לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ«ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

איך את?


אני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האנרגיות מהגוף. כל המועקה הזאת שחוסמת לי את הלב גורמת לדם בגוף שלי לזרום יותר לאט, להחליש אותי. אנשים נחמדים אליי עכשיו, דואגים, אני חושבת שהם מפחדים שאעשה לעצמי משהו. אלו שסביבי שלא מבינים, שמנסים לגרור אותי לתוך השגרה, מכעיסים אותי נורא. אם הייתי שוברת את הרגל לא הייתם מבקשים ממני לבוא לעבוד, ועם לב שבור זה גרוע פי כמה. הם גם לא מבינים עד כמה זה כואב. בדיוק ראיתי איזו כתבה על מחקר שאומר שכאב נפשי חזק מיוצג במוח באותה הצורה כמו כאב פיזי. מי שלא חווה משהו דומה לתהום הזאת שנפלתי אליה, אין לו שום לגיטימציה בעיניי לייעץ לי, או לנסות לשכנע אותי לצאת מהמיטה. אתם והחיים השמחים שלכם יכולים לצאת לי מהחדר ולהשאיר אותי לבד בתהום של עצמי.

הצלחתי להגדיר את זה לעצמי יפה מאוד אתמול. העולם שלי כרגע הוא כוכב, עולם ומלואו, שנגמר לו הדלק, נגמרו לו הכוחות, והוא קורס לתוך עצמו. מותיר אחריו נקודה כל כך מעוותת בחלל, חור שחור ששום דבר לא יכול לעבור דרכו. בור ללא תחתית של ריק אחד גדול.

אני מרוסקת. כשאין משהו שאני חייבת לעשות אני פשוט שוכבת על הבטן, ולא נראית יותר מלאת חיים מכל השמיכות שעוטפות אותי. אני מנסה לדמיין את העתיד שלי מעכשיו. אני רגילה לישון מחובקת עם כרית כאילו היתה חבר, אבל איך אני אמורה להרדם כשאני יודעת שאין לי אפילו למי לחכות? הלילות הכי קשים לי. עברו שניים עד עכשיו, ובשניהם נרדמתי כל כך מאוחר, שרועה על כרית רטובה מדמעות, וחלמתי חלומות טובים על שנינו, שסיוט להתעורר מהם. חלומות על השגרה שלנו. פתאום אני מבינה שאני לא אבוא אליך יותר, גם לא במוצ"ש, ויותר לא ארדם כשאני מחבקת אותך, ולא אראה אותך כשאני קמה בבוקר. יותר לא תחבק אותי חיבוק ארוך ומתוק, יותר לא ארגיש אותך צמוד אליי עור לעור, יותר לא אוכל להביט בעיניים הירוקות שלך ולהגיד לך כמה שאתה יפה בעיניי.

איבדתי את החבר הכי טוב שלי. כל החיים שלי מלאים בך, מאיפה אני אמורה להתחיל לקלף את כל זה ממני? ואני לא רוצה, אני כל כך לא רוצה. כל תמונה שאני מורידה מהקיר או דיסק שאני מכניסה לקופסא שובר לי את הלב יותר. איבדתי אותך, ואתה החבר הקרוב ביותר שאי פעם היה לי, והיחיד שעוד נותר לי בתקופה האחרונה. בכל פעם שביקשו ממני לספר על דמות שמשמעותית בעיניי, אתה הראשון שעלה לי לראש. איך אני אמורה להמשיך מעכשיו? אני כבר לא יודעת מה זה להיות "רווקה", ועוד פחות מזה אני יודעת מה זה לחיות בלעדיך. כמו שאמרתי לך, יש לי אפס כוחות לדבר על זה עם אנשים, ועוד פחות כוחות להתמודד עם זה לבד. כל כך רע לי, ואני רק רוצה אותך. 

נכתב על ידי , 11/2/2014 11:52   בקטגוריות דמעות, דן, המומה, כנות, כואב, פחד, רוצה, תסכול  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-4/3/2014 21:02
 




ואין שום חיבוק בעולם שינחם אותי, כי הוא אף פעם לא יהיה החיבוק שלך. 
נכתב על ידי , 9/2/2014 06:12   בקטגוריות דן, געגוע, דמעות, המומה, חוסר, כואב, כנות, מוזר, פחד, פסימיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאין קוברט ב-10/2/2014 22:18
 



ריקוד המוות לאור הנרות


 

"כן, אבל אני לא תמיד אהיה כאן בשבילך", אתה אומר, ואני כבר יודעת מה עומד מאחורי המשפט הזה. אני יודעת, אני מכירה את הפחד הזה שבך - המחשבה על כל מה שיש בחוץ משגעת אותך. טוב לך איתי. יש לך חברה יפה וחכמה, שמבינה אותך ושאכפת לה ממך מאוד. אבל משהו מכרסם לך את המחשבות ולא נותן לך לשכוח שיש עוד בחוץ שהן לא אני. אתה לא רואה שום סיבה להפרד ממני, אבל המחשבה שאני אהיה הראשונה והאחרונה שלך לא מוצאת חן בעיניך בכלל. 

"אין לחזור לאחור, קח תחתום בפינה" מתנגנות לי המילים ברקע כשאני חושבת על המחשבות האלו שלך. זה מפחיד, חבר. לא רק אותך. זה מין פחד אנושי מובנה, המחויבות הזאת. כולם מפחדים מזה. אנשים מטבעם נוטים להתעסק בהשוואות. אנחנו אף פעם לא נהיה שלמים במאת האחוזים עם שום החלטה, כיוון שכשאנחנו בוחרים משהו על פני משהו אחר, ויתרנו על משהו שיש לו גם ייתרונות, ובחרנו משהו שיש לו גם חסרונות. לכן לנצח נמשיך לחשוש שאולי אנחנו מפספסים משהו טוב יותר, שאולי הבחירה שלנו לא היתה הכי טובה מכולן. גם אני מפחדת מהטוטאליות הזאת, גם אם זה לא נראה לך ככה. מפחידות אותי המחשבות על העתיד, מלחיצות אותי השאלות האינסופיות שעולות לי בראש בעקבות המחשבות האלו. זה מין מעגל קסמים של דפיקות לב שפועמות את המילה "הצילו". וזה מרתיע - אבל...

 

אני לא רוצה אותך כי אני רוצה חבר לחורף, אני לא רוצה אותך כדי שיהיה מי שישביע את הרעב שלי למגע, אני לא רוצה אותך כדי שיהיה לי למי להתקשר. אני מתכוונת, גם, כמובן, אבל את זה כל אחד יכול למלא. אבל אני לא רוצה "כל אחד". אני רוצה אותך, את החבר הכי טוב שלי, שמכיר אותי מאז שהייתי ילדונת כחושה בת חמש עשרה, ועניין אותי מהרגע הראשון. שיודע לגרום לי לצחוק ומעז לראות אותי בוכה. אותך, שמבין את הפחדים שלי ואת ההצלחות הקטנות שלי, ובמחשבות הפשוטות שלך מסוגל לגרום לי לזהות דברים בעצמי שלא הכרתי. אותך שמכיל אותי כשאני לא מסוגלת להכיל את עצמי. 

אותך, החבר הנהדר שלי. לא סתם המשכתי תמיד להלחם על תשומת הלב שלך ועל הנוכחות שלך בחיים שלי. אני מעריכה אותך מאוד, בספק אם אתה יודע עד כמה. אתה אחד האנשים האינטליגנטים והמעניינים ביותר שפגשתי מימיי, וללא ספק היפה מביניהם. העיניים שלך יכולות לי לגרום לי לרצות לטרוף אותך, ועוד אתה הנמר מבין שנינו... אתה מצחיק, אתה סקרן, אתה לא מפסיק לחקור ולנתח את מה שקורה סביבך ואת מה שקורה לך. אתה קורא את הסביבה שלך בדיוק משגע. אתה חי כל רגע במודעות מוחלטת לכל מה שקורה בו. לחיות את החיים, בעיניי, זה לא ללכת לעשות באנג'י או לעשות טיול בדרום אמריקה. לדעתי לחיות את החיים זה לשים לב לזה שמשהו בראש מרגיש שונה, זה להבחין מה קשה ולקחת החלטות מודעות כדי להשתפר, זה להרגיש את השיפור כשהוא קורה. הבנתי את זה אחרי הרבה זמן איתך. בכלל, אתה יודע שאתה "כל כך" בעיניי. לא סתם התבסס לך כזה מקום גדול בלב שלי. לא סתם אני דואגת כשקשה לך, ומפחדת כשכואב לך, וכועסת כשאיזה מישהו מרשה לעצמו להתייחס אליך בלי הכבוד שמגיע לך. לא סתם הייתי מוכנה לנסוע לארבל לחכות לך בסוף המסע, לא סתם אני אעשה הכל כדי שתרגיש שאני בשבילך גם כשלא קל (גם אם ה"לא קל" הזה הוא בגללי). לא סתם אני שלך.

 

אני לא מבקשת ממך כלום. אולי בעצם, דבר אחד - אם אתה מחליט שאתה איתי, אז תהיה איתי. בלי מחשבות על העתיד. מה זה משנה אחר כך. ממילא אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה, אז מה הטעם להתעסק בשאלות היפותטיות?

אנחנו פה, ביחד, עכשיו. 

וזה כל מה שאני רוצה.

 

נכתב על ידי , 8/12/2013 12:44   בקטגוריות דן, הבהרות, הסבר, כנות, רוצה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Piccolo ב-29/12/2013 21:21
 




דפים:  
20,690
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ