לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ«ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דופק על דלתי שוב


נמר שלי. מי היה מאמין ששנינו פשוט נחליט שזה לא יכול לעבוד בשבילנו. אהבתי אותך כל כך, וכואב לי שזה בסוף נגמר ככה, בשקט. כבר הייתי חלק ממשי מהעולם שלך, נוכחת בביתך באותה תדירות כמוך, מכירה את כל המשפחה, זוכרת סיפורים מהילדות שלך. אנחנו מכירים שלוש שנים, וזה המון, אבל זה מרגיש יותר. אני יודעת עליך כל כך הרבה, ומכירה אותך כל כך לעומק, ובחיבוק הארוך-ארוך ההוא אתמול נשבר לי הלב מהשלווה לכאורה שבה נגמר כל הסיפור הזה.

 

אני רוצה לעשות לי בראש מוזיאון קטן של כל הזכרונות שלנו ביחד. אתה יודע, משהו כמו האלבום הכחול שלנו שאצלך, רק מפורט הרבה יותר. זכרונות על שפה משותפת של בדיחות פרטיות מצחיקות יותר ופחות, פתקים שהשארתי לך בכיס של המדים, הקדשות בספרים, פרצי רגש שנחרטו בזכרון, מחשבות מרחוק שכמהות אליך. מגע - חיבוק על מפתן הדלת, התכרבלות אל מול סרט, נשיקה על פסגת הארבל, מגע עור בעור אחרי המקלחת. הראש שלי מלא בכל כך הרבה זכרונות שלי ושלך.

 


      

      

      

      


      

 

גם אתה וגם אני עברנו כל כך הרבה תהפוכות בשנים האלו של ההיכרות שלנו. לא יכול להיות שזה נגמר ככה, ברוח מחושבת של "מה נכון לנו עכשיו". אתה תמשיך לרצות לחלוק איתי רגעים יפים של נוף וטבע, ואני אמשיך להזכר בך כשאתקל באחד מאלפי הדברים שמזכירים לי אותך. היינו הכי טובים שרק אפשר, אבל אולי זה באמת מה שנכון לנו לעכשיו. חבל. אני רק רוצה להגיד לך שאני זוכרת כל חיוך, ובכי, ודפיקת לב מרוגשת שקשורה בך. אני תמיד אזכור. ואני כל כך מצטערת, ומרגישה אשמה, על כל הכאב שזרעתי בשבועיים האחרונים, ששינה בצורה בלתי הפיכה את הצורה שבה אתה מסתכל עליי. וכמה נשבר לי הלב לראות אותך כואב ככה בגלל משהו שאני עשיתי, וכמה נשבר לי הלב לראות אותך רוצה אותי שוב, וכמה נשבר לי הלב שזה לא הצליח. וכמה היה לי קל וקשה וחשוב לבכות בחיבוק שלך כשכל זה שבר אותי, בחניה ריקה בשתיים בלילה. וכן, כואב לי שאני לא אמשיך להיות חלק בחיים שלך, ולא אהיה בטקס שלך ביום שלישי, ולא תהיה בגיוס שלי, ולא אכין לך עוגה כשתשתחרר סוף סוף, עם ציפוי של בצק סוכר שיגרום לך לחייך אבל לא יגרום לך לאכול אותו. אני מכירה אותך כמעט כמו שאני מכירה אותי, ולהחליט לא לדבר איתך יותר זה להפרד מחלק חשוב מאוד ממני. וכמו שהבנתי לא פעם בחיים שלי, זה שזה נכון לא הופך את זה לפחות קשה. וזה קשה. ואני קוראת את מה שאתה כותב וזה כואב לי פי אלף, אתה אומר - "הרמנו ידיים", אתה אומר "היא ויתרה עליי", ואני קוראת את זה ובוכה, והלב שלי מרגיש כמו טישו מקומט וספוג בדמעות, והמילים שלך חותכות לי את הבפנים כמו דקירה. 

 

 

תמיד תמיד תשאר חשוב לי.

וסליחה שזה יצא כל כך דרמטי. הייתי צריכה סגירת מעגל, ולהוציא את כל מה שישב לי על הלב.

זה הולך להטריד את המחשבות שלי עוד כל כך הרבה זמן.

לשאוף, לנשוף. עכשיו זמן להירגע קצת מהסיפור הזה.

נכתב על ידי , 3/5/2014 12:03   בקטגוריות דן, זכרונות, כנות, תודה  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-6/7/2014 23:14
 



איך את?


אני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האנרגיות מהגוף. כל המועקה הזאת שחוסמת לי את הלב גורמת לדם בגוף שלי לזרום יותר לאט, להחליש אותי. אנשים נחמדים אליי עכשיו, דואגים, אני חושבת שהם מפחדים שאעשה לעצמי משהו. אלו שסביבי שלא מבינים, שמנסים לגרור אותי לתוך השגרה, מכעיסים אותי נורא. אם הייתי שוברת את הרגל לא הייתם מבקשים ממני לבוא לעבוד, ועם לב שבור זה גרוע פי כמה. הם גם לא מבינים עד כמה זה כואב. בדיוק ראיתי איזו כתבה על מחקר שאומר שכאב נפשי חזק מיוצג במוח באותה הצורה כמו כאב פיזי. מי שלא חווה משהו דומה לתהום הזאת שנפלתי אליה, אין לו שום לגיטימציה בעיניי לייעץ לי, או לנסות לשכנע אותי לצאת מהמיטה. אתם והחיים השמחים שלכם יכולים לצאת לי מהחדר ולהשאיר אותי לבד בתהום של עצמי.

הצלחתי להגדיר את זה לעצמי יפה מאוד אתמול. העולם שלי כרגע הוא כוכב, עולם ומלואו, שנגמר לו הדלק, נגמרו לו הכוחות, והוא קורס לתוך עצמו. מותיר אחריו נקודה כל כך מעוותת בחלל, חור שחור ששום דבר לא יכול לעבור דרכו. בור ללא תחתית של ריק אחד גדול.

אני מרוסקת. כשאין משהו שאני חייבת לעשות אני פשוט שוכבת על הבטן, ולא נראית יותר מלאת חיים מכל השמיכות שעוטפות אותי. אני מנסה לדמיין את העתיד שלי מעכשיו. אני רגילה לישון מחובקת עם כרית כאילו היתה חבר, אבל איך אני אמורה להרדם כשאני יודעת שאין לי אפילו למי לחכות? הלילות הכי קשים לי. עברו שניים עד עכשיו, ובשניהם נרדמתי כל כך מאוחר, שרועה על כרית רטובה מדמעות, וחלמתי חלומות טובים על שנינו, שסיוט להתעורר מהם. חלומות על השגרה שלנו. פתאום אני מבינה שאני לא אבוא אליך יותר, גם לא במוצ"ש, ויותר לא ארדם כשאני מחבקת אותך, ולא אראה אותך כשאני קמה בבוקר. יותר לא תחבק אותי חיבוק ארוך ומתוק, יותר לא ארגיש אותך צמוד אליי עור לעור, יותר לא אוכל להביט בעיניים הירוקות שלך ולהגיד לך כמה שאתה יפה בעיניי.

איבדתי את החבר הכי טוב שלי. כל החיים שלי מלאים בך, מאיפה אני אמורה להתחיל לקלף את כל זה ממני? ואני לא רוצה, אני כל כך לא רוצה. כל תמונה שאני מורידה מהקיר או דיסק שאני מכניסה לקופסא שובר לי את הלב יותר. איבדתי אותך, ואתה החבר הקרוב ביותר שאי פעם היה לי, והיחיד שעוד נותר לי בתקופה האחרונה. בכל פעם שביקשו ממני לספר על דמות שמשמעותית בעיניי, אתה הראשון שעלה לי לראש. איך אני אמורה להמשיך מעכשיו? אני כבר לא יודעת מה זה להיות "רווקה", ועוד פחות מזה אני יודעת מה זה לחיות בלעדיך. כמו שאמרתי לך, יש לי אפס כוחות לדבר על זה עם אנשים, ועוד פחות כוחות להתמודד עם זה לבד. כל כך רע לי, ואני רק רוצה אותך. 

נכתב על ידי , 11/2/2014 11:52   בקטגוריות דמעות, דן, כנות, כואב, פחד, תסכול  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נֶמָשִׁים ב-4/3/2014 21:02
 




ואין שום חיבוק בעולם שינחם אותי, כי הוא אף פעם לא יהיה החיבוק שלך. 
נכתב על ידי , 9/2/2014 06:12   בקטגוריות דן, געגוע, דמעות, חוסר, כואב, כנות, פחד, פסימיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאין קוברט ב-10/2/2014 22:18
 




דפים:  
23,962
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ