לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ©ֳ¥ֳ× ֳ¡ֳ¬ֳ© ֳ±ֳ©ֳ¡ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כאילו אין מחר


סיימנו את הקנייה בסופר סוף סוף. הוא מצחיק אותי כל כך, הבחור הזה שלי - הגענו לקופה לפחות שלוש פעמים, וממנה חזרנו כל פעם לצד אחר של הסופר שעוד לא היינו בו, בחיפוש אחר פתי-בר או דיאט-תפוחים או פודינג. הוא אמר לי שהוא נהנה להיות צרכן לא חכם שכזה, אבל בבית כשניסינו להכין סופלה היינו צריכים לאלתר שמונים גרם חמאה מקופסאות חמאה קטנטנות שמקבלים בבתי קפה וסבא שלו אוהב לשמור. זרקנו את המצרכים בבית, או יותר נכון, סידרנו יפה כל מצרך במקומו, ויצאנו לטייל קצת. בגלל שהתמהמהנו כל כך עם הקניות ועם ההתרפקות במיטה שאחריהן, השמש כבר התחילה לשקוע, והחלטנו לטייל בתוך המושב ולא לצאת לפרדסים.

 

נתתי לו להוביל אותי ברחובות והשבילים שזרים לי, נאחזת מפוחדת בזרועו בעוד הוא מדבר על ריאליזם וקו עזה, עד שהגענו לספסל מרוחק עם כתמי צבע עליו, ושם החלטנו להתמקם. ישבתי על ברכיו והנחתי את ראשי על כתפו. אני לא מצליחה להזכר על מה דברנו, כי כשהרגע הזה עולה בזכרוני כל מה שאני מצליחה לדמיין הוא תמונה שלי מביטה לו עמוק לתוך העיניים, אנחנו מדברים ומדברים בתורות, והידיים המהפנטות שלו שמחליקות בתמימות מושלמת על הגב שלי משתקות את היכולת של המוח שלי לזכור במה עסקה השיחה. כמו כל ילדי שנות התשעים שגדלו לתוך המאה העשרים ואחת, גם אנחנו ראינו יותר מידי סרטים בחיינו הלא ארוכים במיוחד, ואת קולות הטווסים המיוחמים שברקע החלפנו בפסקול של שירים, שהוא היה אמון על בחירתם.

 

בשלב מסוים עברנו לחפש גרסאות קריוקי ביו-טיוב, והוא שר לי את השיר שהוא שומע כל פעם שהוא מתקשר אליי (אבל אף פעם לא עד הסוף כי אני עונה מהר מהר). קמתי והתחלתי לרקוד מולו כמו שאני רוקדת מול המראה, עם תנועות מגוחכות להפליא ופרצופים מגוחכים עוד יותר, שמשום מה הוא אוהב מאד. כשמילות השיר נגמרות ונותרה רק הנגינה הדועכת לקראת הסוף, הוא תפס במותניי. כשהשיר נדם גם אני נדמתי מתנועתי, ונותרנו רק שנינו, בחושך, בשקט. "מאיפה הבאתי אותך, תגידי לי" הוא אמר לי בחיוך, ואני חיבקתי אותו באהבה שקטה לגמרי, שרק אנשים שידעו געגוע מהו יכולים להבין את עוצמתה. בעוד אנחנו לפותים בחיבוק שוב חשבתי על ראליזם וקו עזה ומה-אם, וניסיתי להשקיט את המחשבות האלו במבט לתוך עיניו האהובות שרק הגבירו אצלי את הפחד לאבד, והבטחתי לעצמי שלא משנה מה, את הרגע הזה אני מבטיחה לזכור.

 

קמנו ונכנסנו למגרש המגודר והמואר שלידינו, ואתה סיפרת לי איך בתור ילד היית משחק כאן כדורגל עם אח שלך. ראינו בתוך השער בקצה הנגדי של המגרש כדור, ואני נבחרתי לרוץ ולברר את מצבו. תוך כדי שאני רצה ניסיתי להמנע מלחשוב איך אני נראית כשאני רצה, אז חשבתי עליי בתור שחקנית במערך ההגנה של קבוצת כדורגל הבנות של הכיתה שלי בסוף היסודי. הכדור היה מפונצ'ר, ורצתי חזרה אל הבחור שלי, מנסה להטות את הכף לטובת מראה ספורטיבי לעומת מראה של סצנת ריצה מסרט קיטשי. הוא עשה לי דווקא ורץ עם הידיים לכיווני, תוך כדי שהוא מפספס אותי בכוונה. הנחתי את זרועי מסביב לכתפו והתחלנו ללכת חזרה לכיוון הבית. אמרתי לו שזה מצחיק שאנחנו הולכים הפוך ממה ש"אמורים", אני, העלמה הנאווה, אמורה להניח את ידי על מותנו בעוד הוא, העלם האמיץ, אמור להניח את זרועו החזקה על כתפי בגבריות מגוננת, ואילו זרועי תמיד מונחת על כתפו וכף ידו תמיד לופתת את מותני. אבל לי לא היה אכפת.

 

התחלנו לשיר שירים ממחזות זמר, ומרוב שנהננו כשהגענו לרחוב המוביל הביתה פשוט חצינו את הכביש, רעבים לעוד קצת זמן של אושר בחוץ. התיישבנו על ספסל ליד התיכון שבו הוא למד, ואני נשכבתי כשראשי על ירכו וביקשתי שישיר לי. הוא שר לי שירים עצובים של פרידה, ורציתי לכעוס עליו אבל לא יכולתי, כי יש לו קול יפה כל כך, למלאך שלי. כשהוא שר או לפעמים כשהוא מדבר, אני מתמלאת בחשק ליצור לעצמי תיבת נגינה ולכלוא בה את הקול שלו, שיישאר ללטף את הלב שלי כשהוא שומר על כולנו מרחוק. הוא מלטף לי את השיער כשהוא שר לי, ואני מגרגרת מתענוג ומבקשת עוד. כשעולות לי בראש חששות מפרידה (ככל שעובר הזמן הן הופכות נדירות והבטחון שלי הופך מוצק) אני חושבת על כל הדברים המתוקים שאמר לי ואסור לי לשכוח. "התפוצצתי שלא להגיד לך את זה בטלפון מרחוק, תכננתי לעשות את זה כשנטייל בירושלים על רקע הכותל, אבל כבר לא יכולתי להתאפק", הוא אמר לי אחרי שלחש לתוך העורף שלי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי, אי שם לפני חמישה חודשים. "אני אוהב אותך" - המשפט הזה שולל ממני את החשיבה הרציונלית שלי כל פעם מחדש והופך את כולי ללב שפועם או-תך או-תך או-תך. זה גם מפליא אותי כל פעם מחדש, המילים היפות שהוא אומר לפני "אותך" או "אלייך" או "שלי". אני מנסה להפנים את העובדה שאני חסרה לו, שגם הוא מתגעגע ומבין את הכמיהה הזאת של הגוף לתפוס ולא לעזוב. 

 

כבר למדתי להכיר אותו. אני ממשיכה ללטף אותו כשהוא ישן גם כשהוא מסתובב אליי עם הגב. אני נותנת לו לישון, סוגרת את התריס בשקט-בשקט בשש בבוקר, ומעירה אותו בנשיקות רכות על הפנים והזרוע רק כשבאמת צריך לקום. אני מנסה כל הזמן לתעד את הפגישות שלנו בתמונות או בכתיבה, כי מערכת היחסים שלנו מורכבת מכל כך הרבה רסיסים קטנים ונפרדים של רגעים, שלכל אחד מהם יש צבע וריח משל עצמו. אני כמהה אליו מספיק כדי לאהוב את הטעם שלו על הבוקר יותר מאת טעם משחת השיניים, והוא מכיר אותי מספיק כדי לחשוב שאני יפה גם כשהשיער שלי רטוב. אנחנו מכירים מספיק כדי שאשאיל לו ספר שבמהלך הקריאה כתבתי בו הערות שוליים שחלקן הגדול הן עליו. אנחנו מנוסים מספיק כדי להבין את צורת החשיבה אחד שלי השניה באופן מדויק להפליא, ועם הזמן שעובר אני רואה את האופי שלו מתעצב מול העיניים שלי, את ההתלבטות, ההתרגשות, החשש, הכאב והאושר, כולם בצורה שרק הוא יכול לבטא ולהרגיש. אנחנו מאסטרים בדיבור המלוכלך בשפה גבוהה, מלכי האלתורים, אלופים בלעשות שטויות שאנחנו מעיזים לעשות רק ביחד, ובאופן כללי הכי הכי טובים.

אני אוהבת אותנו כל כך!

 

נמשים

"מה עשית לי? אני מתגעגע!" - "עכשיו אתה יודע איך אני מרגישה!"

נכתב על ידי , 9/4/2013 21:39   בקטגוריות געגוע, דן, זכרונות, חיוכים, פחד, תודה  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יֶרֶק. ב-2/5/2013 02:35
 



מי שמפסיד בקלפים, מנצח באהבה


"ביי, חמודה שלי" הוא אומר, ואני מכורבלת בתוך שמיכת הפוך שלי, לבדי, וחושבת כמה זה לא הוגן שאני צריכה לשמוע משפט שממלא אותי בכל כך הרבה מתיקות, ואז לנתק.כל כך הרבה... מתיקות? אהבה? רצון לנשק את כל הנמשים שלו אלף נשיקות כמו שמנשקים ילד קטן ולהגיד "אתה כל כך מתוק! פשוט לאכול אותך"? אני לא יודעת. אבל באותם רגעים הרגש שלי עולה על גדותיו. כמו שכבר כתבתי לו בהודעה באיזה יום שהוא היה רחוק ומנותק והותיר אותי להשתגע, "איי טו מיס סו מאצ' איי קנט קונטיין מייסלף". כן, האנגלית הקלוקלת הזאת שהתמכרנו אליה כל כך הפכה להיות חלק גדול באופן מוזר מהשיחות שלנו. 

 

"רגע!" אני אומרת לו מרחוק. "אל תלך". "אני באמת חייב ללכת", הוא אומר. "בדיוק נזכרתי במשהו! אני יכולה רק לספר לך סיפור אחד?" הוא מסכים, ואני מספרת. "זוכר את הפעם האחרונה שהייתי אצלך? ראינו בצהריים איזה סרט או משהו, ושכבתי על הבטן על המיטה, ואני לא זוכרת למה, אבל פשוט נשכבת מעליי, עליי, זאת אומרת, ונרדמנו. כאילו, פשוט נרדמת כשאתה עליי, ואז גם אני נרדמתי. וזאת היתה שינה טובה כל כך! איזה רגע מתוק זה היה....".  הוא צוחק כל כך (כמה שאני אוהבת לשמוע אותו צוחק!). "ביי, מתוקה שלי" הוא אומר, ואני ממש יכולה לשמוע את החיוך שלו. "ביי", אני אומרת כשאני מרחיקה את הטלפון מהאוזן, רואה את התמונה של שנינו על המסך, ומנתקת את השיחה. והנה אני שוב מחובקת עם הכרית, כמו לפני השיחה, רק הפעם עם חיוך. בפעם הבאה שהוא יתקשר באותו היום הוא ימצא אותי באותו המצב בדיוק.

 

נכתב על ידי , 15/3/2013 23:43   בקטגוריות געגוע, דן, זכרונות, חיוכים, תודה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מתבגרת טיפוסית ב-17/3/2013 17:41
 



ארבל, זיעה וגעגוע


("אנחנו ממשיכים לצעוד והוא מפגין יכולת מקצועית גבוהה. בחושך מצרים הוא פתאום נעצר וניגש לצד. 'יש פה נקודת ציון שצריך לקחת', הוא מצביע על מקום שאני לא הייתי מוצא גם עם פנס" - התרשמותו של הכתב הצבאי שהצטרף אליך למסע...)

 

אתה עומד במרכז, זרועותיך מונחות בעייפות שמשויכת רק לכאלו שבדיוק סיימו ללכת מאה קילומטרים, על כתפיהם של שניים מחבריך לצוות. אתם מתלבטים לאיזו מהמצלמות הרבות שאוחזים ההורים להסתכל. כל ההורים נמצאים שם, חוץ מההורים שלך. אתה חייל בודד, את אמא לא ראית מאז אוגוסט, את אבא מאז נובמבר. אתה מישיר מבט אל המצלמה, וסוקר בינתיים את צבא ההורים של הצוות אשר פוקדים את המקום, כאילו מחפש, בכל זאת מקווה.

 

נדמה לך שראית את אמא שלך. אתה מסתכל, מצמצם את העיניים - היא לא אמורה להיות בהולנד? ממצמץ, לא מאמין - האם זה יכול להיות? מנסה לוודא איך שהוא - אני לא מדמיין? אתה מביט קצת ימינה, ורואה גם אותי עומדת שם.אתה מוריד את זרועותיך מהחברים שלידך, וצועד - בפישוק רגליים השמור רק ללוחמים עם שפשפת, אלינו. מחבק את סבא, ואת אמא. מנשק אותי. מוריד את כובע הצמר השחור, חושף שיער פרוע, ספוג זיעה, ומחייך אלינו את החיוך שכולנו אוהבים כל כך, שבשבילו היינו מוכנים לעשות את כל המאמץ המטורף הזה.

 

אני, אמא של הלוחם שלי וסבא שלו נסענו להפתיע אותו בסוף מאה קילומטרי ניווטי הבדד שעשה בשלושת הימים האחרונים. בגלל קצר בתקשורת, נסענו את כל הדרך מהמרכז לארבל כדי לגלות שאיחרנו בשעה ונשארו לנו עשרים דקות עם הבחור.

המבט שלך, המופתע, החושב-כי-הוזה, הפך את זה לשווה את זה. החיוך, ההזדמנות להתרפק על הצוואר שלך, ללטף את הזרוע שלך דרך המדים ספוגי הזיעה והבוץ. לנשק אותך, ולנשק אותך שוב, ורק עוד פעם אחת אחרונה, חביבה, נהדרת. בשביל שתלחש לי באוזן שאתה שמח לראות אותי פה. שתחייך אליי עם העיניים בצבע מדים המהפנטות שלך, אתה כל כך, כל כך יפה...

 

שיצלמו אותנו בגלוי ובסתר, אני מנשקת אותך על הלחי, אתה מחבק אותי וכפות הידיים שלנו שלובות כמו בוואלס. אתה כל כך מיוזע, ואני נדבקת אליך כמו למגנט, נזהרת לא להכאיב. "פעמיים 'אמרתי לך' ", אני אומרת. אמרתי לך שאחכה לך בסוף. אמרתי לך שאוהב אותך גם כשאתה מזיע כמו שרק גולנצ'יק מנווט יכול. אני מחייכת ושמה את ראשי על כתפך. לא יודעת אם חייכת גם אתה, כי אני עצמתי עיניים, מתמכרת לתחושה שלך, במציאות, קיים, בשר ודם. אני אף פעם לא צריכה דקה להתרגל אליך שוב, רק שתחזור פתאום, תהיה בבית. אתה אחרי מסע ואנחנו על הארבל המשקיף לכנרת הכל כך מלאה, ואתה לוחש לי שאתה זוכר שהחל ממחרתיים אני קצת פחות ילדונת. אתה כל כך חשוב לי, גיבור. אני כל כך גאה בך. גאה להיות שלך, שתציג אותי בחטף לחבר'ה בתור "החברה המדוברת", שאציג את עצמי בפני סבא שלך בתור "החברה של".

 

יש לי חבר קרבי. מהסוג שסוגר 21, מהסוג שמראיינים לאינטרנט. מהסוג שהיה ילד קטן יפה בצורה בלתי רגילה, שאהב לקרוא מנהרת הזמן ופחד מגבהים (מה חשבת, שאני אסע עם אמא שלך שעתיים ולא נדבר עליך?) מהסוג שאני אוהבת, שיש כמוהו רק אחד בכל העולם, מהסוג ש... נו, תחזור כבר הביתה!


 

נמשים

שאחרי כל החיבוקים מריחה כמו לוחם אחרי מסע של מאה קילומטרים, ואוהבת את זה.

 



הו וואו! אחד מחמשת "בלוגי היחסים" אני הטובים ביותר לפיכם? ממתי הבלוג שלי הוא בלוג יחסים? טוב, אני מניחה שהוא באמת הפך לכזה. בכל מקרה, לזכות אני לא מצפה, כי אם אתם שמים אותי באותה קטגוריה עם סניה ברור שזו הופכת להיות תחרות של מי פופולרי יותר ובזה מעולם לא הצטיינתי. המועמדות שימחה אותי נורא, זה מאוד לא ברור מאליו בעיניי. אני לא רגילה לקבל הכרה למה שאני עושה. 

בכל מקרה, בקטגוריית הבלוג הצבאי, Make Sure שאתם מצביעים לצ'רצ'יל (שהוא גם הגיבור של הפוסט הזה, כמובן). כאלו שיכתבו קיטש כמוני יש עוד הרבה - אבל מי שיכתוב צבא כמו שהוא כותב, לא תמצאו גם אם תחפשו. והקטע הוא, מופרכים ככל שישמעו לכם הדברים שלו, הכל אמת לאמיתה.

כמו שהגיבו על הפוסט הזה, "כל הכבוד לו" - הוא מסיים מסלול סיירת גולני עוד שבועיים - אם אתם רוצים לדעת מה זה אומר להיות בסיירת - טוב, תקראו את הבלוג שלו! תעשו לו טוב על הלב, מגיע לו חיוך

(ואם כבר לפרגן, אז גם לפולחן האביב. פשוט כי אם כבר בלוג כתיבה, הוא כותב בליגה אחרת לגמרי).

דווקא נחמד לעשות בחירות כאלו בישראבלוג ממש קרוב למועד הבחירות לכנסת. אני בטוחה שהרבה שנכנסו עמוק לעניין הבלוגים והאנשים שסובבים אותם מרגישים, כמוני, שלכל עניין הבלוגיספירה יש משמעות והשפעה עצומה עליהם. לא זוכרת איזו בלוגרית ראיתי שחתמה בזמן האחרון פוסט ב"אוהבת אתכם כאילו הייתם חלק ממשי בחיים שלי", אבל לא יכלתי להסכים יותר.

נכתב על ידי , 17/1/2013 23:46   בקטגוריות דן, געגוע, זכרונות, חיוכים, טיולים, ישראל, נופים  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של marianna ב-15/2/2013 00:46
 




דפים:  
24,328
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ