לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2016    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ«ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אין לי אהבה בינתיים


כשאני מתעוררת לבד בבוקר במיטה ריקה, אני מבינה למה נפרדנו. מה שחסר לי באותם רגעים מעורפלים הוא מישהו שיחבק אותי וינשק לי את העורף, ואני מבינה שהמישהו הזה יכול להיות כל אחד, ולא דווקא אתה. וזאת הבנה עצובה, חבר שכבר לא שלי, זה עצוב נורא, כי כבר כמה שנים שה"מישהו" הזה שחיכיתי לו היה אתה. מוזר לי שהחיים שלי ושלך ממשיכים להתקדם כמו קווים מקבילים בלי נקודות השקה, והזוי וכואב כמה שזה טבעי ובסדר. ואני עדיין ממשיכה להזכיר אותך בסיפורים, כי היית החלק הגדול בחיים שלי בשנים האחרונות, וזה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.

ואני לא יודעת מה זה להיות לבד, מה זה לחכות לדמות חסרת פנים. זה לא כזה עגום כמו שאני גורמת לזה להשמע, אני סתם לא כל כך ידעת איך לעכל את החיים שלי כרגע. אני קוראת את הרשימות של הבלוג שלי, אותן כתבתי לפני קצת יותר משנה כשנפרדנו בפעם הקודמת, כשהתמלאתי ברצון להתמודד באומץ עם להיות לבד. אני רוצה, אני באמת רוצה להתמודד עם זה טוב, ואלכס אמרה שהיא ידעה שאני אהיה "חזקה" בהתמודדות שלי עם הפרידה הזו. אבל כבר ארבעה סופ"שים אני הולכת לישון לבד ומתעוררת לבד, והגוף שלי צועק לחיבוק.

 

 

 

 

 

 

גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים וְשָׁנִים
יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה וְחֶדְוָה וְאֵיבָה וְסַכִּינִים
וְהֵם יְשֵׁנִים בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת עַל שְׂמִיכוֹת בְּלִי סְדִינִים
אֵין לָהֶם יְלָדִים וְהֵם יְשֵׁנִים כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים
הַקִּירוֹת סוֹכְכִים עֲלֵיהֶם וְהַתִּקְרָה רוֹחֶשֶׁת עֲנָנִים
יֵשׁ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּמָחָר יוֹם חָדָשׁ אֲנָשִׁים מִשְׁתַּנִּים
יִהְיֶה טוֹב יִהְיֶה רַע עִנְיָנִים עֲדִינִים
.
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה שְׁנָתַיִם בְּתוֹךְ דִּירָה
עִם רִהוּט מְאֻלְתָּר וְאֵימָה עַתִּיקָה וּלְלֹא בְּשׂוֹרָה
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה בְּדִירָה שְׂכוּרָה
וְאוֹהֵב אוֹתָהּ וְהִיא אוֹתוֹ הוּא אָמַר הִיא אָמְרָה
כָּל הָעִנְיָן הִתְחִיל אֵיכְשֶׁהוּ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
כְּשֶׁהָיָה נִפְלָא וּלְפֶתַע הִתְחִיל לִהְיוֹת רַע
אֵין עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם וְאֵין אֱלֹהִים בַּתִּקְרָה

/ דוד אבידן

נכתב על ידי , 25/4/2015 16:07   בקטגוריות געגוע, דן, חוסר, כואב, כנות, מועקה, תסכול  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של PAKO ב-23/5/2015 06:03
 



איך את?


אני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האנרגיות מהגוף. כל המועקה הזאת שחוסמת לי את הלב גורמת לדם בגוף שלי לזרום יותר לאט, להחליש אותי. אנשים נחמדים אליי עכשיו, דואגים, אני חושבת שהם מפחדים שאעשה לעצמי משהו. אלו שסביבי שלא מבינים, שמנסים לגרור אותי לתוך השגרה, מכעיסים אותי נורא. אם הייתי שוברת את הרגל לא הייתם מבקשים ממני לבוא לעבוד, ועם לב שבור זה גרוע פי כמה. הם גם לא מבינים עד כמה זה כואב. בדיוק ראיתי איזו כתבה על מחקר שאומר שכאב נפשי חזק מיוצג במוח באותה הצורה כמו כאב פיזי. מי שלא חווה משהו דומה לתהום הזאת שנפלתי אליה, אין לו שום לגיטימציה בעיניי לייעץ לי, או לנסות לשכנע אותי לצאת מהמיטה. אתם והחיים השמחים שלכם יכולים לצאת לי מהחדר ולהשאיר אותי לבד בתהום של עצמי.

הצלחתי להגדיר את זה לעצמי יפה מאוד אתמול. העולם שלי כרגע הוא כוכב, עולם ומלואו, שנגמר לו הדלק, נגמרו לו הכוחות, והוא קורס לתוך עצמו. מותיר אחריו נקודה כל כך מעוותת בחלל, חור שחור ששום דבר לא יכול לעבור דרכו. בור ללא תחתית של ריק אחד גדול.

אני מרוסקת. כשאין משהו שאני חייבת לעשות אני פשוט שוכבת על הבטן, ולא נראית יותר מלאת חיים מכל השמיכות שעוטפות אותי. אני מנסה לדמיין את העתיד שלי מעכשיו. אני רגילה לישון מחובקת עם כרית כאילו היתה חבר, אבל איך אני אמורה להרדם כשאני יודעת שאין לי אפילו למי לחכות? הלילות הכי קשים לי. עברו שניים עד עכשיו, ובשניהם נרדמתי כל כך מאוחר, שרועה על כרית רטובה מדמעות, וחלמתי חלומות טובים על שנינו, שסיוט להתעורר מהם. חלומות על השגרה שלנו. פתאום אני מבינה שאני לא אבוא אליך יותר, גם לא במוצ"ש, ויותר לא ארדם כשאני מחבקת אותך, ולא אראה אותך כשאני קמה בבוקר. יותר לא תחבק אותי חיבוק ארוך ומתוק, יותר לא ארגיש אותך צמוד אליי עור לעור, יותר לא אוכל להביט בעיניים הירוקות שלך ולהגיד לך כמה שאתה יפה בעיניי.

איבדתי את החבר הכי טוב שלי. כל החיים שלי מלאים בך, מאיפה אני אמורה להתחיל לקלף את כל זה ממני? ואני לא רוצה, אני כל כך לא רוצה. כל תמונה שאני מורידה מהקיר או דיסק שאני מכניסה לקופסא שובר לי את הלב יותר. איבדתי אותך, ואתה החבר הקרוב ביותר שאי פעם היה לי, והיחיד שעוד נותר לי בתקופה האחרונה. בכל פעם שביקשו ממני לספר על דמות שמשמעותית בעיניי, אתה הראשון שעלה לי לראש. איך אני אמורה להמשיך מעכשיו? אני כבר לא יודעת מה זה להיות "רווקה", ועוד פחות מזה אני יודעת מה זה לחיות בלעדיך. כמו שאמרתי לך, יש לי אפס כוחות לדבר על זה עם אנשים, ועוד פחות כוחות להתמודד עם זה לבד. כל כך רע לי, ואני רק רוצה אותך. 

נכתב על ידי , 11/2/2014 11:52   בקטגוריות דמעות, דן, כנות, כואב, פחד, תסכול  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-4/3/2014 21:02
 




ואין שום חיבוק בעולם שינחם אותי, כי הוא אף פעם לא יהיה החיבוק שלך. 
נכתב על ידי , 9/2/2014 06:12   בקטגוריות דן, געגוע, דמעות, חוסר, כואב, כנות, פחד, פסימיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאין קוברט ב-10/2/2014 22:18
 




דפים:  
27,005
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , חינוך , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ