לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¥ֳ£ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מזל שיש אותך


אתה יודע, היתה לי מין פנטזיה מוזרה היום בבוקר. רציתי שתהיה לידי, ורק תסתכל עליי - ממש תבחן אותי לפרטי פרטים. איך השיער שלי מבולגן על הבוקר, באיזו תנוחה הגוף שלי שרוע כשאני ישנה, איזה הבעות פנים אני עושה בלי לשים לב. רציתי שתבחן אותי כמו שבוחנים משהו שמופלא בעיניך. רציתי את זה כי אני מרגישה שאתה חושב שאני מופלאה. אני לא כל כך יודעת איך להגיב להודעות הנפלאות שלך, ולרוב אני מגיבה מילים שמהצד שלך אולי נשמעות מתחמקות מלהשיב געגוע. אבל בעצם אני רוצה לשלוח לך את כל כולי עם עשרים סימני קריאה, ולמעוך אותך, ולהתכרבל בתוכך, ולתפוס לך את הראש ולהביט לך ישר לעיניים היפות האלה שלך. אתה נהדר, נמר, ואתה שלי. מזל שיש אותך.

 

נמשים

(חזרנו ובגדול)

נכתב על ידי , 6/7/2014 22:32   בקטגוריות דן, געגוע, אופטימיות, תודה  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-9/7/2014 12:12
 



דופק על דלתי שוב


נמר שלי. מי היה מאמין ששנינו פשוט נחליט שזה לא יכול לעבוד בשבילנו. אהבתי אותך כל כך, וכואב לי שזה בסוף נגמר ככה, בשקט. כבר הייתי חלק ממשי מהעולם שלך, נוכחת בביתך באותה תדירות כמוך, מכירה את כל המשפחה, זוכרת סיפורים מהילדות שלך. אנחנו מכירים שלוש שנים, וזה המון, אבל זה מרגיש יותר. אני יודעת עליך כל כך הרבה, ומכירה אותך כל כך לעומק, ובחיבוק הארוך-ארוך ההוא אתמול נשבר לי הלב מהשלווה לכאורה שבה נגמר כל הסיפור הזה.

 

אני רוצה לעשות לי בראש מוזיאון קטן של כל הזכרונות שלנו ביחד. אתה יודע, משהו כמו האלבום הכחול שלנו שאצלך, רק מפורט הרבה יותר. זכרונות על שפה משותפת של בדיחות פרטיות מצחיקות יותר ופחות, פתקים שהשארתי לך בכיס של המדים, הקדשות בספרים, פרצי רגש שנחרטו בזכרון, מחשבות מרחוק שכמהות אליך. מגע - חיבוק על מפתן הדלת, התכרבלות אל מול סרט, נשיקה על פסגת הארבל, מגע עור בעור אחרי המקלחת. הראש שלי מלא בכל כך הרבה זכרונות שלי ושלך.

 


      

      

      

      


      

 

גם אתה וגם אני עברנו כל כך הרבה תהפוכות בשנים האלו של ההיכרות שלנו. לא יכול להיות שזה נגמר ככה, ברוח מחושבת של "מה נכון לנו עכשיו". אתה תמשיך לרצות לחלוק איתי רגעים יפים של נוף וטבע, ואני אמשיך להזכר בך כשאתקל באחד מאלפי הדברים שמזכירים לי אותך. היינו הכי טובים שרק אפשר, אבל אולי זה באמת מה שנכון לנו לעכשיו. חבל. אני רק רוצה להגיד לך שאני זוכרת כל חיוך, ובכי, ודפיקת לב מרוגשת שקשורה בך. אני תמיד אזכור. ואני כל כך מצטערת, ומרגישה אשמה, על כל הכאב שזרעתי בשבועיים האחרונים, ששינה בצורה בלתי הפיכה את הצורה שבה אתה מסתכל עליי. וכמה נשבר לי הלב לראות אותך כואב ככה בגלל משהו שאני עשיתי, וכמה נשבר לי הלב לראות אותך רוצה אותי שוב, וכמה נשבר לי הלב שזה לא הצליח. וכמה היה לי קל וקשה וחשוב לבכות בחיבוק שלך כשכל זה שבר אותי, בחניה ריקה בשתיים בלילה. וכן, כואב לי שאני לא אמשיך להיות חלק בחיים שלך, ולא אהיה בטקס שלך ביום שלישי, ולא תהיה בגיוס שלי, ולא אכין לך עוגה כשתשתחרר סוף סוף, עם ציפוי של בצק סוכר שיגרום לך לחייך אבל לא יגרום לך לאכול אותו. אני מכירה אותך כמעט כמו שאני מכירה אותי, ולהחליט לא לדבר איתך יותר זה להפרד מחלק חשוב מאוד ממני. וכמו שהבנתי לא פעם בחיים שלי, זה שזה נכון לא הופך את זה לפחות קשה. וזה קשה. ואני קוראת את מה שאתה כותב וזה כואב לי פי אלף, אתה אומר - "הרמנו ידיים", אתה אומר "היא ויתרה עליי", ואני קוראת את זה ובוכה, והלב שלי מרגיש כמו טישו מקומט וספוג בדמעות, והמילים שלך חותכות לי את הבפנים כמו דקירה. 

 

 

תמיד תמיד תשאר חשוב לי.

וסליחה שזה יצא כל כך דרמטי. הייתי צריכה סגירת מעגל, ולהוציא את כל מה שישב לי על הלב.

זה הולך להטריד את המחשבות שלי עוד כל כך הרבה זמן.

לשאוף, לנשוף. עכשיו זמן להירגע קצת מהסיפור הזה.

נכתב על ידי , 3/5/2014 12:03   בקטגוריות דן, זכרונות, כנות, תודה  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-6/7/2014 23:14
 



כאילו אין מחר


סיימנו את הקנייה בסופר סוף סוף. הוא מצחיק אותי כל כך, הבחור הזה שלי - הגענו לקופה לפחות שלוש פעמים, וממנה חזרנו כל פעם לצד אחר של הסופר שעוד לא היינו בו, בחיפוש אחר פתי-בר או דיאט-תפוחים או פודינג. הוא אמר לי שהוא נהנה להיות צרכן לא חכם שכזה, אבל בבית כשניסינו להכין סופלה היינו צריכים לאלתר שמונים גרם חמאה מקופסאות חמאה קטנטנות שמקבלים בבתי קפה וסבא שלו אוהב לשמור. זרקנו את המצרכים בבית, או יותר נכון, סידרנו יפה כל מצרך במקומו, ויצאנו לטייל קצת. בגלל שהתמהמהנו כל כך עם הקניות ועם ההתרפקות במיטה שאחריהן, השמש כבר התחילה לשקוע, והחלטנו לטייל בתוך המושב ולא לצאת לפרדסים.

 

נתתי לו להוביל אותי ברחובות והשבילים שזרים לי, נאחזת מפוחדת בזרועו בעוד הוא מדבר על ריאליזם וקו עזה, עד שהגענו לספסל מרוחק עם כתמי צבע עליו, ושם החלטנו להתמקם. ישבתי על ברכיו והנחתי את ראשי על כתפו. אני לא מצליחה להזכר על מה דברנו, כי כשהרגע הזה עולה בזכרוני כל מה שאני מצליחה לדמיין הוא תמונה שלי מביטה לו עמוק לתוך העיניים, אנחנו מדברים ומדברים בתורות, והידיים המהפנטות שלו שמחליקות בתמימות מושלמת על הגב שלי משתקות את היכולת של המוח שלי לזכור במה עסקה השיחה. כמו כל ילדי שנות התשעים שגדלו לתוך המאה העשרים ואחת, גם אנחנו ראינו יותר מידי סרטים בחיינו הלא ארוכים במיוחד, ואת קולות הטווסים המיוחמים שברקע החלפנו בפסקול של שירים, שהוא היה אמון על בחירתם.

 

בשלב מסוים עברנו לחפש גרסאות קריוקי ביו-טיוב, והוא שר לי את השיר שהוא שומע כל פעם שהוא מתקשר אליי (אבל אף פעם לא עד הסוף כי אני עונה מהר מהר). קמתי והתחלתי לרקוד מולו כמו שאני רוקדת מול המראה, עם תנועות מגוחכות להפליא ופרצופים מגוחכים עוד יותר, שמשום מה הוא אוהב מאד. כשמילות השיר נגמרות ונותרה רק הנגינה הדועכת לקראת הסוף, הוא תפס במותניי. כשהשיר נדם גם אני נדמתי מתנועתי, ונותרנו רק שנינו, בחושך, בשקט. "מאיפה הבאתי אותך, תגידי לי" הוא אמר לי בחיוך, ואני חיבקתי אותו באהבה שקטה לגמרי, שרק אנשים שידעו געגוע מהו יכולים להבין את עוצמתה. בעוד אנחנו לפותים בחיבוק שוב חשבתי על ראליזם וקו עזה ומה-אם, וניסיתי להשקיט את המחשבות האלו במבט לתוך עיניו האהובות שרק הגבירו אצלי את הפחד לאבד, והבטחתי לעצמי שלא משנה מה, את הרגע הזה אני מבטיחה לזכור.

 

קמנו ונכנסנו למגרש המגודר והמואר שלידינו, ואתה סיפרת לי איך בתור ילד היית משחק כאן כדורגל עם אח שלך. ראינו בתוך השער בקצה הנגדי של המגרש כדור, ואני נבחרתי לרוץ ולברר את מצבו. תוך כדי שאני רצה ניסיתי להמנע מלחשוב איך אני נראית כשאני רצה, אז חשבתי עליי בתור שחקנית במערך ההגנה של קבוצת כדורגל הבנות של הכיתה שלי בסוף היסודי. הכדור היה מפונצ'ר, ורצתי חזרה אל הבחור שלי, מנסה להטות את הכף לטובת מראה ספורטיבי לעומת מראה של סצנת ריצה מסרט קיטשי. הוא עשה לי דווקא ורץ עם הידיים לכיווני, תוך כדי שהוא מפספס אותי בכוונה. הנחתי את זרועי מסביב לכתפו והתחלנו ללכת חזרה לכיוון הבית. אמרתי לו שזה מצחיק שאנחנו הולכים הפוך ממה ש"אמורים", אני, העלמה הנאווה, אמורה להניח את ידי על מותנו בעוד הוא, העלם האמיץ, אמור להניח את זרועו החזקה על כתפי בגבריות מגוננת, ואילו זרועי תמיד מונחת על כתפו וכף ידו תמיד לופתת את מותני. אבל לי לא היה אכפת.

 

התחלנו לשיר שירים ממחזות זמר, ומרוב שנהננו כשהגענו לרחוב המוביל הביתה פשוט חצינו את הכביש, רעבים לעוד קצת זמן של אושר בחוץ. התיישבנו על ספסל ליד התיכון שבו הוא למד, ואני נשכבתי כשראשי על ירכו וביקשתי שישיר לי. הוא שר לי שירים עצובים של פרידה, ורציתי לכעוס עליו אבל לא יכולתי, כי יש לו קול יפה כל כך, למלאך שלי. כשהוא שר או לפעמים כשהוא מדבר, אני מתמלאת בחשק ליצור לעצמי תיבת נגינה ולכלוא בה את הקול שלו, שיישאר ללטף את הלב שלי כשהוא שומר על כולנו מרחוק. הוא מלטף לי את השיער כשהוא שר לי, ואני מגרגרת מתענוג ומבקשת עוד. כשעולות לי בראש חששות מפרידה (ככל שעובר הזמן הן הופכות נדירות והבטחון שלי הופך מוצק) אני חושבת על כל הדברים המתוקים שאמר לי ואסור לי לשכוח. "התפוצצתי שלא להגיד לך את זה בטלפון מרחוק, תכננתי לעשות את זה כשנטייל בירושלים על רקע הכותל, אבל כבר לא יכולתי להתאפק", הוא אמר לי אחרי שלחש לתוך העורף שלי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי, אי שם לפני חמישה חודשים. "אני אוהב אותך" - המשפט הזה שולל ממני את החשיבה הרציונלית שלי כל פעם מחדש והופך את כולי ללב שפועם או-תך או-תך או-תך. זה גם מפליא אותי כל פעם מחדש, המילים היפות שהוא אומר לפני "אותך" או "אלייך" או "שלי". אני מנסה להפנים את העובדה שאני חסרה לו, שגם הוא מתגעגע ומבין את הכמיהה הזאת של הגוף לתפוס ולא לעזוב. 

 

כבר למדתי להכיר אותו. אני ממשיכה ללטף אותו כשהוא ישן גם כשהוא מסתובב אליי עם הגב. אני נותנת לו לישון, סוגרת את התריס בשקט-בשקט בשש בבוקר, ומעירה אותו בנשיקות רכות על הפנים והזרוע רק כשבאמת צריך לקום. אני מנסה כל הזמן לתעד את הפגישות שלנו בתמונות או בכתיבה, כי מערכת היחסים שלנו מורכבת מכל כך הרבה רסיסים קטנים ונפרדים של רגעים, שלכל אחד מהם יש צבע וריח משל עצמו. אני כמהה אליו מספיק כדי לאהוב את הטעם שלו על הבוקר יותר מאת טעם משחת השיניים, והוא מכיר אותי מספיק כדי לחשוב שאני יפה גם כשהשיער שלי רטוב. אנחנו מכירים מספיק כדי שאשאיל לו ספר שבמהלך הקריאה כתבתי בו הערות שוליים שחלקן הגדול הן עליו. אנחנו מנוסים מספיק כדי להבין את צורת החשיבה אחד שלי השניה באופן מדויק להפליא, ועם הזמן שעובר אני רואה את האופי שלו מתעצב מול העיניים שלי, את ההתלבטות, ההתרגשות, החשש, הכאב והאושר, כולם בצורה שרק הוא יכול לבטא ולהרגיש. אנחנו מאסטרים בדיבור המלוכלך בשפה גבוהה, מלכי האלתורים, אלופים בלעשות שטויות שאנחנו מעיזים לעשות רק ביחד, ובאופן כללי הכי הכי טובים.

אני אוהבת אותנו כל כך!

 

נמשים

"מה עשית לי? אני מתגעגע!" - "עכשיו אתה יודע איך אני מרגישה!"

נכתב על ידי , 9/4/2013 21:39   בקטגוריות געגוע, דן, זכרונות, חיוכים, פחד, תודה  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יֶרֶק. ב-2/5/2013 02:35
 




דפים:  
24,326
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ