לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לכולנו יש סיבות לנוע. אני נע כדי לשמור על הדברים שלמים. (מארק סטרנד)
כינוי: 

גיל: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

Everything inside got to be sold


יו לייק מי? שאל.

השאלות שלו הן לא טרגדיה יוונית. הוא שואל בעניין סקרני, מתובל בקצת סרקזם

היה קר ושנינו התחבאנו מתחת לשמיכה. כפית לכפית.

מייבי א ביט. עניתי לזרוע שעטפה אותי

איי לייק יו טו. ענה, מחייך לשיער שלי, מור זאן א ביט, ג'יזס. 

 

הדייט השני היה רע לתפארת. הייתי מבאסת ועוינת בזמן שהוא יצא מגדרו לעשות שיהיה לי נוח. לשלישי הוא בא עם פרחים. אוי לא. עניתי כשראיתי אותם. הייתי צריכה להגיד לך מראש. בלי פרחים ובלי מחמאות. גם זה שיעשע אותו. מעולה, אמר המחוספס הגבוה הזה בגיחוך, אני הולך להביא לך פרחים כל הזמן. על המחמאות דילג. מי שואל אותי בכלל. רק אחרי שחזרנו אלי שוב מההופעה, נזכרתי להגיד לו שאני בעצם אוהבת את הפרחים שלו, ושאני מצטערת שלא ידעתי קודם מה לעשות איתו או איתם, ומצאתי להם אגרטל קטן ובינתיים הוא קצץ את הגבעולים וכשנסע, לשלושה שבועות נוספים, שעכשיו נראים כמו נצח, נשארו הם, אדומים. אחד ורוד. אחד לבן, על השולחן במטבח. רק אחר כך הבנתי  - הם שם לתזכורת. 

 

כבר פעמיים או שלוש שניהלנו ויכוחים צוננים. בכולן היו לו טיעונים טובים. במקום להתנצל כשהתלוננתי על האי-ישירות האמריקאית, אמר שזה נשמע לו כמו גזענות וגם שהוא יכול לחשוב על כמה דברים ישראלים. לא בנימוס אמריקאי, אלא בארסיות. טיעון טוב. מה יכולתי להגיד. כשעמדנו בתור אחד, שאל פתאום בהפתעה, את רוצה ילדים? התבלבלתי לרגע. כן, עניתי, מהמותן, עם הבן אדם הנכון. אם אני אמצא את עצמי לבד בעוד נניח חמש שנים לא בטוח שאני ארצה להביא ילד לבד. ואתה? שאלתי חזרה. כבר כמעט הגענו לסוף התור. עם הבן אדם הנכון או עם הבן הלא נכון, אמר, מקסימום אני אגדל אותו בעצמי. בטח שתקתי. הוא לא מפסיק להפתיע. לפעמים הוא אומר מהורהר: אני צריך לבקר את סבתא שלי השבוע. היא עומדת למות. מה אני אביא לה? עציץ? ברגעים פחות מהורהרים הוא אומר שהוא רוצה לבקר במעבדה שלי או בים המלח או שולף מנדולינה מאובקת ומנגן בלוגראס, מציין פרטים דקיקים על דבר כזה או אחר שהזזתי מפה לשם. כששלחתי לו יוטיוב של ההופעה שנראה, שלח לי בחזרה יוטיוב של עצמו מנגן את אותו השיר. כששואלים אותו על מה הוא מנגן הוא לא מצליח להחליט. למד סקסופון. יש לו קלרינט. בגדול, כלי מיתר. בעצם גם קצת קיבורד. אה, הוא נזכר, בכלי מיתר עם קשת הוא לא נורא טוב.

 

לפעמים הוא מציין עובדות זניחות: את אוהבת פרטים. ושהוא כבר קלט שיש בי משהו אפל. גם הוא. כן, הוא יודע. אני לא אזכור את השם שלך בעוד שלושה שבועות, אני אומרת לו, אם כבר אפל וזה, אז לפני שהוא יוצא הוא מברר שוב אם לא אזכור ואני מאשרת. את מפחדת? הוא שואל פתאום ברצינות וקוטע את רצף השנינויות שלנו. כן, אני עונה בלי לחשוב. כבר לא מצליחה לספור את הרגעים שמתפרקים איתו לאלפי רסיסים.

אז אל תפחדי.

אמר. ונסע.   

 

 

 

 

נכתב על ידי , 23/4/2014 09:32  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נניח


ונניח שאתם מתכתבים כבר משהו כמו חודש וחצי. עשרות אימיילים ארוכים כשנות הגלות ואת קצת לא מאמינה שיש לך כוח לכתוב את כל המכתבים הארוכים האלה, ועוד באנגלית, אבל גם קצת נהנית בסתר ליבך מהאי היתכנות הזמנית של פגישה, בגלל שהוא, נניח, נמצא באותה השעה כמה אלפי קילומטרים ממך. ונניח שבסוף הוא חוזר חזרה ואפילו שהמקום אליו הוא חוזר נמצא שמונים קילומטרים צפונה ממך, בחור נידח עוד יותר מהחור שבו את גרה, הוא עולה על רכב ונוסע אותם כדי לפגוש - אותך.

 

ואת חושבת שזה מלהיב, ותוהה מה כבר היה הסיכוי לפגוש אותו בחיים אחרים. ואיך שדווקא אי ההיתכנות קוסמת לך, עד שהיא מפתיעה אותך בדלת האחורית והופכת לממשית, ועד כמה שמילים תמיד יהיו הדבר הראשון לגעת בך ולא משנה באיזו שפה, ואיך שכבר מזמן לא הרגשת את התחושה החמקמקה הזאת בקצות האצבעות, אבל איך שבאותה נשימה את גם קצת נבהלת מהמחשבה לממש את המציאות הוירטואלית הזאת, להוריד אותה אל הקרקע, אבל אתם בכל זאת קובעים להיפגש, ובזמן שאת מנסה לארגן לעצמך את הסופש עם מספיק זמן לעכל את הדייט המשונה הזה שהולך לצוץ בסופו, הוא שואל אם אפשר להקדים ובלי להתלבט הרבה את מסכימה, כי כל ההכנות הנפשיות האלה, את יודעת, שרק מרעילות לך את הספארק האמיתי שיש לך ואת הקלילות שאת זקוקה לה כדי להיות מי שאת.

 

ונניח שאת פוגשת אותו בסוף, אבל את מגיעה ראשונה וההמתנה קצת מערערת אותך, ואת מתיישבת על הבאר ומזמינה בירה ופתאום מגיח מישהו מאי שם ואומר היי. ואת קצת מופתעת שהוא מזהה אותך בכזאת טבעיות, ואיך שהוא מתיישב נעלמת לה כל הקלילות שנדמה לך שבאת איתה, כי בשניה שהוא מתיישב ברור לך, ברור מידי, ברור מהר, שהוא מוצא חן בעיניך, ואת כבר לא זוכרת איך זה מרגיש וההגדרה היחידה שמתלבשת לך על הרגש הבלתי מזוהה שמשתלט עליך היא בהלה.

 

אבל היא הולכת ודועכת. ועם ההיעלמות שלה היא מפנה לך מקום להבחין בפרטים, כמו בזיפים הבלונדינים שגילית את החיבה שלך אליהם רק פה, שכמו נוגדים את החיספוס וכל הגובה הזה שאת נורא מחבבת, ואת השתיקות המחושבות שלו, חסרות המבוכה, ואיך שהוא משחרר את עצמו מולך כמו איזה חלזון שמפשיר מהחורף, ושעון שאת פתאום מבחינה בו על פרק היד השמאלית שלו או קעקוע נסתר שפתאום מבליח מתחת לזרוע, ואת חוקרת אותו לאט וביסודיות, והוא אותך חזרה. והחקירה ההדדית הזאת מפנה את האמריקאיות שלו לטובת כנות מפתיעה, וחצי שעה מאוחר יותר את כבר לא זוכרת ממה נבהלת כל כך וחמש שעות מאוחר יותר כשאת שותה את הבירה השלישית שלך והוא את החמישית שלו את חושבת לעצמך שאולי זה הרבה פחות מסובך ממה שנדמה לך אז את מנשקת אותו, והוא נענה לך והדיוק שבו הוא מנשק אותך חזרה מצליח להפתיע אותך בפעם השניה. אחר כך הוא יטען שזאת את שנישקת אותו וכשתתקוממי הוא יסכים באיזה רוחב לב להודות שזה היה כמעט ביחד. ואת חוזרת הביתה ומציינת לעצמך שזה היה הדייט הראשון הארוך בתבל. קצת יותר משבע שעות. ונכנסת למיטה, עייפה ומרוצה ובדם רוויי אלכוהול, חושבת לעצמך שלא תחכי לו ותכתבי לו משהו מחר בבוקר, רק כדי להתעורר לתוך הסופש, ביקיצה טבעית לגמרי, בדיוק ארבע שעות מאוחר יותר, ולגלות שהוא כבר הקדים אותך.

 

 

נכתב על ידי , 20/4/2014 17:31  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדיבר האחד עשר


בשנת 2004 דפקתי על הדלת של איזה פרופסור. הייתי בסוף התואר הראשון שלי וכדי לסיים אותו הייתי צריכה לכתוב שתי עבודות סמינריון. מין מיני-מחקר תיאורטי, מבוסס ספרות במעבדות כלשהן בפקולטה. קצת חששתי, הוא לא היה ידוע בנחמדותו, אבל היה לי רעיון והייתי זקוקה לעניין כדי למצוא את הכוחות לסיים עם העבודה האחרונה. את בטוחה, שאלו אותי אז, יש כל כך הרבה דברים מעניינים יותר ופשוטים יותר, הוא בטח יתיש אותך למוות עד שהוא יתן לך ציון. הוא נתן כמה קורסים בפקולטה ועל אף שהם כללו נושאים מרתקים, הוא לא היה ידוע בכישורים הרטוריים שלו. אף אחד לא הבין מה הוא אומר, הוא נטה להעמיס כמויות ידע בלתי נסבלות ולחבר מבחנים בלתי אפשריים. אבל אני הייתי דווקא די בטוחה. דווקא לגבי הסמינריון השני שלי, שהיה אצל מנחה נערץ לא הייתי כל כך בטוחה. 

 

שני הסמינריונים, רק היום אני נזכרת בדיעבד, היו באותה קטגוריה שהיום אני מחפשת להשתחל אליה. בנושאים לכאורה מאוד מרוחקים. במחלקות לכאורה לא קשורות. אני בספק אם בכלל ידעתי לעשות את ההקשרים אז. התואר הראשון שלי אפילו לא נשק לנושאים האלו. 

 

לקחת את הקורסים שלי? הוא שאל אז בחומרה. ואני עניתי שכן, את כולם. קצת מתביישת וגם קצת גאה בסטוקריות שלי על תחומי המחקר שלו, נשאבת לכיוון שעד לאותו רגע בכלל לא ידעתי על קיומו. ועוד לפני שהציע את השאלות שאני יכולה לחקור, במתכונת הקבועה של פרופסור יגע ותלמיד תואר ראשון שמרחרח על עבודת סמינריון, אני הצעתי את שלי. זאת היתה שאלה רחבה מאוד ודי יומרנית, שנכתבו עליה לא רק אלפי מאמרים, אלא ערימות בלתי ניתנות לספירה של ספרים. אני זוכרת שהוא הרים גבה, אולי קצת גיחך, אבל בכלל לא ניסה להילחם בנאיביות הנעורים שלי אז. בסדר, אמר. תכתבי, אולי בציניות שרק היום אני מסוגלת לזהות, ולפני שיצאתי מהמשרד שלו אמר רגע, ופשפש בספריה שלו ונתן לי כמה ספרים וגם הזהיר אותי לבל אאבד אותם. את שיחת הספרים (שמעולם לא איבדתי לו) ניהלנו לפחות עוד כמה פעמים בעשור שבא אחר כך.

 

וכתבתי.

 

ואחכ באתי לשאול אותו אם אני יכולה לעשות את המאסטר אצלו. ואני זוכרת שיחה חשדנית שלו שבה הוא שואל אותי אם אני רק מגששת או האם אני רצינית. רצינית, עניתי אז, אבל אני בטח אקח שנה של חופש אחרי התואר הראשון, לאסוף קצת אנרגיות. אולי לטייל. והוא הסכים, וכבר אז שילב כוחות עם הנטיה שלי להתעייף מידי פעם ולמלא אנרגיות במקומות אחרים שהם לא מדע ולא מחקר, ואולי כבר אז היתה לו את האמונה הזאת בי, שאפילו לי עצמי לא היתה, שאני תמיד חוזרת. אחר כך נשארתי גם לדוקטורט ולאחריו גם לפוסט קצר של שנה. והשנים עוברות ביעף מטריד ועכשיו הוא כותב לי, נו שלחת את המכתבים לראש המחלקה? ואת מי כתבת בתור ממליצים? ואת צריכה לזכור ש. ואל תשכחי ש. ותכתבי לו ככה, ותשלחי גם לפה ולשם. באותה קשיחות אופיינית מאז שכבר למדתי לזהות בה את הרכות. 

 

ורגע לפני ששלחתי, הסתכלתי על כל הרעיונות שהצעתי ונדהמתי מכמה שהם דומים לעבודה הראשונה ההיא, בסוף התואר הראשון, שנכתבה בתמימות הנעורים האקדמית המופלאה ההיא, שאפשר היה להילחם בה בכל כך הרבה דרכים, אבל שדווקא נתנו לה להיות. ואיך שמתחת לטיעונים המשויפים שלבושים במראית עין אקדמית מתוחכמת, ומכוונים להישמע מתאימים למסדורנות הנכונים, עדיין נמצאת לה אותה שמחה ראשונית ונאיבית. ונזכרתי בדיבר האחד עשר של יהודה עמיחי: לא תשתנה. ומיד אחריו בדיבר השנים עשר: השתנה, תשתנה. 

 

 

נכתב על ידי , 6/4/2014 01:33  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





32,677
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmilla אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על milla ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ