לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לכולנו יש סיבות לנוע. אני נע כדי לשמור על הדברים שלמים. (מארק סטרנד)
כינוי: 

גיל: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

הדיבר האחד עשר


בשנת 2004 דפקתי על הדלת של איזה פרופסור. הייתי בסוף התואר הראשון שלי וכדי לסיים אותו הייתי צריכה לכתוב שתי עבודות סמינריון. מין מיני-מחקר תיאורטי, מבוסס ספרות במעבדות כלשהן בפקולטה. קצת חששתי, הוא לא היה ידוע בנחמדותו, אבל היה לי רעיון והייתי זקוקה לעניין כדי למצוא את הכוחות לסיים עם העבודה האחרונה. את בטוחה, שאלו אותי אז, יש כל כך הרבה דברים מעניינים יותר ופשוטים יותר, הוא בטח יתיש אותך למוות עד שהוא יתן לך ציון. הוא נתן כמה קורסים בפקולטה ועל אף שהם כללו נושאים מרתקים, הוא לא היה ידוע בכישורים הרטוריים שלו. אף אחד לא הבין מה הוא אומר, הוא נטה להעמיס כמויות ידע בלתי נסבלות ולחבר מבחנים בלתי אפשריים. אבל אני הייתי דווקא די בטוחה. דווקא לגבי הסמינריון השני שלי, שהיה אצל מנחה נערץ לא הייתי כל כך בטוחה. 

 

שני הסמינריונים, רק היום אני נזכרת בדיעבד, היו באותה קטגוריה שהיום אני מחפשת להשתחל אליה. בנושאים לכאורה מאוד מרוחקים. במחלקות לכאורה לא קשורות. אני בספק אם בכלל ידעתי לעשות את ההקשרים אז. התואר הראשון שלי אפילו לא נשק לנושאים האלו. 

 

לקחת את הקורסים שלי? הוא שאל אז בחומרה. ואני עניתי שכן, את כולם. קצת מתביישת וגם קצת גאה בסטוקריות שלי על תחומי המחקר שלו, נשאבת לכיוון שעד לאותו רגע בכלל לא ידעתי על קיומו. ועוד לפני שהציע את השאלות שאני יכולה לחקור, במתכונת הקבועה של פרופסור יגע ותלמיד תואר ראשון שמרחרח על עבודת סמינריון, אני הצעתי את שלי. זאת היתה שאלה רחבה מאוד ודי יומרנית, שנכתבו עליה לא רק אלפי מאמרים, אלא ערימות בלתי ניתנות לספירה של ספרים. אני זוכרת שהוא הרים גבה, אולי קצת גיחך, אבל בכלל לא ניסה להילחם בנאיביות הנעורים שלי אז. בסדר, אמר. תכתבי, אולי בציניות שרק היום אני מסוגלת לזהות, ולפני שיצאתי מהמשרד שלו אמר רגע, ופשפש בספריה שלו ונתן לי כמה ספרים וגם הזהיר אותי לבל אאבד אותם. את שיחת הספרים (שמעולם לא איבדתי לו) ניהלנו לפחות עוד כמה פעמים בעשור שבא אחר כך.

 

וכתבתי.

 

ואחכ באתי לשאול אותו אם אני יכולה לעשות את המאסטר אצלו. ואני זוכרת שיחה חשדנית שלו שבה הוא שואל אותי אם אני רק מגששת או האם אני רצינית. רצינית, עניתי אז, אבל אני בטח אקח שנה של חופש אחרי התואר הראשון, לאסוף קצת אנרגיות. אולי לטייל. והוא הסכים, וכבר אז שילב כוחות עם הנטיה שלי להתעייף מידי פעם ולמלא אנרגיות במקומות אחרים שהם לא מדע ולא מחקר, ואולי כבר אז היתה לו את האמונה הזאת בי, שאפילו לי עצמי לא היתה, שאני תמיד חוזרת. אחר כך נשארתי גם לדוקטורט ולאחריו גם לפוסט קצר של שנה. והשנים עוברות ביעף מטריד ועכשיו הוא כותב לי, נו שלחת את המכתבים לראש המחלקה? ואת מי כתבת בתור ממליצים? ואת צריכה לזכור ש. ואל תשכחי ש. ותכתבי לו ככה, ותשלחי גם לפה ולשם. באותה קשיחות אופיינית מאז שכבר למדתי לזהות בה את הרכות. 

 

ורגע לפני ששלחתי, הסתכלתי על כל הרעיונות שהצעתי ונדהמתי מכמה שהם דומים לעבודה הראשונה ההיא, בסוף התואר הראשון, שנכתבה בתמימות הנעורים האקדמית המופלאה ההיא, שאפשר היה להילחם בה בכל כך הרבה דרכים, אבל שדווקא נתנו לה להיות. ואיך שמתחת לטיעונים המשויפים שלבושים במראית עין אקדמית מתוחכמת, ומכוונים להישמע מתאימים למסדורנות הנכונים, עדיין נמצאת לה אותה שמחה ראשונית ונאיבית. ונזכרתי בדיבר האחד עשר של יהודה עמיחי: לא תשתנה. ומיד אחריו בדיבר השנים עשר: השתנה, תשתנה. 

 

 

נכתב על ידי , 6/4/2014 01:33  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





32,588
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmilla אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על milla ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ