ובין קפלי הבד וקפלי הגוף הם היו מתלפפים זה דרך זו בשעות הראשונות של אחר הצהריים. הידיים היו מחליקות מן הסנטר אל המותן ובחזרה, הראשים היו מתקרבים ומתרחקים, וחוזר חלילה. אצבעות היו נוזלות מהמצח, אחורנית, עד הקודקוד, מערבלות ומסעירות, עוצמות עיניים ופוקחות שפתיים. הם היו מתגלגלים ומתחלפים, רקה מונחת על ירך, לב נח תחת אפרכסת, שפתיים בשרניות מוצאות נחמה בפיתולי הצוואר. ורגלים משתרגות, אצבעותיהן מדגדגות, אורכן מדורג והן שלובות זו בזו, מצמידות ומקרבות. ולבבותיהם היו פועמים בסנכרון משגע של תשוקה וקרבה ורעות, ודמם שועט בעורקיהם, מלהט ומסמיק. והזרועות אוזרות את כל כוחן לשמור פן הוא יברח, פן היא תחמוק, מרפקים ננעלים ומתרככים בלי קצב, מחפשים נואשות את מקומם. ועיניים חדות שנלחמות בדחף לחבוא, מישירות מבט אל בנות זוגן העייפות בפנים שמולן. הבדים העוטפים אותם מאבדים את משמעותם ונזכרים בה חליפות, וזורמים עם הדיאלוג הגופני עד שזה ימאס בהם. ושפתיים ננשכות ונשיקות מתלקקות, וגרונותיהם נאנחים כהמיית יונים החוזרות לשובך. וכשימצאו מנוחה הם ייעצמו להם לאט, ביחד, בטן אל גב ואף אל קודקוד. ותשקוט האש שבערה באישוניהם, אשר כעת נחבאים תחת שקיעת העפעפיים הרכים, המשכינים רוגע בטוח בשניות הקשות שבין הפנטזיה במציאות לזו שבחלום.

נמשים.

משהו במירוץ של אלה נרגע. משהו בצלחת שלה, במקום הקבוע סביב השולחן המשפחתי, גרם לה להבין את מקומה. אלה עברה לנהל את שיחות הטלפון שלה בחוץ, כמו פעם, עם הבחורים חסרי המימוש ההם. משהו בהליכה בשמיניות השוכבות, האין סופיות, גרם לה לחזור לנשום. לחזור לכתוב. לצנוח אחורנית על המיטה, שהיתה מכוסה עדיין בשמיכה עבה, למרות שכבר כמעט קיץ. היא הביטה במראה ברגליים ארוכות, בהירות, עירומות, וחייכה. משהו בה כבר לא נואש כמו פעם למצוא את זה שיחזיק אותן. אלה הפסיקה לצעוד מהר ועצרה לראות את הנוף. משהו בה נהיה אדיש, אולי אטום. היא אף פעם לא הרגישה אותה ככה. זה מוזר. זו השנה הראשונה שהיא חוותה בה כאב ראש. עכשיו כלום לא כואב. אולי לפעמים טוב שצורב קצת, אתם יודעים, רק כדי לוודא שהיא עדיין חיה, או לא שרויה בעוד חלום אחד, אולי בהקיץ. היא סיימה עם חלומות בהקיץ. אאוצ', כוויה מהמחבת, בטעות, היא נשבעת. הכל טוב. היא חיה. או לפחות תתחיל בקרוב. אחרי שתתאפס. כמה שזה טוב.

נמשים

עוצמת את עיניי אבל השמש היא בפנים.

וחבל לי לאבד את כל השורות שרצות, תסריטים תסריטים בראש הזה שלי, בשניות המאושרות ביותר ביום, שלפני ההירדמות. שורות שלפעמים נרקמות אחר כך לסדרת חלומות מרתקת, שאם רוצה המזל והתעוררתי מודעת מספיק, גם ירשמו בפנקס שמונח תמיד על אדן החלון המלבני והאפור שליד המיטה. חלומות על ליטופים, חלומות על כרי דשא אין סופיים, חלומות על חרדת נטישה, חלומות על חלומות. לחלקם יש טעם וריח, לחלקם תחושת המגע. במקרה שלי, חלקם אפילו באנגלית, בשחור לבן, או עם כתוביות. תמיד אמרתי שאני חיה בסרט. שמות של ספרים נכנסים לחלומות שלי, דמויות מסרטים, כותרות מהעיתון. לפעמים, רק לפעמים, גם צלצול השעון המעורר הופך למוזיקת הרקע של החלום שלי, או לפחות מתערבב אם זו שכבר הפכה להיות חלק מהעלילה. מעניין איך אני נראית כשאני חולמת. מכורבלת ככה, עם עצמי, השיער הפזור על הכרית המוכרת. מחייכת אולי, רועדת אולי. ישנה. 

כיף לנתח חלומות. כיף לקרוא ספרים של האוניברסיטה המשודרת עליהם, לא פחות משכיף לעמוד בחנות ספרים יד שניה ולברור אותם מהארונות השוכבים האין סופיים. כיף לתהות אם האוטובוס הנוסע ממני הוא סימן מטפורי לפחד לפספס, או שמא סתם חזרה חסרת פשר על היום שעבר. כיף לנחש מה פרויד היה אומר, כיף לשבת בספריה עם חברה ולקרוא מידע על חלומות צלולים. ויותר כיף לחלום אותם, לצבוע את השמיים באדום, לבקר בג'ונגל, למחוק מפני השטח כל גורם שנראה לי מפחיד. לשלוט שליטה מוחלטת במציאות הזמנית. עד הבוקר.

נמשים

וזה למה.