לבד, לבד לבד לבד, אכתוב את זה עוד אלף פעמים ועדיין לא אצליח לתאר. וכל פעם שאני שומעת מהצד מישהו שמדבר על התאבדויות מסיבה לא ידועה, אני חושבת לעצמי, טיפשים, הם חוסלו על ידי הבדידות. אין רגש שמבתר את הנפש לחתיכות קטנות יותר מזה. לבד. אולי מחר יהיה קצת יותר טוב. עוד שבוע בוודאי. אבל כרגע כלום לא מצליח לעודד אותי. לבכות זה טוב. גם נמרים בוכים, בלי דמעות, וכשהם בוכים אני רוצה להושיט להם את כל הגוף שלי ולעטוף אותם בחיבוק. חיבוק, דאמט. חיבוק. אוף.

כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש. 

ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם. 

קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?

נמשים.

וואו אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)

שמועות הגיעו לאוזנינו על מסלול הליכה משגע, שמפסגתו, כך שמענו, נשקף הנוף היפה בעולם כולו. הבטנו אחד על השניה במבט מפענח. "את מוכנה?" שאל הבחור שלי. "לא נעשה את זה אם את לא רוצה". חייכתי. לפעמים זה כל מה שצריך.
ככה מצאנו את עצמנו, בלי שתכננו, במעלה השביל. המסלול לא היה ממש ברור לאף אחד מאיתנו, אבל המשכנו. בהתחלה היה המסלול בנוי גבעות קטנות, פסגה אחרי פסגה, הישגים קטנים. כשטעינו בדרך, לא היססנו לחזור ולנסות שוב. ככה המשכנו, מונחי מצפון ולא מצפן, והשביל הלך והפך תלול יותר ויותר. הגבעות הפכו להרים. המשכנו במעלה השביל, כשלבבותינו פועמים בקרבנו. ידענו - רק עוד מעט, ואנחנו בפסגה.
ואז הגיעה הנקודה שכבר לא יכלנו להמשיך ממנה. כלומר, רצינו מאוד - אבל המעבר הצר והתלול שפסענו בו עד אז נחסם בסלע גדול מימדים. "אנחנו נצליח", אמרתי, "רק צריך לעשות את זה בזהירות". הבחור שלי לקח נשימה עמוקה, וכשכל האוויר המרוגש עצור בריאותיו התחיל להזיז את הסלע. מיהרתי לעזור לו. השקענו המון מאמץ, ונדמה שאין כל שינוי. זיעה ניגרה ממצחנו, והסלע בשלו. פרצופי התעוות מרוב מאמץ, דמעות של כאב נורא כבר תכננו את דרכן החוצה מעיניי, ותוך כדי שאנחנו מנסים, אמר לי הבחור שלי "אני מצטער". "זו לא אשמתך", חייכתי חיוך סובל. "בוא נסיים עם זה כבר. עד הסוף. אנחנו יכולים". אחרי עוד כמה דקות של אנקות מאמץ מצד שנינו וגניחות כאב מצידי, הסלע זז ופינה את השביל. הבטנו אחד בשניה, בקושי נושמים. "סליחה אם זה לא מה שציפית", אמרתי בעיניים עצובות. "זה בסדר", אמר הבחור שלי. זה באמת היה בסדר, אבל באותו הרגע רציתי שהוא יחבק אותי ויגיד שאנו נהדרת. שהוא אוהב אותי. אבל אז הוא חייך, ולפעמים זה כל מה שצריך, ותפסתי במותנו ומשכתי אותו לחיבוק רך ומבין. "אני לא יכולה להמשיך עכשיו", לחשתי לתוך צווארו של הבחור שלי , "אבל עוד נצליח. למרות שיש לי הרגשה שההמשך לא הולך להיות יותר קל, השמועות אומרות שזה שווה את זה..." הוא נישק אותי נשיקה של נחמה ותשוקה ואיפוק. נשכבנו על הגב ועצמנו עיניים. הגוף שלי עדיין פעם בכאב, אבל לא היה לי אכפת. כל מה שהייתי צריכה כדי לטעת בי חיים מחדש הוא לפקוח את העיניים לרגע, ולראות שהוא לידי. כמה אני שמחה שמכל האנשים בעולם אני דווקא איתו עכשיו. עצמתי את העיניים בחזרה, והשחלתי את כף ידי לתוך כף ידו של הבחור שלי, וחייכתי, למרות שאף אחד לא יכל לראות. ידעתי שיום יבוא ונאזור אומץ, נעלה במעלה השביל האתגרי, לאט לאט, עד שהפסגה תתגלה לעינינו, ונרוץ אליה בכל כוחנו, ונגיע, נגיע לפסגה, ונצחק ונצעק מרוב אושר, ננשום אוויר פסגות, ונראה את הנוף היפה בעולם. וזה יהיה יותר טוב מכל מה שיכלנו לדמיין.

נמשים.