לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו"

Avatarכינוי: 

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2015    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2015

אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה


ביקשתי מהגבר שישב ליד החלון שיחליף איתי מקום, והוא הסכים. הנחתי את הספר שקראתי על הרצפה מתחת למושב לפניי. ראיתי איך אדים מצטברים על החלון הקר כשהצמדתי אליו את האף. השעה הייתה תשע בלילה, שעון מקומי, ואירופה היתה פרושה מתחתיי. ערים שלמות ההצטמצמו לכדי מצבורי נקודות מנצנצות. הבטתי לאופק והעסקתי את המחשבה בתהייה אודות קנה המידה של מרבד האורות מתחתיי - כמה רחוקה העיר הכי רחוקה שנגלית לעיני מזו שממש מתחתי ברגע זה. גוד איבנינג, ליידיס אנד ג'נטלמן, כרז הקברניט בקול נמוך ומבטא בריטי, והמטוס החל להנמיך גובה. בשלב מסוים היינו נמוכים מספיק כדי להבחין באורות הכריסמס המקשטים את הרחובות והבתים. אתם מבינים? להביט על עיר מלמעלה ולראות אדום וירוק וסגול. איך שהוא, באורח פלא, עד אותה הנקודה בזמן לא התרגשתי. העלייה למטוס וההמראה הרגישו כמו עלייה לתחבורה ציבורית בדרך לעוד יום של שגרה. אבל הנה פרברי לונדון מברכים אותי באורות של חג והנפש שלי מתחילה גם היא להאיר צבעים. אני מבקשת מהדייל כוס תה ירוק ושותה אותה בישיבה מזרחית במושב שלי. זה היה התה הכי מנחם ששתיתי מזה המון זמן. לא שהוא היה טעים במיוחד - הוא היה קצת מריר לטעמי, ואת הסוכר בחשתי במסרגה שלי כי לא קיבלתי כפית. באותו הרגע כל מה שהייתי צריכה זו כוס גדולה של משקה חם עם תגית תיון מעוצבת להפליא שהשתלשלה מתחת למכסה הפלסטיק הלבן. התה כמו עטף אותי בשמיכה מנחמת, והאדים שלו ריככו את כל הדאגות שלי. 

 

עכשיו אני במלון, בחדר קטן שמתאים בדיוק לצרכיי. הדרך לחדר עוברת במסדרונות צרים עם דלתות רועשות. הכל כאן כחול, השטיח מקיר לקיר, הדלתות, הוילונות. אני אוהבת את זה.  בחדר יש מיטת יחיד, שולחן כתיבה גדול ופשוט, כיור ומראה קטנה וגומחה בקיר שכוסתה בדלת עץ קלה וחורקת, המתפקדת כארון. אני חושבת שאני מתארת את המלון והחדר בצורה שלא מיטיבה עמם - הם נקיים וקטנים ומקסימים, בדיוק כמו שאני צריכה. קמתי באמצע הלילה ללכת לשירותים, וכשחזרתי לחדר הרגשתי כמעט בבית. מדהים כמה בנוח אני מקימה קן - גם אם הקן הוא חדר מלון זול בעיר זרה שהגעתי אליו לפני שעתיים. כאחת שמתמצאת טוב בערים ובעולם, מספיק מראה מוכר לעיניים כדי לגרום לי להרגיש בבית. בחדר יש חלון גדול שמשקיף לרחוב הקטן, החד סטרי, בו נמצא המלון. התעוררתי מוקדם, כי בארץ כבר תשע בבוקר, אבל כאן רק שבע והשמש רק מתחילה לזרוח. היום אלך להסתובב בעיר נעולת הדלתות, שהרי חג היום וכולם פותחים מתנות בחדרי סלון מחוממים, ישובים על ספות שמלוות אותם כבר שנים רבות מכדי שיוכלו לספור אותן. ואני אהיה לבד בחוץ - שוב תיארתי את זה בצורה עגומה מבלי סיבה - ואתן לאורות ברחובות להשתקף בעיניים המבריקות. אני מאוד שמחה שאני עוברת את זה לבד, הרי בשביל זה נסעתי, אבל כשראיתי זוגות במטוס רציתי מישהו להניח ראש על כתפו. רציתי מישהו שיביט בי מתלהבת מהאורות וירכך את מבטו אליי. רציתי להרגיש שוב את האושר המבעבע הזה, של להסתכל על האדם שלצדך ולהתפלא מעצם היותו. לונדון לא מחכה לי, גם כאן אהיה לבד. 

 

 

 

 

 

 

מכל השאלות

לשאול: ארזת לבד? 

כן, לבד. 

היה קשה, אמרתי

אבל יותר קשה לפחד שזה 

לא יבוא כבר אף פעם. 

אינני יפה, אתה מבין, 

והלב הוא בגודל אגרוף. 

/ אורית גידלי

נכתב על ידי , 25/12/2015 07:55   בקטגוריות זכרונות, טיולים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Just-A-Human ב-21/1/2016 13:04
 





26,739
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , ספרות , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנֶמָשִׁים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נֶמָשִׁים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ