"איחרתם את המועד", אומר הפקיד. "שבע אפס אפס. עכשיו שבע ועשרה". וכך מתחיל אצלה הריטואל הקבוע, נשימות עמוקות, לנדף את התסכול החוצה בהדרגה. אבל איך שהוא הפעם זה לא הצליח, וכעבור חצי דקה בערך היא כבר עמדה מטרים ספורים משם, דמעות זולגות מעיניה בשטף, וכיוון שהחזה שלה לא גדול מספיק כדי לעצור אותן, הן החלו זולגות על המדבקה שמודבקת על חולצתה, המכריזה ששמה עלמה ריבקין ומספרה בתור הוא 39, ומשם פנו לנקד את הרצפה. ככה היא עמדה שם, בחיי, עם חולצה של בית ספר תיכון, עומדת ומתייפחת כמו ילדה שלא קיבלה את מבוקשה, אמא שלה עומדת מולה דוממת, בהלם, לא יודעת איך להגיב. אנשים בני גילה מעיפים בה מבט חטוף עם גבה מורמת וממשיכים בענייניהם כרגיל. אלו חיישני דמעות רגישים יש לה וודאי, אחרת מה יש לבחורה בגילה, עם צמיד עדין על מפרק כף היד, ואצבעות ארוכות ומלכותיות, ואיפור כמעט בלתי נראה, לתת לו להמרח ככה, לעמוד ולהתייפח בקול רם, לשאוף נשימות מהירות של בכי בכל צעד במסדרון הארוך. אמא של עלמה, שניסתה לעכל את הסיטואציה המוזרה, ניסתה לפתור את הבעיה בפיתוי בטון ילדותי קמעה, רוצה-שוקו-ועוגה, בואי-נסתכל-על-ספרים. זה לא עזר. הנערה המוזרה המשיכה למרר בבכי ולמשוך באפה בקולניות תוך שאצבעותיה ממוללות מוצרים בחנות אקראית, שפתיה ממלמלות מילים מכוונות, למה זה מגיע לי, למה כלום לא מסתדר כמו שצריך, אני שונאת את הפקידים, אני שונאת את הממסד, אני שונאת את מרפי, אני אוהבת לבכות.
בחורה בחולצה כחולה וג'ינס כחולים, יושבת על המושב הכחול של האוטובוס. היא בוהה בזיגוג מופגן בשמיים - גם הם כחולים, בכל זאת, כבר קיץ. עיניה הכחולות ספק מטביעות וספק טובעות בתוך הדמעות העגולות, שכשסיימו להתלכד בין ריסי העפעפיים התחתונים זלגו מפינות העיניים אל הלחי כפס דק של בדידות ועלבון, ומשם בקו ישיר אל הסנטר, שהיווה עבורן נקודת ציון ממנה ביצעו צניחות מרשימות שלא היו מביישות חובב אקסטרים מקצועי. היא יכלה, כמובן, למחות נגדן, לעצור בהן מלהתפרץ בלהיטות שכזו (או, יותר נכון לומר, בחמימות מבחילה), או לפחות למחות אותן, במטפחת כחולה כמובן. אבל לא. היא העדיפה לתת להם להרטיב את הכל, לנשור לבד או בזוגות אל המושבים הלא נוחים, להרטיב אותם עד שלא יוכלו לספוג, להפתיע את הנוסע החולף שיבוא להתיישב עליהם אחריה. היא נהנתה להרגיש את כל הגועל והשנאה נמרחים על פניה בגולמיות, נוזל מוחשי וגשמי, פלגים קטנים של רגשות גדולים. אחרי שתלחץ על הכפתור היא תרד את שלושת המדרגות על המדרכה הרותחת. רק בשניה שתנסה לפשק שפתותיה כדי לספר למישהו את שורשי האישונים המוקפים אדום והדמעות שחשבה שהספיקו להתייבש, אז, רק אז, במקום כל המילים האלו שרשמו את עצמן בפנקסים של ראשה לאורך כל הנסיעה, יהיה רק שקט. מגרונה ישתחל רק קול צורם ועמום, צרידות מתמשכת, שישבר ליבבה חלושה. יבבה, ועוד יבבה, ועוד יבבה. יבבות עצורות ומתפרצות, היבבות הכחולות, היבבות שלה. כמו להקיא החוצה את כל הרעות שבפנים, לפלוט בהשתנקות פיסות בשר מדומה, גידולי רגש ממאירים. עוד כמה השתנקויות והכל כבר בחוץ. אפשר לאחסן את אותם כשלים רגשיים בצנצנות פורמלין, או לזרוק לאשפה בתוך שקיות צהובות עם סימני אזהרה. אלו שתי האופציות הרציונליות היחידות - רוב האנשים פשוט זורקים את אותן מועקות נוטפות מוגלה על אנשים אחרים, לוקחים תנופה ומטיחים את זה בהם, בצורת עלבון או אשמה או כעס. אחרים משטחים אותם על דפי שורות, אחרים נותנים להם לנזול מעצמם אל הרווחים שבין אות לאות במקלדת. ומי כמוכם יודע.
לפעמים הם היו חוטאים. לא היה לאף אחד מהם מושג במה בדיוק, אבל לשלושתם היה ברור שמשהו כאן מושך לפשע, הו, הפשע המתוק. הנקמה המתוקה במי שזה לא יהיה, אותו כוח עליון שהם האמינו שאחראי לתקריות שהביאו אותם לאיפה שהם היום. כמו מעין ניסיון לשלוט על מי שיש לו מרות עליהם, למרוד בממסד, לשבור את כל החוקים.
ואחרי מעשה הם היו בורחים ורצים וקופצים, מעל גדרות ואל מאחורי עצים ושיחים. מתכופפים ומתגלגלים על האדמה, צוחקים עד שלא נשאר עוד אוויר בריאות (השלישי מביניהם היה גם קצת בוכה). צחוק של שחרור עם מבט לא שפוי בעיניים, מסתכלים כל הזמן הצידה ואחורה לוודא שאין רוח רעבה שבאה לשאוב אותם איתה (הראשון היה מכסה את האזניים לפעמים).
ואז, עם בטן כואבת מפאניקה מתסכלת, הם היו מתפזרים, אחד מהשני וכל אחד בתוך עצמו (השני היה רועד בדרך הביתה). מביטים מרחוק בשריפה שהדליקו, ספק בגאווה אדירה וספק בחרטה נוראה. וכל אחד מלווה באור של פנס רחוב אחר, בצל של בית אחר, אבל בשלושתם בוערת אותה האש בדיוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
