אבל שום בוקר לא יבוא עכשיו. לפעמים דרושות לי קפיצות קוונטיות, נגיד מהערב הזה אל מחר בבוקר. אבל אם אנחנו בקוונטים אז הרי שאני גם פה מנסה לקרב את הבוקר וגם בהסתברות מסוימת, ישנה שינה עמוקה במיטה שנמצאת עשרה צעדים משולחן הכתיבה שלי. מה עשיתי היום? אני מנסה בכל זאת למנות את האין. כביסה, יוגה, סידרתי ארונות. דיברתי הרבה בסקייפ. בהתחלה עם רני, אחר עם איתי, אחר כך שוב רני. אחר כך א' וגלי ואז אחותי. הרבה דיבורים ליום אחד. איתי היה החבר שלי בגיל עשרים. המון מהפכות קרו בשנתיים שהיינו ביחד ומאז אנחנו לא מפסיקים להתפעל מלספור שעברו כבר שלוש עשרה שנים. יש לו אישה ושני ילדים אבל הוא תמיד נשאר האיתי שזכרתי. כזה שמתקשר להגיד פתאום נזכרתי בך ורציתי להגיד שאני נורא מתגעגע וכזה שאומר שהוא מאוד אוהב ושמח לשמוע ממני רגע לפני שאני מנתקת. יש לו נאומי סיום ארוכים גם כשאנחנו מדברים חמש דקות. יש אנשים כאלה שזה בא להם בקלות. הם וורבלים וקלים והרגשות שלהם נישאים איתם בכל רגע לכל מקום. עם איתיים כאלה קל לי להיות אחרת. אני בעצם אחרת עם איתי מאשר למשל עם רני. כל כך אחרת שרני אולי לא היה מכיר. לפעמים נראה לי ששנינו מין שבלולים כאלה והכי טוב היה אם לשנינו היה מין איתי כזה בחיים. אבל אז נזכרת, שכבר היה לי איתי אחד, אפילו שניים ושאחריהם המשכתי הלאה בלי להסתכל לאחור.

אז רני שם ואני כאן ומניין הדיבורים שלנו כשאנחנו ככה עולה על מניין הדיבורים שהיו ביננו כשהיה כאן. אני מנסה לא לחשוב אם זה טוב או רע, אלא לתת לחיים להיות מבלי לקרוא להם בשם. 

בצהריים אמרתי לו שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשמח את עצמי, וזאת אולי הטרגדיה האמיתית. הקיום הסטטי הזה שאי אפשר לעשות דבר חוץ מלשאת אותו. לא התכוונתי לכתוב, התכוונתי לקרוא, אבל במקום את אותו הספר שאני גוררת כבר כמעט ארבעה חודשים, פתחתי את הרידר ההולך ושוקע, קוראת בו מבלי ללחוץ על הקישורים ואז התחשק גם לי. חבל לירח. (אבל מאיפה הוא ימצא עכשיו עולם משלו). 

לפעמים מתגנב אל הלב צער. באיזו דלת אחרת שאני אפילו לא יודעת על קיומה. 

רני אומר: ברור ששנינו יכולים להמשיך הלאה. אבל שנינו נתקענו באותו מקום שהיינו גם בקשרים הקודמים שלנו. מה שעומד ביננו עכשיו יעמוד בשביל שנינו תמיד והאתגר הוא אולי למצוא את הדרך בכל זאת. קצת נמאס לי מאתגרים, אני עונה, והוא יודע שאני מתכוונת לאתגרים בזוגיות, אבל אני בעצמי לא יודעת למה אני מתכוונת, כי אולי נגמר לי מאתגרים בכלל. 

כשאנחנו מדברים לפעמים הוא אומר לי כמה הוא מתרגש לדבר איתי. ואני שואלת אותו איפה היתה התרגשות כשהוא היה כאן ויכול היה לשלוח יד בקלות ואיך זה שעכשיו הוא מסוגל לומר את כל הדברים הנכונים ולהיות הרני שמתחת לפוטנציאל שלו ולא רק הפוטנציאל עצמו ושאולי כל זה קסם שעובד רק מרחוק ושאסור לבדוק איך הוא מתנהג מקרוב. 

בצהריים ראיתי את ההצגה של הקוסם מארץ עוץ. לעולם לא נמאס לי מהסיפור הזה. יש תאטרון קטן בדאון טאון שלפעמים מקרינים בו סרטים זרים. זה הקולנוע לב שלי פה. האולם היחיד לרוב ריק, הכסאות לעולם לא מסומנים והכרטיסן מחייך תמיד. בקולנוע תמיד עובדים אנשים נחמדים. חשבתי שגם היום יהיה ריק. שבת בבוקר, וזאת בטח רק אני עם האובססיה לעוץ, אבל תור ארוך השתרך עד לכביש ועוד לפני שהגעתי לכרטיסן המחייך-תמיד גיליתי שלא בסרט מדובר, אלא בהצגה ואליה נוהרים כל ההורים של הילדים המציגים עם האחים והאחיות והילדים הנרגשים. לי ולעוד כמה אנשים כנראה יש חיבה לקוסמים. שמחתי דווקא, הילדים היו מקסימים ושיחקו כל כך נפלא. במיוחד שבתה את הלב ילדונת קטנטונת בתלבושת כלבלב שקיבלה את התפקיד של טוטו ומיד פעם הבליחה עם איזה נביחונת. לפרנק באום היו כמה הלצות ציניות והיה נחמד לשם שינוי להקשיב למילים המקוריות בשפה בה נכתבו. לפני כמה חודשים ראיתי כאן את סרט ההמשך שעשו בדיסני. למעשה זה התיימר להיות סרט ההתחלה, על איך שהקוסם הגיע לעוץ. ראיתי עם רני והתלהבתי כמו ילדה. כלומר, בהתחלה התלהבתי כמו ילדה, אחר כך קצת פחות, כשרני משך בכתפיו ואמר היה בסדר. למה בכלל ההתלהבות שלי תלויה באחרים. ואיך נכנס לפה הפוסט הקודם עם הכמיהה לזוגיות שלא משתלבת עם הקיום הלבדי הזה ששואף לנפרדות. בסרט ההוא על עוץ היתה אולי הפעם היחידה שראיתי התייחסות לארץ החרסינה העדינה. אולי הגיעה השעה להחליף לבלוג שם.

היום היתה אמורה להיות לי טיסה לישראל. דחיתי אותה לספטמבר. עכשיו אני מתחרטת. אם הייתי עכשיו על מטוס אולי הייתי טיפונת יותר שמחה.  פתאום אני תוהה לעצמי אם התחרטתי לגבי רני. ואם כן, איזו טפשות בלתי הפיכה זו. מה עשיתי, פתאום התגלגלה לי מחשבה.

רני כותב ואני עונה לו. ותמיד ממרחק האוקיינוס אנחנו מדברים אחרת. יש אוקיינוס, אני מזכירה לעצמי, וטוב שיש אוקיינוס, אני אומרת לעצמי. ולפעמים גם אומרת חבל שיש אוקיינוס, כי יש רגעים שהייתי רוצה להתכרבל עם מישהו אהוב. במקום זה, העברתי עם סיימון את הדירה שלו בבוקר. מלהיות השכן במעלה הרחוב שמאלה, הוא הפך להיות השכן במורד הרחוב שמאלה. מעברי דירה הם תמיד טראומה נוראית. מסוג הדברים שאסור לעשות לבד כי כל כך הרבה נטען לתוכם. בישראל הייתי נתקפת אימה לפני מעברים, מנסה להנדס בין הגבולות הנפרצים והפצעים שנפערים וההזדקקות לאחרים והצורך בלבד. כאן היאוש נהיה יותר נוח, כי הקושי מתיישר לאיזה קושי אוניברסלי שמגמד את כל הגירודים האחרים, ובתוך האוניברסליות הזאת קל להיעזר ועוד יותר משמח לעזור ולהיות בצד השני ולהרגיש שהנה, הולך ומיתקן העולם.

צער המעבר התחלף בשמחה ילדותית מהנסיעה בוואן שהושכר לטובת האירוע ומהריצה בין הטיפות של הגשם שפקד את הרחובות ומהישיבה אחר כך על שטיח רחב בין קירות ריקים בדירה החדשה ונסיון להנדס את הרהיטים לתוך המרחב החדש ואחר כך בסנדויצים, שקפצנו להכין אצלי בדירה, עם לחם טרי ואבוקדו וזיתים ועגבניות טריות ואיזו הנאה מהרעב והמאמץ בשרירים וההפסקה החפוזה והחולצות הקצת רטובות מהגשם והמחשבה שזה לא חייב להיות כל כך נורא. 

בשאר הזמן כעסתי. זה היה יום כועס במיוחד. על המנחה ועל קשיים קטנים שמתעצמים להיות גדולים תחת מבט אחר. לא' אמרתי היום בסקייפ שפתאום עכשיו אני מרגישה שהפוסטדוק הזה צריך לעמוד בסטנדרטים אחרים, כי בעצם השהיה שלי פה אני כבר מרגישה שאני מוותרת על משהו חשוב יותר ועד שלא אמרתי את זה לא' בקול בכלל לא ידעתי שככה אני מרגישה, שבעצם ההישארות שלי פה אני מוותרת על זוגיות. שאני לא רוצה אחת מקומית כי נמאס לי כבר מהדילמות של לבחור בין לבין, שמתישהו אני רוצה לחזור לישראל ושאני לא רוצה יותר לעמוד בסיטואציה שאני צריכה להכריע בין זוגיות לקריירה, או בין אהבה לחיים שאני לא רוצה בהם, כי אם קודם המאזן היה נטוי וברור וחד משמעי, עכשיו הוא רופף והוא מתנדנד לשני הכיוונים בצורה שווה ושכל רגע כאן מרגיש לי כמו ויתור על משהו אחר שחשוב לי באותה המידה. 

וא' אומרת, זו הכרוניקה של התחום שבחרנו. לא רק הנדידה אלא בעיקר הפלוקטואציות בכמה שזה מרגיש חשוב ומשמעותי. כי הנה בוקר אחד, גשום וסגרירי, החיים של אתמול יכולים להיראות לגמרי אחרת ומה שראיתי בתוך עננה ורודה, חושף פינות זויתיות. אני שואלת את עצמי למשל, מה הערך המוסף של המחקר כאן. קיבלתי מלגה להישאר אבל עדיין לא קיבלנו תשובות לגבי גרנטים וזה מייצר מצב מוזר שבו יש לי כסף לעבוד אבל לא לחקור את הדברים שבאמת מעניינים אותי. עם מריו אני משחזרת חלקים מהדוקטוראט שלי. זה יהיה נחמד אם יצאו מזה פרסומים, אבל זה ממש לא מעניין אותי. את הפרוייקט שלי אני מריצה על אפס תקציב ומטבע הדברים מתפשרת על הרבה. בימים כמו היום זה מרגיש כמו הרבה מידי.

לפעמים אני גם שואלת מה היה קורה למשל לזוגיות שלי עם רני אם לא היתה הנסיעה הזאת, אולי היא לא היתה צריכה להגיע לנקודות הקיצון שפוררו אותה בטרם עת. אולי היא היתה מתחזקת מספיק מבלי שכל רוח קטנה תפרק את האוהל. ואולי כל זה היה קורה בכל זאת ועדיין לא משנה את העובדה שאני לא רוצה להיות לבד. כדי ליצר מציאות צריך להתחיל מלנסח אותה, לא? אז הנה: אני לא רוצה להיות לבד.