לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¬ֳ§ֳµ ֳ ֳ¥ ֳ®ֳ¥ֳ²ֳ·ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

סיפור שקרה באמת


לשם שינוי, השבוע החלטתי לעשות משהו משמעותי עם ערב יום השישי שלי. באומץ מפתיע, שבהמשך יתברר כבטחון עצמי מופרז, נכנסתי לאוטו ונסעתי צפונה. החניכים-לשעבר שלי, שתי קבוצות בחוגי הסיירות שהדרכתי בשנת השירות, נמצאים עכשיו ב"מחנה סוכות". המחנה הוא אירוע חברתי מכונן שכל החניכים בסיירות סופרים את הימים להגעתו, כי 4 פעמים בשנה יש להם הזדמנות להתנתק מהכל לכמה ימים רצופים. לגמוע מרחקים בהליכה, להדליק מדורות ולהתגאות באוכל השרוף שהכינו, אבל בעיקר להנות מתחושת העצמאות המעצימה שטיול בטבע (בלי ההורים) מעניק לך. אז החלטתי לבוא לבקר. הרי הבטחתי לילדים שאבוא לבקר אותם מתי שהוא, והבטחתי לעצמי שאקיים את ההבטחה הזו - ואיזה זמן יותר טוב, מאשר הזמן בו הם הכי לא מצפים לראות אותי?

 

הקלדתי בwaze "חירבת בית ראש" - שמו של חניון הלילה בו הם ישנים, ויצאתי לדרך. תנו לי לתת לכם את תמונת הרקע לסיפור שאתם עומדים לשמוע: בשנה האחרונה יצא לי לנהוג אולי עשרים פעמים, מתוכן האחרונה היתה לפני יותר מחודשיים. ולמרות העובדה שהייתי לחלוטין לא מספיק בטוחה בנהיגה שלי, החלטתי לנהוג, לגמרי לבדי באוטו, לחניון לילה שנמצא ארבעה קילומטרים בתוך היער אי שם ברמות מנשה.

אחרי שעברתי את קיבוץ עין השופט, בבת אחת נעלמו כל פנסי הרחוב שהאירו את הכביש. שלט אדום וגדול קידם את פניי - "זהירות, סיבובים מסוכנים". לקחתי נשימה עמוקה, האטתי את המהירות והמשכתי לנסוע. הדרך היתה חשוכה לחלוטין, שוממת לגמרי, ונהנתה להפתיע אותי עם פיתולים שלא הצלחתי לצפות. מידי פעם הגיח בנתיב הנגדי רכב שנסע במהירות מופרזת ועם אורות גבוהים, כאילו הכביש המפחיד לבדו לא מספיק כדי לגרום לי להצמד לברקס כאילו היה חגורת ההצלה שלי.

 

כשאני לחוצה או מפחדת, אני מוצאת את עצמי חוזרת לפחד ישן שלי מגיל שמונה, כשאחי הקטן בן החמש היה נכנס להדליק לי אור בחדר החשוך, כי החושך שיתק אותי. והנה מצאתי את עצמי נוהגת לגמרי לבדי בכביש מסוכן, כשהשחור המפחיד של הלילה הרחוק מכל מקום יישוב מקיף אותי מכל הכיוונים. לצערי, את המשפט "בעוד 200 מטרים, פני ימינה" פספסתי מרוב הלחץ. במשך עשר שניות מבעיתות המשכתי לנסוע בחושך מוחלט עד שהתוכנה תסיים לחשב מסלול מחדש - וכשסיימה, התחוור לי שהסיוט שלי התארך אפילו יותר. מצאתי את עצמי ממשיכה לנסוע במורד הכביש המפותל והחשוך, כאשר הלב שלי פועם יותר פעימות בדקה מאשר מספר הקמ"ש על לוח המחוונים. לאחר כעשר דקות ושלושה קילומטרים, מצאתי את עצמי פונה ימינה לכיוון שער סגור. הקשבתי לתוכנה, ובלי לחשוב יותר מידי שמתי לב שאני מסתובבת וחוזרת על עקבותיי, ובידיים רועדות על ההגה מנסה לנהוג בזהירות בחזרה, לאורך כל הדרך המסוכנת שכבר חשבתי שמאחוריי. נסעתי בחזרה עד שהגעתי לפניה המיוחלת, כדי לגלות שקו לבן ורציף מפריד ביני ובינה. מחכים לי עוד שני קילומטרים בחזרה לעין השופט, ואז יהיה עליי לחזור את אותם שני קילומטרים מקוללים בפעם הרביעית בשעה האחרונה. המשכתי לנסוע במעלה הדרך, ולמרות שהמשכתי לרעוד, נשמתי לרווחה כשראיתי שוב את פנסי הרחוב מאירים לי את הכביש. הגעתי עד הקיבוץ וחניתי במפרץ בצד הדרך.

 

נרגעתי קצת כשעצרתי, והרגשתי יותר בטוחה. התלבטתי אם לוותר ולחזור הביתה - אבל היה ברור לי שאם נסעתי עד פה, ועברתי את כל החוויה המסויטת הזאת עד עכשיו, זה לא לחינם. אני לא מתכוונת לתת ליקום להתעלל בי, ועוד לגרום לי לחזור הביתה בידיים ריקות ועם הזנב בין הרגליים, אחרי בזבוז של זמן, דלק, וכוחות נפשיים. אני חזקה, והמשימה הזאת לא גדולה עליי. נשארו לי עוד שישה קילומטרים עד ליעד, ואני אגיע אליו. לקחתי נשימה עמוקה והתנעתי שוב.

עברתי בפעם השניה את השלט האדום הגדול, וצללתי לתוך האפלה המתעקלת. אחרי שני קילומטרים, אכן חיכתה לי אותה הפניה המיוחלת ימינה. סובבתי את ההגה והתחלתי לנסוע לאט בדרך שהכינוי "דרך עפר" יהיה מחמאה גדולה בשבילה. השביל היה מסולע להפליא, מתעקם, עולה ויורד. הדלקתי אורות גבוהים ונסעתי לאט-לאט, מתקדמת בזהירות לעומק היער. אחרי נסיעה של כקילומטר, מצאתי את עצמי על משטח סלע מסולע ומשונן, במדרון בזווית מפחידה. כאן יהיה זמן טוב לציין, שהאוטו שלי כבר ותיק מאוד, ובשבועיים האחרונים הפגוש שלו רופף ומאיים ליפול בכל רגע. הבנתי שלא הרכב ולא אני הולכים לשרוד את ההרפתקאה הזו, עצרתי והרמתי בלם יד. עכשיו, נסו לדמיין איך זה מרגיש - אחרי כמעט שעה של נסיעה מלחיצה ומורטת עצבים, אני מוצאת את עצמי, על סף דמעות (פלא שעוד לא בכיתי) - קילומטר אל תוך היער, כשהיישוב הקרוב, והפנס הקרוב, נמצאים במרחק שלושה קילומטרים ממני. חושך מוחלט. בטיפשותי לא לקחתי איתי פנס או מפה, אז הנה אני, תקועה באוטו מתפרק על סלע משונן בשיפוע מפחיד, וממש לא בטוחה שאצליח לצאת משם. הקליטה בטלפון קלושה, וגם מי שאני כן מנסה להתקשר אליו לא עונה לי. אני לבד בסיפור הזה. וכדי להוסיף לאווירת הלחץ דמוית סרט האימה, בשמיים התחוללה סופת ברקים משוגעת, שבמצב אחר בוודאי הייתי נהנית מיופיה מאוד, אבל באותו הרגע נראתה לי כמו סימן מבשר רעות. 

 

החלטתי סופית להפסיק לנסות. גייסתי את כל כוחות הנפש והרוגע שנשארו במאגרים שלי, וברוורס איטי ומחושב הצלחתי להסתובב ולחזור לכיוון הכביש הראשי. כמובן שגם בשלב הזה מצאתי את עצמי ממשיכה להתברבר בתוך היער עד שמצאתי את היציאה לכביש, אבל בסופו של דבר הצלחתי, וכעבור 10 דקות של נסיעה איטית, הגעתי לכניסה לקיבוץ עין השופט. בשלב הזה גיליתי שבכל התמרון שעשיתי ביציאה מדרך העפר, שכחתי להוריד את בלם היד ונסעתי איתו מורם בערך שני קילומטרים, אבל היו לי דאגות אחרות על הראש. חניתי ליד שער הכניסה לקיבוץ, ופשוט התחלתי לבכות. הסתכלתי על השעון וראיתי שהסיוט ארך שעה וחצי של נהיגה במעגלים בחושך, שבסופה חזרתי לנקודת ההתחלה. בכיתי בערך חמש דקות, והחלטתי להתעשת על עצמי. התקשרתי לבן גרעין שלי שגם תכנן להגיע למחנה עם האוטו שלו, וביקשתי שיאסוף אותי מעין השופט. זה פחות התאים לו, אבל אחרי שהוא שמע כמה אני בהיסטריה הוא הסכים. אחרי שניתקתי את השיחה איתו, הטלפון צלצל והביא איתו את התרופה הכי טובה שיש לי ללחץ נפשי - החבר האהוב שלי. אחרי רבע שעה של שיחה איתו כבר הייתי רגועה לגמרי. ניתקתי את השיחה איתו כשבן הגרעין הגיע לאסוף אותי.

 

ברגע שנכנסתי לאוטו שלו, כבר הרגשתי הרבה יותר רגועה. מפלס הלחץ ירד פלאים ברגע שהרגשתי שאני לא לבד בכל הסיפור הזה. המשכנו לנסוע, בפעם השישית שלי לאותו היום על אותו כביש מפותל, עד שהגענו לאותה פניה מיוחלת לשביל העפר המאתגר. למזלנו, הרכב שנסענו בו הוא רכב ותיק וחבוט, שחלקיו מחוזקים בחבלים ודבק חבלה, ככה שלנהג לא היה אכפת לחטוף מכות מאבנים לאורך הדרך. המשכנו לנסוע לפי ההנחיות שקיבלנו לאורך הדרך, למרות ששמנו לב שאנחנו לא נוסעים בשבילים מסומנים. בחלק מהדרך ממש לא היה שביל, ורק נסענו לפי הכיוון הכללי שהמפה על המסך הציגה. אחרי 20 דקות של נסיעה בתוך היער החשוך בדרכים לא דרכים, ראינו רכב מרחוק, וכשהתקרבנו ראינו המון מדורות מפוזרות בשטח היער. הגענו.

 

 

 

כאן מתחיל החלק הנהדר של הסיפור - ירדתי מהאוטו, והתחלתי להסתובב בין המדורות בחיפוש אחר החניכים (שהיו) שלי. זיהיתי את אחת הקבוצות שלי מרחוק, והתקרבתי לאט כדי שלא ישימו לב שזו אני. נעמדתי מאוד קרוב אליהם, ואמרתי "היי!". כמובן שסביבנו שרר חושך, אז הם שאלו מי אני. הארתי על עצמי בפנס של הטלפון, והם כולם יצאו מיד משקי השינה וקפצו עליי בחיבוקים. היה כל כך משמח לראות שהם לובשים את החולצות שהוצאתי להם בהפתעה לפני חצי שנה. הם כל כך צעירים, עכשיו בכיתות ח' וט', ומדהים לראות איך כמה חודשים מטביעים בהם חותם - הם הרבה יותר גבוהים, ונראים קצת פחות ילדים משהיו קודם. 

גולת הכותרת מבחינתי היה חיבוק משולש אחד עם שתי בנות, מדריכות צעירות בכיתה י', שלפני חצי שנה היו החניכות שלי. מתוך קבוצה של 7 חניכים שתיהן יצאו להדרכה - וזה הטיול הראשון והמרגש שלהן עם החניכים הטריים שלהן. אז ככה זה מרגיש להיות סבתא, כשלילדים שלך כבר יש ילדים... הן כל כך שמחו לראות אותי שזה כמעט העלה לי דמעות בעיניים. הרי לאורך שנת השירות, בשגרה השוחקת, היה לי קשה מאוד לשכנע את עצמי להאמין שאני עושה משהו משמעותי, שהילדים האלו מעריכים אותי ואוהבים אותי. ועשה לי כל כך טוב לגלות את עוצמת ההשפעה שהיתה לי עליהם, מנקודת מבט ניטרלית, מרחוק. זה בדיוק מה שהייתי צריכה. הרי סיימתי את שנת השירות שלי עם טעם מר בפה, ופתאום היתה לי הזדמנות לפגוש את כל החניכים שהדרכתי, והאנשים שהדרכתי או טיילתי איתם... הצורה בה הם הגיבו אליי, גרמה לי להבין שאכן הייתי עוד נקודת ציון בגלגל החיים של החוגי הסיירות, אבל לפחות הייתי נקודת ציון עם שם ופנים שאנשים זוכרים. קיבלתי חיבוקים וחיוכים מאנשים שלא חשבתי שיזהו אותי אפילו. זה אפשר לי להניח בצד את הכעסים, את נטירת הטינה, את תחושת הפספוס הקטנה - ופשוט לשמוח שעשיתי את השנה הזאת. 

זו ממש לא הפעם האחרונה שאבוא לבקר.

 

נמשים, 

אירוע מעניין במיוחד ברצף תקופה שוממת. אין כמו התקף חרדה באמצע יער חשוך כדי להבין שהגיע הזמן להתחיל לנצל את הזמן הפנוי שלך.

נכתב על ידי , 12/10/2014 20:15   בקטגוריות דמעות, טיולים, מועקה, פחד, געגוע  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-28/10/2014 21:57
 



מצח חרוש דאגה


אני מסתובבת היום עם משקפי שמש גדולות על העינים, שמסתירות את הדמעות שלכודות לי בגרון ומידי כמה דקות גם מטפסות לי לעיניים. אני בקשר כל הזמן עם אבא שלך בוואטסאפ, וכל מיני דיבורים על הרוגים ופצועים והיתקלויות עם מחבלים, כל כך הרבה דיבורים, הם גורמים ללב שלי לפעום בקצב היסטרי בלי הפסקה. פתאום הכל מזכיר אותך, כל פעם שמישהו אומר "גם" אני בטוחה שהוא אומר "דן", המילה "קולני" מזכירה לי "גולני", וכל תמונה של חייל בפייסבוק או בווינט נראית לי כמוך. כל צלצול טלפון ממישהו מהמשפחה שלך גורם לי לפחד מהגרוע מכל, ולהחזיק את עצמי כדי שהצד השני לא ישמע כמה אני קרובה לבכות. כל ההודעות האלו מאבא שלך אמורות להרגיע, יש הרוגים אבל הם לא אתה, יש רכב שנפגע אבל הצוות שלך בסדר, אבל הם לא מרגיעים, הם מרגישים לי כמו ספירה מחרידה לאחור עד הפיצוץ שיפגע בך. אני מנסה לשכנע את עצמי שיש שם עשרות אלפי חיילים ורובם הגדול חוזרים בריאים ושלמים, אני מנסה לומר לעצמי שאתם מחופים במודיעין, וארטילריה, וכוח אווירי, ששומר עליכם ומגן עליכם, אבל כל זה לא משקיט את הדאגה ההיסטרית שכואבת לי בגרון מרוב דמעות עצורות. ככל שעובר הזמן אני דואגת יותר. אני מנסה להתרכז בדברים אחרים ולא מצליחה. אני נזכרת בסטטוס שכתבת בפייסבוק ביום העצמאות, בבוקר הטקס של מצטייני הנשיא שלקחת בו חלק - "מי מאיתנו החיילים שנכח היום בטקס, לא יזכה להיות נוכח בו עמנו בשנה הבאה?" ואני כל כך מפחדת שזה מנבא משהו. מפחדת שאני לא אוכל לשמוע את הקול שלך יותר. תחזור, בבקשה תחזור.....

 

(זה הלוחם שלי.)

 

עריכה:

הותר לפרסום, 13 הרוגים מגולני. אבא שלך אומר שהוא בדק ואתה "לא ברשימה השחורה". אני כל כך מקווה שזה נכון. אני כל כך מקווה שאתה בסדר. אני לא יכולה להפסיק לבכות, לנסות לדמיין איפה אתה עכשיו, איזה דברים מחרידים כבר הספקת לראות, אם אתה בסדר בכלל...

פתאום אני קוראת את הקטע שבחרתי לכתוב ברשימה שלי, פה מימין. ציטוט מהסרט Into the Wild. ופתאום זה מכה בי. אני רואה אותך, עם המבט החייתי הזה שראיתי אצלך רק בתמונות מהצבא ומהקרב מגע. אני רואה אותך מתמודד באמת עם המצב המפחיד ביותר שידוע לאנושות. אני לא יכולה להכיל את זה יותר, כל החדשות גולני וכל הפייסבוק גולני וכל הגוף שלי צועק לחייל אחד ספציפי מגולני, גולני שלי, החבר שלי שאין שני לו. שייגמר כבר הסיוט הזה.

נכתב על ידי , 20/7/2014 12:51   בקטגוריות געגוע, דמעות, דן, כואב, מועקה, פחד  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של kasandra ב-29/7/2014 22:36
 



רק שתחזור בשלום רק שתחזור בשלום רק שתחזור בשלום


אני מתעוררת בבוקר, ואוטומטית מושיטה את היד לטלפון, לראות מה פספסתי כשישנתי. אלוהים, מה פספסתי. תמונה של חייל עם וסט ומצנפת עולה, ומתחתיה כיתוב שמאחל בהצלחה לחיילי צה"ל במבצע הקרקעי. מבצע קרקעי מבצע קרקעי מבצע קרקעי, הכל מסביבי צורח. מהשעה שש בבוקר חייל אחד כבר נהרג ושלושה נפצעו. אני ממהרת לשלוח הודעה לאבא שלך, לשאול אם הוא שמע ממך אתמול. הוא אומר שכן, ושכיבית את הטלפון ונכנסתם פנימה.

 

נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה, אלוהים אדירים, אתה ברצועת עזה עכשיו. פתאום זה מפסיק להיות מפגן כוחות של המון חיילים בשטחי כינוס, ומתחיל להיות סכנת חיים. אני מתחילה לבכות. אני שוכבת במיטה ובוכה ובוכה, מתחילה להריץ בראש סרטי בלהות. מילים כמו "נהרג מאש כוחותינו", "נפצע מרסיסים", "איבדתי את יד שמאל", "נפגע מההדף", רצות עכשיו באלף וריאציות של היסטריה, וכולן נושאות את השם שלך. אני נזכרת בקטע מהספר "אם יש גן עדן", בו שני לוחמים בלבנון מדברים, ואחד אומר לשני שיש לו מזל שיש לו חברה, כי אם הוא נפצע עכשיו, או מאבד איזה איבר, לפחות יהיה לו אותה. אני לא רוצה להיות החברה הזאת שמצלמים אותה לעיתון ליד מיטת בית חולים עם החבר הפצוע פיזית, שעוד לא יודע עד כמה הוא פצוע נפשית.

 

אני רוצה שתחזור שלם הביתה, אני רוצה שתצא לפני שיקרה משהו שיצלק אותך נפשית. אני רוצה שתאהב את חברי הצוות שלך בגלל החוויות מהמסלול, ולא בגלל החוויות מעזה. לא האמנתי לעצמי כשמצאתי את עצמי מקווה שתיפצע קל מאוד, ויוציאו אותך משם חזרה לשטח יותר בטוח, ותישאר עם איזו צלקת קטנה ברגל או משהו, שתוכל להגיד "הייתי שם", אבל שלא תהיה שם באמת.


אני משתגעת מדאגה ולא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.

כל פעם שאמרת משהו שנגע בהומור שחור לגבי במבצע הזה, עצרתי אותך כדי לא לשמוע. ועכשיו ה"הומור" הזה לובש פני מציאות ומתחיל לצבוע את הכל בשחור. אני מתחילה לחשוב - מה אם הפעם האחרונה ששמעתי את קולך היתה אתמול? למה התעקשתי שתקרא את ברכת יום ההולדת שלך בבית, ולא שלחתי לך אותה אתמול, כדי שתדע כמה שאתה חשוב לי? למה לא דאגתי שתשאר לי בטרייה אתמול בלילה? למה שלחתי לך הודעות טיפשיות לפני שקראתי חדשות? מה אם... יקרה לך משהו, איך אני אמשיך בלעדיך? איך המשפחה שלך, שלאט לאט מנסה להשתקם מאובדן אחר, המשפחה שאוהבת אותך כל כך, איך הם יוכלו להמשיך אם יקרה לך משהו?


אני כל כך מקווה שתחזור הביתה, ותהיה בסדר, ותקרא את הפוסט הזה ותחשוב שדאגתי יותר מידי. ותקבל כבר את מתנת יום ההולדת שלך, ותקרע את העטיפה ותצחק ותשמח. ואני אכין לך עוגת יום הולדת, ואתה תתלהב ממנה, אבל לא מספיק כדי לאזן את מספר השעות הלא הגיוני שהשקעתי בעיצוב שלה. ונחגוג לך יום הולדת כמו שצריך, כי כמה חברי צוות שקופצים עליך בחיבוק בשטח כינוס באמצע שום מקום זה מאוד נחמד, אבל מגיעה לך חגיגת יום הולדת אמיתית.
תחזור כבר, אני משתגעת מדאגה, משתגעת מהרצון לשמוע אותך... אפילו רק לשמוע אותך אומר "אני בסדר".

 

רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום!!!! 

דואגת לך כמו שרק פולניה יכולה,

סאנשיין שלך.

 

(זה הלוחם שלי.)

נכתב על ידי , 18/7/2014 09:10   בקטגוריות געגוע, דמעות, דן, חוסר, כואב, מועקה, פחד, תסכול  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורלי ב-21/7/2014 11:27
 




דפים:  
24,345
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ