לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¬ֳ§ֳµ ֳ ֳ¥ ֳ®ֳ¥ֳ²ֳ·ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מצח חרוש דאגה


אני מסתובבת היום עם משקפי שמש גדולות על העינים, שמסתירות את הדמעות שלכודות לי בגרון ומידי כמה דקות גם מטפסות לי לעיניים. אני בקשר כל הזמן עם אבא שלך בוואטסאפ, וכל מיני דיבורים על הרוגים ופצועים והיתקלויות עם מחבלים, כל כך הרבה דיבורים, הם גורמים ללב שלי לפעום בקצב היסטרי בלי הפסקה. פתאום הכל מזכיר אותך, כל פעם שמישהו אומר "גם" אני בטוחה שהוא אומר "דן", המילה "קולני" מזכירה לי "גולני", וכל תמונה של חייל בפייסבוק או בווינט נראית לי כמוך. כל צלצול טלפון ממישהו מהמשפחה שלך גורם לי לפחד מהגרוע מכל, ולהחזיק את עצמי כדי שהצד השני לא ישמע כמה אני קרובה לבכות. כל ההודעות האלו מאבא שלך אמורות להרגיע, יש הרוגים אבל הם לא אתה, יש רכב שנפגע אבל הצוות שלך בסדר, אבל הם לא מרגיעים, הם מרגישים לי כמו ספירה מחרידה לאחור עד הפיצוץ שיפגע בך. אני מנסה לשכנע את עצמי שיש שם עשרות אלפי חיילים ורובם הגדול חוזרים בריאים ושלמים, אני מנסה לומר לעצמי שאתם מחופים במודיעין, וארטילריה, וכוח אווירי, ששומר עליכם ומגן עליכם, אבל כל זה לא משקיט את הדאגה ההיסטרית שכואבת לי בגרון מרוב דמעות עצורות. ככל שעובר הזמן אני דואגת יותר. אני מנסה להתרכז בדברים אחרים ולא מצליחה. אני נזכרת בסטטוס שכתבת בפייסבוק ביום העצמאות, בבוקר הטקס של מצטייני הנשיא שלקחת בו חלק - "מי מאיתנו החיילים שנכח היום בטקס, לא יזכה להיות נוכח בו עמנו בשנה הבאה?" ואני כל כך מפחדת שזה מנבא משהו. מפחדת שאני לא אוכל לשמוע את הקול שלך יותר. תחזור, בבקשה תחזור.....

 

(זה הלוחם שלי.)

 

עריכה:

הותר לפרסום, 13 הרוגים מגולני. אבא שלך אומר שהוא בדק ואתה "לא ברשימה השחורה". אני כל כך מקווה שזה נכון. אני כל כך מקווה שאתה בסדר. אני לא יכולה להפסיק לבכות, לנסות לדמיין איפה אתה עכשיו, איזה דברים מחרידים כבר הספקת לראות, אם אתה בסדר בכלל...

פתאום אני קוראת את הקטע שבחרתי לכתוב ברשימה שלי, פה מימין. ציטוט מהסרט Into the Wild. ופתאום זה מכה בי. אני רואה אותך, עם המבט החייתי הזה שראיתי אצלך רק בתמונות מהצבא ומהקרב מגע. אני רואה אותך מתמודד באמת עם המצב המפחיד ביותר שידוע לאנושות. אני לא יכולה להכיל את זה יותר, כל החדשות גולני וכל הפייסבוק גולני וכל הגוף שלי צועק לחייל אחד ספציפי מגולני, גולני שלי, החבר שלי שאין שני לו. שייגמר כבר הסיוט הזה.

נכתב על ידי , 20/7/2014 12:51   בקטגוריות געגוע, דמעות, דן, כואב, מועקה, פחד  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של kasandra ב-29/7/2014 22:36
 



רק שתחזור בשלום רק שתחזור בשלום רק שתחזור בשלום


אני מתעוררת בבוקר, ואוטומטית מושיטה את היד לטלפון, לראות מה פספסתי כשישנתי. אלוהים, מה פספסתי. תמונה של חייל עם וסט ומצנפת עולה, ומתחתיה כיתוב שמאחל בהצלחה לחיילי צה"ל במבצע הקרקעי. מבצע קרקעי מבצע קרקעי מבצע קרקעי, הכל מסביבי צורח. מהשעה שש בבוקר חייל אחד כבר נהרג ושלושה נפצעו. אני ממהרת לשלוח הודעה לאבא שלך, לשאול אם הוא שמע ממך אתמול. הוא אומר שכן, ושכיבית את הטלפון ונכנסתם פנימה.

 

נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה, אלוהים אדירים, אתה ברצועת עזה עכשיו. פתאום זה מפסיק להיות מפגן כוחות של המון חיילים בשטחי כינוס, ומתחיל להיות סכנת חיים. אני מתחילה לבכות. אני שוכבת במיטה ובוכה ובוכה, מתחילה להריץ בראש סרטי בלהות. מילים כמו "נהרג מאש כוחותינו", "נפצע מרסיסים", "איבדתי את יד שמאל", "נפגע מההדף", רצות עכשיו באלף וריאציות של היסטריה, וכולן נושאות את השם שלך. אני נזכרת בקטע מהספר "אם יש גן עדן", בו שני לוחמים בלבנון מדברים, ואחד אומר לשני שיש לו מזל שיש לו חברה, כי אם הוא נפצע עכשיו, או מאבד איזה איבר, לפחות יהיה לו אותה. אני לא רוצה להיות החברה הזאת שמצלמים אותה לעיתון ליד מיטת בית חולים עם החבר הפצוע פיזית, שעוד לא יודע עד כמה הוא פצוע נפשית.

 

אני רוצה שתחזור שלם הביתה, אני רוצה שתצא לפני שיקרה משהו שיצלק אותך נפשית. אני רוצה שתאהב את חברי הצוות שלך בגלל החוויות מהמסלול, ולא בגלל החוויות מעזה. לא האמנתי לעצמי כשמצאתי את עצמי מקווה שתיפצע קל מאוד, ויוציאו אותך משם חזרה לשטח יותר בטוח, ותישאר עם איזו צלקת קטנה ברגל או משהו, שתוכל להגיד "הייתי שם", אבל שלא תהיה שם באמת.


אני משתגעת מדאגה ולא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.

כל פעם שאמרת משהו שנגע בהומור שחור לגבי במבצע הזה, עצרתי אותך כדי לא לשמוע. ועכשיו ה"הומור" הזה לובש פני מציאות ומתחיל לצבוע את הכל בשחור. אני מתחילה לחשוב - מה אם הפעם האחרונה ששמעתי את קולך היתה אתמול? למה התעקשתי שתקרא את ברכת יום ההולדת שלך בבית, ולא שלחתי לך אותה אתמול, כדי שתדע כמה שאתה חשוב לי? למה לא דאגתי שתשאר לי בטרייה אתמול בלילה? למה שלחתי לך הודעות טיפשיות לפני שקראתי חדשות? מה אם... יקרה לך משהו, איך אני אמשיך בלעדיך? איך המשפחה שלך, שלאט לאט מנסה להשתקם מאובדן אחר, המשפחה שאוהבת אותך כל כך, איך הם יוכלו להמשיך אם יקרה לך משהו?


אני כל כך מקווה שתחזור הביתה, ותהיה בסדר, ותקרא את הפוסט הזה ותחשוב שדאגתי יותר מידי. ותקבל כבר את מתנת יום ההולדת שלך, ותקרע את העטיפה ותצחק ותשמח. ואני אכין לך עוגת יום הולדת, ואתה תתלהב ממנה, אבל לא מספיק כדי לאזן את מספר השעות הלא הגיוני שהשקעתי בעיצוב שלה. ונחגוג לך יום הולדת כמו שצריך, כי כמה חברי צוות שקופצים עליך בחיבוק בשטח כינוס באמצע שום מקום זה מאוד נחמד, אבל מגיעה לך חגיגת יום הולדת אמיתית.
תחזור כבר, אני משתגעת מדאגה, משתגעת מהרצון לשמוע אותך... אפילו רק לשמוע אותך אומר "אני בסדר".

 

רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום!!!! 

דואגת לך כמו שרק פולניה יכולה,

סאנשיין שלך.

 

(זה הלוחם שלי.)

נכתב על ידי , 18/7/2014 09:10   בקטגוריות געגוע, דמעות, דן, חוסר, כואב, מועקה, פחד, תסכול  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורלי ב-21/7/2014 11:27
 



ימי ראשית


הזמנים האחרונים שונים כלפיי. הרגשות שלי מאולחשים, והתכנונים שלי, גם אלו שעוקבים אמונה גדולה, מבוצעים בקרירות, בחובה. המחשבות שלי הגיוניות מאוד ולא אינטואיטיביות מספיק. היו כמה ימים שזה מצא חן בעיניי, ה"אחר" הזה, אבל עכשיו זה בעיקר יושב עליי כמו גיבנת. יש בי רצון לשנות דברים בסביבה שלי, להפוך את הסדר בארונות, להסתפר. אבל זה לא משנה כלום באמת. ככה זה מרגיש אצלי כשאין עם מי לדבר. כשאין משהו לחכות לו.

או כמו שאמרתי את זה בספטמבר של 2012

 

 

"אחדד את הניסוח שלי - אין אף אחד בעולם שרוצה לדבר דווקא איתי כשהוא עצוב. שהאצבע שלו שדרוכה על ההדק של מסך החיוג בטלפון, מכוונת דווקא לשם שלי"

 

נכתב על ידי , 5/3/2014 13:23   בקטגוריות התלבטות, חוסר, מועקה  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ג'פטו מקומבר ב-16/4/2014 22:23
 




דפים:  
23,952
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ