לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ ֳ°ֳ¹ֳ©ֳ­ ֳ¨ֳ¥ֳ¡ֳ©ֳ­. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נקודת זינוק


לפני שנסע לצבא השבוע, היא החליקה את בקבוק הבושם הישן שלה, התפוחי, שנותרו בו רק עוד שאריות אחרונות שלה, לתוך התיק שלו. באחד הימים הקרובים ודאי ייזרק אותו התיק בחזרה בבסיס באדישות צבאית מתוסכלת האופיינית לאותם בחורים. ויישבר הבקבוק. ובפעם הבאה שיפתח את התיק יריח המפקד וילגלג, "מה קרה, טוראי סמית', חברה שלך התפוצצה לך בתוך התיק?" והוא יענה, בספק חיוך ספק כעס, "נכון". והיא בכוחותיה ומחשבתה תרגיש, ותשב בחדרה ותצחק לעצמה צחוק מרושע, צחוק מכושף, צחוק מאוהב.

 

להם אני לא מספרת כמה אושר מציף אותי כשאני מתעוררת לידך לבושה בחולצה אדומה שלך, וכמה הפה שלי קטן מידי בשביל החיוך הגדול שמופיע על פניי כשאתה פוקח עיניים לעומתי, ואיך פעם אתה שלפת לי מברשת שיניים מהמגירה שלימים תשאר ליד הכיור כסימון טריטוריה, ובחשת בשערותיי והבטת אליי כל כך עמוק שלא נותר לי אלא לעצום את העיניים ולהתענג על הרגע. ולהם לא מגלה שיש לי נקודת חן בצד שמאל של קצה הצוואר, למטה, ואחת שני סנטימטרים ומינה ולמטה, ואחת אחריה, ממש מעל החזה, כמו מסלול מחושב לנשיקות. ולא מספרת איך חיככתי את הרגל שלי בשלך מתחת לשולחן בארוחה המשפחתית, כמו שתמיד דמיינתי שאעשה, ואתה לחשת לי באוזן בחיוך "לא כאן". ולא מספרת איך כל פעם כשאני שוכבת על הספה בבית ורואה סרט אני מדמיינת אותך לצידי, ואיך אני מחייכת כשאני מגלה הודעה ממך עוד לפני שקראתי אותה, ואיך בלילות במקום לחבק אותך אני מחבקת כרית וחולמת אותנו. ולהם אני לא מספרת שאני חוזרת וקוראת כל מה שאי פעם כתבתי עליך - גיליתי שתיעדתי את אותן שיחות יחסינו לאן טרם קרו, כתבתי את כל שהרגשתי על הדף כאילו זה מה שיעשה את ההבדל הפעם. ושכמו אז אני עדיין מתגעגעת אליך כל הזמן, וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזאת שצורבת את הבפנוכו שלי בקרמל רותח ומתוק, שיש לי מישהו לחכות לו, והמישהו הזה הוא אתה, והפעם גם אתה מחכה לי. להם אני מספרת שטוב לי איתך. לך אני מנסה לספר עד כמה. ועד כמה רך הוא המבט שלך כשאתה קורא את המילים האלו, ועד כמה רך החיוך ועד כמה רך המגע. רך ורך ורק שלי ואיך המחשבה הזאת מחבקת לי את הלב ואת הקיום שלי בזרועות ארוכות וחזקות.

והקטע הכי טוב בכל הסיפור, הוא שאני מתקשרת אליך בוכה. כל הפגיעות נוזלת לי מהעיניים ונשברת לי בקול ואתה הראשון שאליו אני מתקשרת. וכל אותן מילים בודדות שאתה אומר לי גורמות לחום של הדמעות להיות נעים יותר לרגע, והקול שלך מלטף לי את הלחי מרחוק. כל מה שרציתי הוא שתהיה המגן שלי מהעולם הזה, לא רציתי שתספוג את המכות במקומי, רק שתרכך קצת את הפגיעה. אתה גם מסוגל להחזיר להם בחזרה את כל מה שזרקו עליי (אולי יום אחד אני אוכל ללמוד את זה ממך). ולפני שכולאים אותך אתה מספיק לומר לי את כל מה שאני צריכה לשמוע, ואיך שהוא נשבית בקסמיי, בחיי, נשבית בקסמיי, מי היה מאמין. מעבר לעובדה שאתה כל כך טוב לי, כל הסיפור שלנו נוטע בי אמונה כל כך חזקה שיש צדק בעולם. שלא סתם אני אומרת שיהיה טוב, כי אם זה הסתדר על הצד הטוב ביותר, כך יקרה גם עם כל השאר. כל הדברים בחיים שלי הולכים ומתיישבים בשורה המסודרת בדיוק בסדר שאני אוהבת, לבושים בסוודרים צבעוניים ומושיטים לשון אל טיפות הגשם ואל מרפי. יש לי אהבה וחברים ועבודה ואולי, מי יודע, עתיד. וגם בתור האושר הזה יש משברים שהם כבר חלק מהשגרה, אבל כל בכי שכזה משחרר אפילו יותר מהגשם הראשון, אחריו אני יכולה לנשום כל כך טוב, וכל הגוף והלב שלי זורמים יותר בשקט. וכרגע אולי לא הכל מושלם, אבל החיים שלי הם כמו מרוץ חלזונות שכזה - בכל נתיב יש התקדמות תמידית ונחושה, לאט אבל בטוח, וכולם יגיעו אל קו הסיום, עכשיו רק נותר לחכות בציפייה לראות מי יגיע ראשון. 

נמשים
וחוץ מזה, גם חורף. שזאת בכלל סיבה להיות שמחה.
נכתב על ידי , 11/11/2012 23:41   בקטגוריות אנשים טובים, ניתוח עצמי, אופטימיות, דמעות, דן  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-15/11/2012 13:15
 



רגע הצביטה


וכמה זה קיטשי וכמה זה כנה, לשכב באמצע הלילה בעיניים פקוחות להפליא, ולתלות את המבט העייף שלי בשפתיים הרדומות שלך. לשחק חבר-את-הנקודות עם הנמשים, לדלג מריס אל ריס בדמיוני. ולמרות שהשינה גנבה גם אותי באותו הלילה, כשפתחת את העיניים שלך לרגע תמיד פגשת באלו שלי, שאם היו מערבבים אותן יחד היה יוצא הים הצלול והיפה ביותר בעולם. התקרבתי אליך עוד קצת, להעביר אצבעות בשיער שנקצץ באכזריות על ידי האחידות המאולצת, ונזהרת לא לקטוע את השינה הנוחה היקרה מפז שלך. אתה פולט מתוך שינה מן המהום שאני לא יודעת לפרש ואני כתמיד שותקת. כיף לראות אותך ככה, משוחרר מדאגות, הזרועות שלך פרושות לכל עבר פשוט כי לשם שינוי אתה יכול. כשהתעוררת עם האורות הראשונים ועם ההרגל, התקרבנו עד שהיה לנו חם מידי והתרחקנו עד שהיה לנו קר מידי. אין לך מושג איזה עוצמה משכרת זו, למצוא את הנקודה המדויקת להניח את כף היד שלי, כשהלב המשוגע שלך מנסה בכל עוצמתו לפלס את דרכו מחוץ לחזה ולהתכרבל בתוך האחיזה שלי, להמשיך להתגלגל פעימה אחר פעימה, לפי הקצב, חפון מקום מבטחים. 

 

אני מחכה שיגיע כבר החורף, אתה, מסיבות ברורות, קצת פחות. אבל אל תדאג, בינתיים הטוב ביותר שאוקטובר המזויף הצליח להפיק היו טיפות שלא יטרידו אותך, אלא רק אותי, הרי כמה עוד אפשר לתת לי לחכות, חודשים על חודשים, אני רוצה את הכל בחזרה. הירוק הזה עוד ישגע אותי. כל זאת בלי לזלזל בחום האהוב שלך, שמעבר להיותו כל מה שתשאף לייצג הוא גם האדמה, אשתך לעתיד, שברוב הימים זוכה במקומי להרגיש את כל החוזק שלך נרפה. כל הסתיו לרשותנו, ובחורף תוכל לברוח מהגשם המרגיז אליי. נשפץ את השביזות שלך, בתנופת זרוע החלטית אני אעיף את כל פסלי הלחץ ממדפי הלב שלך, שיתנפצו על הרצפה, ואצופף אותם עד אין מקום בכל תענוגות העולם הקטנות והגדולות. ברגליים דקות, בציפורניים ארוכות, בנשיקות רכות, באושר הרך והכאבים הקטנים שימתקו יותר מכל קוץ של פטל, באצבעות הנקיות שיאהבו את מגע הכתף שלך יותר מכל אלונקה. מול צוקים וים טבול בלילה אנחנו צוללים לחיבוק לופת, מול שלט של אבנים מתגלגלות אנחנו מתדרדרים להיות אלו שעוברי אורח רושפים בהם מבטים חטופים של קנאה. מול כוכבים שמאיימים למשוך אותנו לצוף איתם אל האופק הספוג בערפל אנחנו יושבים כמו שני זרים או כמו אותו אדם ממש, מחייכים ומחכים, מי יודע למה. אנחנו קמים והולכים, נותנים לרוח לקלוע מהשיער שלי סבך של בלונד וצלילים. שמות וצבעים. אסוציאציות וכרטיסים לסרט, שיישארו אצלי בארנק, לא לשכוח לזכור את היום הזה. על מי אני עובדת, כאילו שאני באמת אשכח. 

 

נמשים

אני כותבת את זה לך בדיוק באותה המידה שאני כותבת את זה לעצמי. 

נכתב על ידי , 7/10/2012 20:55   בקטגוריות אנשים טובים, געגוע, מרפי, חיוך בלי סיבה, כתיבה, צורך באהבה, רוצה, תודה, דן  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-14/10/2012 23:33
 



תמיד מהורהר


פולחן האביב / סטרווינסקי 

 

רוב האנשים מצחצחים שיניים בהיסח הדעת. הם עושים זאת בכוח האינרציה, עוד פעולה חסרת משמעות שצריך להשלים בסדרת המטלות הרציפה של הבוקר. באותם הימים הנדירים אני מצחצחת שיניים בחיוך כזה, שלפעמים קצת מקשה על הצחצוח. אומרים שהדבר הראשון שאוכלים אחרי צחצוח השיניים אינו טעים. אבל אתה הכי טעים ככה - נשיקות עם טעם של לילה שלם של ציפיה. בעיניים רכות או רושפות אתה מושיט אליי ידיים שמוצאות את מקומן על הגב, שבלכתך ידמיין אותן כמגע פאנטום. למרות שלשנינו לא חסרות כאלו, באותם הרגעים אין צורך במילים. החיוך אומר די והותר. כשאתה כאן אני רק רוצה להצמד אליך כמה שרק אפשר, לא להשאיר לאוויר זכות קיום בינינו. לטמון את אפי בצוואר או בחזה, לנדב נשיקות קצרות ומתוקות.

 

לקום איתך בבוקר. וכשאני מטגנת לנו פנקייקים מתוקים עד אימה, להרגיש את האצבעות שלך מחליקות על המותניים ואת הסנטר שלך מונח על כתפי.. הרי איך אפשר לצפות שאוכל להתרכז בבישול במין מצב שכזה. למרות שבבית הזה אי אפשר לצפות כניסה פתאומית לחדר, קריאה דחופה מבעד לדלת הנעולה, בעצם - לא למרות, בזכות כל זה, כל נשיקה היא קצת כמו פרי אסור ששמור רק לנו. ולכן החיוכים, ולכן אני מאושרת, בחור "בסדר" שלי, ולכן אני ממשיכה לחכות גם כשאתה רחוק.

 

לחכות לחמש הדקות היומיות של הקול שלך ממרחק קילומטרים על קילומטרים, לנסות לתאר לעצמי מה עובר עליך, מכל הבחינות. להתגעגע אליך ולהתגעגע לכל אותם הימים שבהם יכלתי לדעת שבערב תתקשר ונדבר שעות כשאתה נושם לתוך השפורפרת אוויר ירושלמי מטהר או אוויר ירוק מהצפון. כרגע אסתפק באוויר הדרומי היבש, הקצוב. חמש או עשר דקות כל יום שבהן אני מדמיינת מה היה קורה אם בינתיים לא היה צבא. היינו נפגשים המון, הולכים ליער שלי, מטיילים בנחל שלך, הייתי מכירה אותך עד לפרטים הכי קטנים וזניחים ואתה היית עומד על כל דיוקיי.

 

אבל אז אני נזכרת כמה קצוב הזמן שלי איתך ומחזירה את עצמי למציאות, לנסות לדמיין אותך במדים המחמיאים על רקע כל הצהוב הזה, את הנעליים האדומות על רקע אבן ירושלמית, את החיוך על רקע הכותל. אני רוצה לשמוע כל מה שהעיק עליך ולו במעט, לדעת מה שטוב לך, לדעת הכל. את חמש הדקות האלו למתוח עד לקצוות. לדעת הכל הכל הכל. "אך אני אבעט במקובל, את המציאות אקבור בסל" ורק אשלח לך כמה אותות חיים כשכל המחשבות שלי יצטברו לכדי הודעה. 

 

אז גם אם כל זה כבר לא יחזור להיות כמו ההתחלה המתוקה, המרוגשת שלנו, של סיפורים שמקריאים את עצמם לתוך האוזניים שלי ושלך, של תורנות בחירת שירים. של נשיכת שפתיים מול סופרים חיים ונושמים שחתמו לנו, של נשיכת שפתיים סתם כי אפשר. אז מה אם פנקס של הנסיך הקטן הפך לפנקס וצבאי. את הזכרונות אף אחד לא יקח לי, זכרונות שלי מחליקה את האצבעות שלי בין שלך בישיבה ביער, לפני הנשיקה הראשונה שלנו. זכרונות שלנו מכורבלים מול שודדי הקאריביים, ואתה מאכיל אותי בקרואסונים כמו אמא פולניה. זכרונות שלנו מתווכחים בהתרגשות על טיב ההצגה שהרגע ראינו. אני מניחה את הראש על כתפך ברכבת ואנחנו חולקים אוזניות. אנחנו מסתמכים על פנסים בתוך הנקבה החשוכה בירושלים. אנחנו צועדים בפארק ואתה מספר בהתלהבות על שנאתך לציפור חומסת אחת. אתה מחבק אותי אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס לא מוכר. אני זונחת זכרונות רועשים מהעבר לטובתך. אנחנו אוכלים עוגה על הערסל ושלי נופלת לקרקע. אתה מתווכח בחיוך עם חברות שלי על סוגיית תנועות הנוער או זוטות פייסבוק. אני מתקשרת אליך בוכה. אני הולכת לאיבוד בתחנת הרכבת. אתה יורד בתחנה הלא נכונה. אתה מתקן אותי, זו לא יונה אלא צוצלת. אתה קורא את יונה ונער ואני מתלהבת מחדש. אנחנו מתעצלים לצאת מהמיטה. 

זכרונות של דברים שקרו לנו בפעם הראשונה.

התחלה.

 

נמשים,

לשם שינוי כותבת באופן ישיר. 

נכתב על ידי , 31/8/2012 09:34   בקטגוריות אופטימיות, אנשים טובים, געגוע, זכרונות, חיוך בלי סיבה, ישראבלוג ואנשיו  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-7/9/2012 20:59
 




דפים:  
23,238
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ