פרפקציוניזם זה שיט אחד גדול.

עברה רק חצי שנה וכבר השנה הזאת לקחה לי הכל. כל האמונה שהייתה לי והתפיסה המשונה על החיים התעוותה לי בכמה חודשים. 

החיים קצרים, ואת זה באמת מבינים רק אחרי שמתאבלים על מישהו או על כמה במקרה הזה. והחיים ממשיכים, בלעדיהם, ואם מעדת או נתקעת מאחור, אז החיים ימשיכו גם בלעדייך. ולפעמים לאנשים זה לא יפריע. 

מאסתי מלחיות את המוות, מלהצטער עליהם ועל מה שלא ניצלתי ולא הספקתי איתם. להתאבל על יחסים שלא מומשו ועל קרבה שלא הורגשה. 

ורק ככה מבינים באמת שאין דבר חשוב מיחסים עם האנשים שסביבך. כמה הנטייה לייחס חשיבות לריבים וסכסוכים היא טיפשית. 

החיים קצרים והם לא דופקים חשבון לאפחד, וצריך לנצל כל יום כאילו הוא יומנו האחרון.