לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


המקום שלי לכתוב בו אותי, לכתוב את כל מה שקורה (או לא קורה) לי, לספר את הדברים שלא אמרתי לאף אחד, ולשתף אתכם בחיים של אדם שאינכם מכירים כלל... מקווה שתהנו..

כינוי: 

בן: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

5/2011

קטע מיומן המסע לפולין - מחנה מיידנק



כולם אומרים שהביקור במחנה מיידנק הוא הכי קשה במסע, דבר שיצר ציפייה מרובה. בהתחלה התאכזבתי, ראינו את הכניסה למחנה, הלכנו בשביל שהוליך אל ביתו של מפקד המחנה ושמענו גם את סיפור הזוועה על עורותיהם של יהודים במחנה שהופשטו והפכו לאהילים של מנורות ע"י אלזה כוך, אשת מפקד המחנה. אך כל הדברים האלה לא גרמו לי לזעזוע עמוק וכל אותם הסיפורים על חבר'ה שהתפרקו, הזילו דמעות ובכו בכי תמרורים- נראו לי רחוקים מאוד. היה גם רגע שחשבתי שאולי הבעיה נמצאת בי, אולי אנשים כן מרגישים משהו וזה רק אני שמרגיש מנותק ו"אטום" רגשית לסיפורים שרזי,
המדריך שלנו, מספר בדרך על כיכר "השושנים האדומות" שבה הצבע האדום הוא דמם של  היהודים, ועל מקרה בו ילדה קטנה התעקשה לקחת מאמה את מעילה כי היה לה קר ולאחר כמה דקות של מריבות, נכנעה האמא, נתנה לביתה את המעיל ומתה לאחר כמה דקות.

ואז הגיעה נקודת המפנה - הכניסה לתאי הגזים. נכנסנו אחד אחד אל החלק הראשון בתהליך שעברו היהודים במיידנק עד שנרצחו בגז.
החלק הראשון היה שלב התספורת והגילוח. היהודים הוכנסו לחדר קטן בו היה ספר שגזז וגילח את כל שערות גופם. באותו החדר עצמתי עיניים וניסיתי להרגיש מה מרגישה נערה יהודייה צעירה, בלונדינית, יפהיפה עם שער ארוך וחלק שמגלה שהיא צריכה להיפרד ממחלפות ראשה.

לאחר מכן נכנסנו לחדר המקלחות ששם באמת התקלחו (כחלק מהתהליך של רכישת אמונם של היהודים להבטחות הגרמנים) היהודים.מראה החדר,האוויר הטחוב וראשי המקלחות החלודים הגבירו את קצב פעימות הלב שלי. משם הגענו לשיא- תאי הגזים.

לאט לאט ובשקט מופתי (שלא אופייני בכלל לתלמידי תיכון בכיתה יב') נכנסנו לתאי הגזים. כל הזמן רצו לי בראש תמונות מסרטים, מספרים, תמונות של אותם תאי הגזים. חשבתי שעל אותה רצפת בטון שעליה אני עומד, שכבו גופות ערומות של יהודים שצרחו וצעקו עד שמתו מחנק. כולנו עמדנו במעגל ובמרכז עומד המנהל ומתחיל לבכות. כולם משפילים את המבט, תוקעים את עיניהם ברצפה. ואז נשמע קול בכי אחד. כולם מרימים את הראש, מחפשים לראות מי זה ולאחר דקה נשמע עוד אחד המייבב בבכי חרישי. אט אט חברים נוספים החלו שוברים את מחסום ה"גבריות" (המטופש) ובוכים, בלי לומר הרבה, בלי לומר כלום למען האמת, רק עומדים ובוכים.

הרגשת הכאב חילחלה אלי ואל עיניי שמהם זלגו דמעות של כאב, דמעות של סבלם של היהודים שהומתו במיידנק, דמעות שזולגות ונופלות אל רצפת הבטון שרק היא יודעת כמה דמעות ירדו פה בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר כמה דקות של שקט, של אנשים שמתכנסים אל תוך עצמים ומוצאים את עצמם מתחבקים, נשענים חבר על כתף רעהו, שרנו בקול רם ובעוצמה גדולה שירים על נצחיותו של העם היהודי.

יצאנו אל האוויר הפתוח לכמה דקות של התאוששות. חלק המשיכו לבכות.
עברנו בין צריפים שכיום משמשים כתערוכה בה מוצגות תמונות ומסמכים שונים.אחד הביתנים היה מלא בזוגות נעליים ישנות ומרופטות שנלקחו מן האסירים. שמעתי לפני הרבה שנים על הנעליים האלה, אך לא דמיינתי את זה ככה, נגיעה בהם שולחת זרם של חלחלה וצמרמורת שמתפשט מן אצבעות הידיים אל שאר חלקי הגוף.

עלינו לאוטובוסים. נפרדנו ממיידנק ומ130 אלף היהודים שנשארו שם.
נכתב על ידי , 1/5/2011 20:11  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לben2244 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ben2244 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ