לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ®ֳ¥ֳ®ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

איך את?


אני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האנרגיות מהגוף. כל המועקה הזאת שחוסמת לי את הלב גורמת לדם בגוף שלי לזרום יותר לאט, להחליש אותי. אנשים נחמדים אליי עכשיו, דואגים, אני חושבת שהם מפחדים שאעשה לעצמי משהו. אלו שסביבי שלא מבינים, שמנסים לגרור אותי לתוך השגרה, מכעיסים אותי נורא. אם הייתי שוברת את הרגל לא הייתם מבקשים ממני לבוא לעבוד, ועם לב שבור זה גרוע פי כמה. הם גם לא מבינים עד כמה זה כואב. בדיוק ראיתי איזו כתבה על מחקר שאומר שכאב נפשי חזק מיוצג במוח באותה הצורה כמו כאב פיזי. מי שלא חווה משהו דומה לתהום הזאת שנפלתי אליה, אין לו שום לגיטימציה בעיניי לייעץ לי, או לנסות לשכנע אותי לצאת מהמיטה. אתם והחיים השמחים שלכם יכולים לצאת לי מהחדר ולהשאיר אותי לבד בתהום של עצמי.

הצלחתי להגדיר את זה לעצמי יפה מאוד אתמול. העולם שלי כרגע הוא כוכב, עולם ומלואו, שנגמר לו הדלק, נגמרו לו הכוחות, והוא קורס לתוך עצמו. מותיר אחריו נקודה כל כך מעוותת בחלל, חור שחור ששום דבר לא יכול לעבור דרכו. בור ללא תחתית של ריק אחד גדול.

אני מרוסקת. כשאין משהו שאני חייבת לעשות אני פשוט שוכבת על הבטן, ולא נראית יותר מלאת חיים מכל השמיכות שעוטפות אותי. אני מנסה לדמיין את העתיד שלי מעכשיו. אני רגילה לישון מחובקת עם כרית כאילו היתה חבר, אבל איך אני אמורה להרדם כשאני יודעת שאין לי אפילו למי לחכות? הלילות הכי קשים לי. עברו שניים עד עכשיו, ובשניהם נרדמתי כל כך מאוחר, שרועה על כרית רטובה מדמעות, וחלמתי חלומות טובים על שנינו, שסיוט להתעורר מהם. חלומות על השגרה שלנו. פתאום אני מבינה שאני לא אבוא אליך יותר, גם לא במוצ"ש, ויותר לא ארדם כשאני מחבקת אותך, ולא אראה אותך כשאני קמה בבוקר. יותר לא תחבק אותי חיבוק ארוך ומתוק, יותר לא ארגיש אותך צמוד אליי עור לעור, יותר לא אוכל להביט בעיניים הירוקות שלך ולהגיד לך כמה שאתה יפה בעיניי.

איבדתי את החבר הכי טוב שלי. כל החיים שלי מלאים בך, מאיפה אני אמורה להתחיל לקלף את כל זה ממני? ואני לא רוצה, אני כל כך לא רוצה. כל תמונה שאני מורידה מהקיר או דיסק שאני מכניסה לקופסא שובר לי את הלב יותר. איבדתי אותך, ואתה החבר הקרוב ביותר שאי פעם היה לי, והיחיד שעוד נותר לי בתקופה האחרונה. בכל פעם שביקשו ממני לספר על דמות שמשמעותית בעיניי, אתה הראשון שעלה לי לראש. איך אני אמורה להמשיך מעכשיו? אני כבר לא יודעת מה זה להיות "רווקה", ועוד פחות מזה אני יודעת מה זה לחיות בלעדיך. כמו שאמרתי לך, יש לי אפס כוחות לדבר על זה עם אנשים, ועוד פחות כוחות להתמודד עם זה לבד. כל כך רע לי, ואני רק רוצה אותך. 

נכתב על ידי , 11/2/2014 11:52   בקטגוריות דמעות, דן, המומה, כנות, כואב, פחד, רוצה, תסכול  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-4/3/2014 21:02
 




ואין שום חיבוק בעולם שינחם אותי, כי הוא אף פעם לא יהיה החיבוק שלך. 
נכתב על ידי , 9/2/2014 06:12   בקטגוריות דן, געגוע, דמעות, המומה, חוסר, כואב, כנות, מוזר, פחד, פסימיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאין קוברט ב-10/2/2014 22:18
 



הבגדים נועדו לכסות אותנו, במילים אנחנו מתגלים


"איחרתם את המועד", אומר הפקיד. "שבע אפס אפס. עכשיו שבע ועשרה". וכך מתחיל אצלה הריטואל הקבוע, נשימות עמוקות, לנדף את התסכול החוצה בהדרגה. אבל איך שהוא הפעם זה לא הצליח, וכעבור חצי דקה בערך היא כבר עמדה מטרים ספורים משם, דמעות זולגות מעיניה בשטף, וכיוון שהחזה שלה לא גדול מספיק כדי לעצור אותן, הן החלו זולגות על המדבקה שמודבקת על חולצתה, המכריזה ששמה עלמה ריבקין ומספרה בתור הוא 39, ומשם פנו לנקד את הרצפה. ככה היא עמדה שם, בחיי, עם חולצה של בית ספר תיכון, עומדת ומתייפחת כמו ילדה שלא קיבלה את מבוקשה, אמא שלה עומדת מולה דוממת, בהלם, לא יודעת איך להגיב. אנשים בני גילה מעיפים בה מבט חטוף עם גבה מורמת וממשיכים בענייניהם כרגיל. אלו חיישני דמעות רגישים יש לה וודאי, אחרת מה יש לבחורה בגילה, עם צמיד עדין על מפרק כף היד, ואצבעות ארוכות ומלכותיות, ואיפור כמעט בלתי נראה, לתת לו להמרח ככה, לעמוד ולהתייפח בקול רם, לשאוף נשימות מהירות של בכי בכל צעד במסדרון הארוך. אמא של עלמה, שניסתה לעכל את הסיטואציה המוזרה, ניסתה לפתור את הבעיה בפיתוי בטון ילדותי קמעה, רוצה-שוקו-ועוגה, בואי-נסתכל-על-ספרים. זה לא עזר. הנערה המוזרה המשיכה למרר בבכי ולמשוך באפה בקולניות תוך שאצבעותיה ממוללות מוצרים בחנות אקראית, שפתיה ממלמלות מילים מכוונות, למה זה מגיע לי, למה כלום לא מסתדר כמו שצריך, אני שונאת את הפקידים, אני שונאת את הממסד, אני שונאת את מרפי, אני אוהבת לבכות.
נכתב על ידי , 20/9/2012 20:53   בקטגוריות דמעות, היקום שונא אותי, המומה, העולם הזה לא בסדר, כעס בלתי נשלט, לחץ או מועקה, כואב, כנות, שונאת, תסכול  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-23/9/2012 23:08
 




דפים:  
20,758
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ