לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2011

בין ייאוש לבנייה: מירושלים ליבנה


חורבן ביהמ"ק גרם לטראומה קשה בעם היהודי, משום שביהמ"ק היה מרכז העם, הלב שלו. אנשים לא האמינו שה' ייתן לבני אדם להרוס אותו. התחושה ששררה טרם החורבן הייתה שהגאולה קרבה ומלכות שמיים [בוא המשיח והתפשטות שלטון האלוהים בכל העולם] יגיעו ושהם קרובים ממש לבוא.

הם קרובים משום שהאמונה אמרה שלפני הגאולה העם יסבול סבל רב, והעם סבל מאד בתקופת הנציבים השניים. אבל זה לא קרה, הגאולה לא באה ואף המצב החמיר: בית המקדש – בית האלוהים – וירושלים – העיר הקדושה – נחרבו.

ביהמ"ק נתפש כאחד מיסודות קיומו של העולם. ירושלים נתפשה כבירת האל עלי אדמות. היהודים חשבו שה' נוצח ע"י האלים של רומא. הם חשבו שהעם הנבחר הוא לא נבחר יותר, כי נפגע על ידי אלילים אחרים. הם חשבו כי ה' הוריד את חסדו מעל העם והבין כי הוא לא מעוניין בהם יותר כי העם חטא !

הייתה תחושה כי הצדיקים [היהודים] הפסידו לרשעים [רומא] שעכשיו ישלטו בעולם.

העולם ללא בית מקדש תפש כעולם פגום שאין טעם לחיות בו. ביהמ"ק היה מקום הפולחן בו נוצר הקשר בין היהודי לאלוהיו, בו היהודי החוטא יכל היה לכפר על חטאיו ורק שם. עם החורבן נשללה הזכות לכפר על החטאים ולחזור לשלימות הרוחנית שנפגעה עקב החטא. על היהודי נגזר לחיות חיים פגומים שאין בהם סיכוי להגיע לשלמות הרוחנית. לכן, אין יותר ערך לתפילות, ללימוד התורה ולקיום המצוות – ה' כועס.

חורבן ביהמ"ק הוביל לתחושה של אכזבה, ייאוש, אבל, תחושה כי החיים איבדו את משמעותם. זה בא לידי ביטוי בכך שיהודים לבשו עליהם שקים, פיזרו אפר על שיערם, הלכו יחפים והתאבלו. הפסיקו לאכול בשר, לשתות יין ולא הביאו ילדים לעולם.

היהודים הרגישו בודדים, מנותקים, יתומים ללא ה' וללא בית מקדש, ללא הנהגה ורבים מהם לא מצאו טעם לחייהם. ביטוי מהתלמוד אומר כי: "מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי התפילה. מיום שנחרב בית המקדש נפסקת חומת הברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים".

לעם היהודי הייתה תחושה כי אין לו עתיד והוא עומד להיעלם מבמת ההיסטוריה.

הסכנות שנשקפו לעם היהודי כתוצאה מן המשבר:

  1. העלמות בית המקדש יכולה להביא להעלמות הדת היהודית מכיוון שליהודים נהרס בית הפולחן המרכזי ל-ה', שם שכן ה', וברגע שהוא נהרס אפשר להגיד 2 דברים:

                                  א.         ה' עזב את עם ישראל, נעלם ממנה.

                                  ב.         אין יותר ה' (ה' נוצח ע"י אלילים אחרים).

לכן, קיימת סכנה שהיהודים ילכו לדת אחרת (דתות אחרות מושכות בזמן ההוא מאוד: הנצרות, האלילות).

  1. סכנה שייווצר קרע בעם היהודי מבחינת אחידות הפולחן: יכולים להיות יהודים שיוותרו על כל היהדות שהייתה קשורה לבית המקדש ויישארו עם יהדות מצומצמת, מאוד מאוד מוגבלת, וכל אחד יוכל לפרש אותה לפי דרכו.          

התוצאה: לכל אחד תהיה יהדות מסוג אחר. יכולים להיות גם הבדלים גדולים בין אלה שיזלזלו במצוות היהדות         לבין כאלה שדווקא יהפכו לאדוקים כדי להחזיר את האהבה, את הבחירה של ה'.

 

  1. חורבן בית המקדש יכול היה ליצור מצב שאנשים ידרדרו מבחינה מוסרית, יפסיקו להתנהג לפי חוקי המוסר (לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב) ויהיה תוהו ובוהו בחברה היהודית.

 

  1. איבוד ההנהגה של הכוהנים בבית המקדש, של הכוהן הגדול, שהיצגו את העם כלפי פנים וכלפי חוץ.   כל זה יכול היה להביא לסכנה של התפרקות העם – דבר שקורה לכל קבוצה שאין לה הנהגה.

 

  1. חורבן ירושלים ובית המקדש היוו סכנה נוספת לעם – סכנה שאיימה על ליכודו וגיבושו: עם ישראל נהג לתרום כל שנה תרומות לבית המקדש, עם ישראל נהג לעלות לרגל מכל מקום בגולה, ואלו היו ההזדמנויות בהן העם היה מלוכד.

כל זה נעלם והסכנה הייתה שהעם שישב בגלויות השונות יתפרק ויבדל אחד מהשני – כל חלק בעם ידבר בשפה שונה, יאמץ מנהגים ותרבות אחרת. כל קבוצה תחיה לעצמה!

  1. סכנה כלכלית:

עם ישראל איבד חלק גדול מרכושו בארץ יהודה – כל האדמות הוחרמו ע"י הרומאים. יהודים רבים התרוששו. גם בעלי מלאכה ועסקים איבדו את כל רכושם.

הסכנה: עזיבת הארץ. רוב הגלות של היהודים היא לא ע"י הרומאים. הם עזבו לבד כי לא היה מה לעשות בארץ.

 

  1. בניית המרכז ביבנה: עיצוב חיים יהודיים ללא מקדש, יצירת גורמים מלכדים חדשים: תקנות חדשות 'זכר לחורבן', בית הכנסת, לימוד התורה והתפילה.

רבן יוחנן בן זכאי היה אחד מהמנהיגים הבולטים, החכמים, המפורסמים של הסנהדרין בתקופת בית המקדש. הוא נמנה עם זרם ביהדות של אז שנקרא בית הלל - קבוצה של חכמים שפירשה את התורה ע"פ דרכו של הלל הזקן – חכם ידוע בדרכו המקלה, הסובלנית והגמישה כלפי היהדות ומצוותיה.

בנוסף, היה באותה תקופה ביהדות זרם שנקרא בית שמאי על שמו של חכם, חבר הסנהדרין, שנודע בפרשנותו הקיצונית, המחמירה, הבלתי מתפשרת למצוות וחוקי התורה. ריב"ז היה מהחכמים שהתנגדו לקיצונים שניהלו את המרד לקראת הסוף, הוא הבין שהקיצונים הללו יובילו לחורבנה של ירושלים ולאסון לעם ישראל, מה שבאמת קרה.

ריב"ז החליט לקראת סוף המצור לצאת מירושלים. הוא שכנע שני תלמידים שלו לשים אותו בארון מתים ולהוציא אותו כך מחוץ לחומות ירושלים מפני שהקיצוניים לא נתנו לאף אחד לצאת. הוא יצא בחשאי והגיע למחנה הרומאים  ומשם נשלח לעיר יבנה (ליד אשדוד של היום). ביבנה ריכזו הרומאים פליטים יהודיים שלא רצו להורגם או להגלותם. ושם לאט, לאט קם ריכוז של תלמידי חכמים שהגיעו בהדרגתיות ליבנה להצטרף אל ריב"ז ולחיות לצידו.

בהתחלה לא היה ביבנה שום דבר, אבל, ככל שהצטרפו חכמים ואנשי תורה אל ריב"ז קם שם בהדרגה מרכז רוחני שכלל בית מדרש ובית דין- מעין תחליף לסנהדרין בירושלים.

רבן יוחנן הבין שהוא חייב לטפל בהלך הרוח, בתחושה ששררה אז בעם- תחושת הייאוש, חוסר התקווה והפקפוק בהמשך קיומו של עם ישראל ללא בית המקדש. הוא החליט ליצור יהדות שתוכל להמשיך את קיומו של עם ישראל עד בנייתו של בית המקדש השלישי.

ריב"ז טען שהיהדות שלאחר חורבן בית המקדש, נשענת על שלושה יסודות: תורה, עבודה וגמילות חסדים.

- תורה : הכוונה שהיהדות של ריב"ז שמה דגש על לימוד תורה וקיום מצוותיה -  התורה ולא על הפולחן (קורבנות, מנחות ,תרומות שהיו נהוגים בבית המקדש). הקשר של היהודים עם אלוהים ע"פ ריב"ז הוא לא עקיף באמצעות תיווך כמו שהיה בתקופת בית המקדש, שהיה דרך הכוהנים. הכוהנים נהגו להקריא את התורה לעם בחגים ובימים המיוחדים לכך. הכוהנים היו אלה שהתפללו לה' והעם ענה אמן. הלוויים היו אלה ששרו את השירים המיוחדים לה'. העם הפשוט לא נהג לקרוא בתורה. הוא הקשיב לאלה שקראו בפניו.

היו מספר בתי כנסת ברחבי הארץ (בעיקר בגליל) בהם קראו ה'חכמים' בתורה אך נוהג זה לא היה נפוץ כל עוד בית המקדש היה בנוי.

כעת, לאחר החורבן, קובע ריב"ז  שהאדם יכול לעבוד את האלוהים ולתקשר עמו ישירות. איך ? ע"י לימוד תורה (בכל מקום, על ידי כל אחד), קיום המצוות שלה ותפילות אל אלוהים (ביבנה יצרו חלק מהתפילות שמתפללים היהודים עד היום. למשל – תפילת שמונה עשרה). שם קבעו אילו תפילות מתפללים כמה פעמים ביום וכו'.

 

- עבודה : לפני חורבן בית המקדש עבודת האלוהים התרחשה אך ורק בבית המקדש ולא בשום מקום אחר, בדרכים מאוד ברורות (הקרבת קורבנות, עלייה לרגל ועוד). עבודת האל התבצעה על ידי הכוהנים והלוויים.

 כעת מחליט ריב"ז שעבודת אלוהים יכולה להיעשות בכל מקום בכל זמן ובעיקר בלב. האדם יכול לעבוד את האלוהים כל הזמן, וכל מעשה חסד ומצווה מחזק את עבודה הזו. 

התפילה ולימוד התורה, שנעשים על ידי כל אדם באופן אישי הם הביטוי העיקרי לעבודת האלוהים.

ריב"ז לא שכח את האפשרות שבית המקדש יקום מחדש ועבודת האלוהים תתחדש בו כפי שהיתה קודם לחורבן. לכן, קבע תקנות למקרה כזה. הוא דאג שלא ישכחו את כללי בית המקדש למרות שלא מקיימים אותם.

 

- גמילות חסדים : בעבר, בתקופת בית המקדש אדם יכול היה לכפר על עוונותיו באמצעים מאוד ברורים, תרומה לבית המקדש, הקרבת קורבן לאלוהים, תרומה לכוהן שהתפלל בשבילו. כעת אדם הרגיש שאין לו דרך לכפר, שהוא נשאר פגום, מלוכלך בחטא. אמר ריב"ז שיש דרך לכפר והיא לתת צדקה לזולת- לגמול לו חסד –לשים דגש על קיום קפדני של המצוות שבין אדם לחברו. . אלוהים יראה שהעם מכפר על חטאיו והוא יביא את הגאולה.

 

ריב"ז פעל ליצירת מסגרות ארגוניות והלכתיות חדשות לחיים הציבוריים ולהצמחת מנהיגות לאומי-דתית חדשה, שסמכותה תוכר על ידי העם ובהמשך גם על ידי השלטון הזר:

  1. ביבנה הוקם בית המדרש בו למדו "תלמידי חכמים". בהדרגה הפך בית זה לבית דין גדול שהיה למעשה הסנהדרין החדשה ובראשון עמד הנשיא. שם ישבו "תלמידי חכמים" שלמדו בבית המדרש, פסקו הלכות והתקינו תקנות שהנחו את יהודי א"י. הקמת הבית והפיכתו לבית דין גדול מבטאות את מרכזיות לימוד התורה כחלק מעבודת הקודש בהיעדר בית המקדש. בהדרגה הוקמו בתי מדרש נוספים שבהם למדו "תלמידי חכמים", שעסקו באיסוף הלכות שפסקו "חכמים" עוד טרם החורבן.
  2. בית הכנסת והתפילה בציבור עמדו במרכז עבודת הקודש. לא ידוע מתי החל קימם של בתי הכנסת, אולם ידוע שהיו קיימים בימי בית שני. עם זאת, בתקופת בית שני התפילת שם הייתה בנוסף לעבודת הקודש בביהמ"ק, וכעת היא במקומו. בתקופת המרכז ביבנה הייתה התפילה בבית הכנסת עיקרה של עבודת הקודש.
  3. ביבנה קבעו החכמים את לוח השנה – ימי חול, שבתות וחגים.
  4. כתחליף לעבודת הקורבנות, שעניינה כפרת עוונות, קבל ריב"ז שגמילות חסדים, קיום המצוות התפילה יחליפו את עבודת הקורבנות שהייתה נהוגה בבית המקדש.

 

חשיבות פעילותו בתחום הארגון מחדש של החיים הציבוריים ושל חיי הפרט באה לידי ביטוי בדברים הבאים:

  1. ריב"ז הקים ביבנה את בית המדרש שהיה לבית דין גדול והעומד בראשו הוכר כנשיא. כך הצליח להפוך את יבנה למעין תחליף לירושלים.
  2. פסקי ההלכה של ריב"ז ותקנותיו החלו תהליך שהפך את הדת היהודית מדת כוהנים לדת שהיחיד יכול לקיים את עיקריה בכל מקום וללא תלות בבית מקדש ובכוהנים.
  3. ריב"ז רצה לבסס את מעמדה ומרכזיותה של א"י בחיי העם היהודי גם לאחר החורבן. לכן קבע שלאחר קביעת לוח השנה ייצאו שליחים לכל חלקי הארץ ולתפוצות כדי למסור אותו – כפי שהיה נהוג בימים שבהם נקבע הלוח בביהמ"ק. משמעות הפעולה היא כי עם ישראל חי וקיים גם בהיעדר בית מקדש.

 

לריב"ז קמו גם מתנגדים בעם:

  1. אהל מבין הכהונה הגדולה שניצלו לאחר החורבן התנגדו לו כיוון שתקנותיו ומנהיגותו ביטלו את מעמדם.
  2. היו שראו בו בוגד על שום עריקתו מירושלים בעת המצור.

 

מצד אחד תקנותיו סיגלו את החברה היהודית למצב של העידר המקדש, ומצד שני טיפחו בחברה היהודית את האמונה שבית מקדש עוד ייבנה מחדש.

 

הוא חוקק תקנות שעסקו ב"זכר המקדש":

  1. נטילת לולב בכל אחד מימי חג הסוכות כפי שעשו בביהמ"ק. במקומות אחרים עשו זאת רק ביום הראשון. תקנה זו המהווה "זכר לבית המקדש" מוכיחה לציבור שניתן לקיים מצוות שהיו קשורות בבית המקדש גם בהיעדרו.
  2. ברכת הכהנים בתפילת שמונה עשרה עלו הכוהנים לברך את העם יחפים – זכר לאיסור הכניסה לבית המקדש בנעליים.
  3. תקיעה בשופר: ריב"ז קבע שכאשר ראש השנה חל בשבת יתקעו בשופר בכל מקום בו יש בית דין. בתקנה זו רצה לבסס את מעמד ההנהגה ביבנה ואת סמכויות בית הדין.
  4. איסור אכילת חדש עד סוף היום (ט"ז בניסן) כשבית המקדש היה קיים היו מקריבים ביום ט"ז בניסן למחרת חג הפסח, את קורבן העומר. גם כשחרב המקדש אסר ריב"ז את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה מחדש, ישכחו שצריך לחכות עד הקרבת הקורבן.

 

לאחר פרישתו, ירש את מקומו רבן גמליאל (בנו של רבן שמעון בן גמליאל שנהרג בידי הקנאים במהלך המרד בירושלים). הוא התקבל על כולם. הרומאים הכירו במנהיגותו והוא אף נסע פעמים אחדות לרומא כדי לפעול למען התפוצות, להקל על הלחץ מעל היישוב היהודי וכן כדי לבסס את מנהיגותו.

אף על פי שבתקופת בית שני קיבלה הדת היהודית את העובדה שייתכנו מחלוקות בין החכמים, בתקופתו של רבן גמליאל התעצמה המגמה לאחידות באמונה היהודית, שכן הפלגנות והכיתתיות המיטו על עם ישראל את אסונו. התקבל הכלל שדעת הרוב קובעת בכל מחלוקת ושאין מנוס מפסק בין הדין הגדול.

בתקופתו של רבן גמליאל עסק המרכז ביבנה בהתקנת תקנות בענייני יומיום, בקביעת ימי מועדים וחגים, במיוני שופטים לאזורים שונים בארץ, בקביעת נוסח תפילה אחיד וכדומה. בבית המדרש המרכזי ביבנה פסקו הלכו והתקינו תקנות מחייבות עבור כלל היהודים.

נכתב על ידי , 18/4/2011 12:19  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSicumim אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sicumim ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ