לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2011

דפוסי הפעולה של התנועה הציונית בא"י


 גלי העלייה לארץ ישראל

בגלי העלייה לארץ הגיעו כ-80 אלף יהודים, מתוכם רק שמונת אלפים מן "היישוב החדש". רוב העולים פנו אל "היישוב הישן" והיו דתיים. רק שמונת אלפים מתוכם היו ציוניים שרצו להקים כאן מדינה יהודית. רוב העולים באו ממזרח אירופה, בעיקר מרוסיה ורומניה, ויתר העולים באו מתימן בעליית "אעלה בתמר" [בתמר – שנת תרמ"ב, 1881].

העלייה הראשונה

מרבית העולים היו מבוגרים בעלי משפחות, בעלי השכלה תורנית, לא מתוחכמים, בעלי מלאכה, שעלו לארץ עם משפחותיהם והיו בעלי הון. הם רצו להקים התיישבות מודרנית שבנויה על עבודת כפיים ועבודה חקלאית, כי רק עבודה חקלאית תקשור אותם לקרקע [הם היו ציוניים בגלגול הקודם של הציונית, שנקרא "חיבת ציון"].

 

העלייה השנייה

העולים היו צעירים מאד [נוער] שעלו לבד, חסרי כל. רובם הגדול הגיע מצויד בהשכלה חילונית [עזבו תיכון / אוניברסיטה]. הם באו לארץ ישראל במטרה ליצור חברה סוציאליסטית – שוויונית מבחינה כלכלית~תרבותית והם יקימו את הקיבוצים דרך עבודת כפיים מודרנית, דרך חקלאות. עולים תימן ממשיכים להגיע גם כאן, אך הם יהודים דתיים חסרי רכוש ומטרתם היא מטרה דתית -> לקרב את בוא המשיח ולחכות לו בא"י. הם הופכים להיות ציוניים תוך כדי.

 

גורמי הדחיפה לעליות- מה הכריח אותם לעלות ארצה?

1.       אנטישמיות ורדיפות פיזיות ומילוליות במזרח אירופה ובתימן. מהמחצית השנייה של המאה ה-19 מתגברת האנטישמיות במזרח אירופה. ליהודים שם אין אמנציפציה והיא הופכת להיות אנטישמיות פיזית שבאה לידי ביטוי בפוגרומים:

שורה של פוגרומים מתקיימת מרוסיה בשנת 1881 – "הסופות בנגב" – שזה פוגרום בדרום רוסיה בעקבות הירצחו של הצר אלכסנדר השני באותה השנה, והשליט החדש החליט להאשים את היהודים בבגידה והעם הרוסי יצא בסיסמה: "הכו את היהודים והצילו את רוסיה!". נרצחו עשרות יהודים והצבא + המשטרה לא עשו כלום! זה גרם לאלפי יהודים לברוח, רובם ברחו לארה"ב ומערב אירופה, ומעטים הגיעו לא"י. פוגרום נוסף התרחש בשנת 1903 – "פוגרום קישינב" – וב-1904 פוגרומים נוספים בעקבות התבוסה במלחמה נגד יפן, החיילים חזרו הביתה ובדרך פגעו ביהודים והאשימו אותם בתבוסה. בשנת 1905, היה ניסיון הפיכה ברוסיה שהשתתפו בו מפלגות סוציאליסטיות ובהן היו יהודים. הניסיון נכשל, אבל הוא האשים את היהודים בניסיון להפיל את המשטר – ויהודים ברחו. בנוסף לפוגרומים פגעו ביהודים ברוסיה גם בתחומים אחרים. למשל, ב-1890 גורשו במספר ימים כל יהודי מוסקבה – 30 אלף יהודים. זה קרה לאחר גזירות רבות ע"י חקיקה. ב-1882, תקנות מאי, בהן נאמר כי אסור ליהודים לעבוד בימי ראשון, צריכים לשלם מס מיוחד על מאכלים, אסור להם לעבוד במקצועות מסוימים.

גם יהודי תימן סבלו – אבל שם לא היו פוגרומים, אלא רדיפות על רקע דתי. למשל, חטיפת ילדים ואיסלומם בכוח על ידי נישואין לגברים מוסלמים, מס גולגולת וכדומה.

 

2.       כישלון מהפיכת 1905. ב-1905 היה ניסיון הדיח את הצר. המורדים היו חברי המפלגות הסוציאליסטיות הרוסיה, שניסו ליצור משטר חדש – שוויוני יותר מבחינה חברתית וכלכלית. במפלגות הללו היו חברים יהודים צעירים רבים. כשלון המרד אילץ אותם לברוח מרוסיה כי המשטרה החשאית חיפשה אותם. הם לא יכלו לעבור למערב אירופה או לארה"ב כי לא רצו לקבל שם סוציאליסטים, ולכן נאלצו לברוח לא"י. בא"י הם שינו את האידיאולוגיה שלהם והפכו להיות ציוניים, בזרם חדש שנקרא "הציונות הסוציאליסטית".

 

3.       עוני ומצב כלכלי קשה ברוסיה ובתימן. ברוסיה חיו היהודים בשטח מוגבל שנקרא "תחום מושב", שחיו בו רוסים ויהודים אך יהודים לא יכלו לצאת ממנו. אם רצו, הם היו צריכים אישור המשטרה. ב"תחום מושב" חיו כארבעה מיליון יהודים ונוצרה שם צפיפות, משפחות שלמות בחדר אחד בלי שירותים ומים, לא היו הרבה אפשרויות לפרנסה בשל הגזירות השונות ומצבם הכלכלי היה קשה. מצב זה דחף אותם להגר מרוסיה והם עזבו אותה במיליונים. שני מיליון עוזבים בין השנים 1881-1914 ועוברים לארה"ב, שלושים אלף לא"י שמתוכם רק חמשת אלפים ציונים.

בתימן גם כן עוני ומצב כלכלי קשה, יש מס גולגולת ולא נותנים ליהודים לעבוד בחקלאות והם מתפרנסים ממקצועות בזויים. באותה תקופה יש גם בצורת ורעב.

 

גורמי המשיכה לעליות- למה עולים לארץ ישראל ולא למקום אחר?

1.       בשנת 1882, שנת תרמ"ב, גברה התסיסה המשיחית בקרב יהודי תימן והגיעה אליהם שמועה כי יש יהודי נדבן בא"י שמחלק אדמות. הם חשבו שהמשיח עומד להגיע [זה נקרא חבלי (כאבי) משיח]. לכן, אלפי יהודים מתימן קמים ומתחילים ללכת לארץ ישראל. הם השתמשו בשנת תרמ"ב כביסוס תנ"כי וקראו לעלייה זו "אעלה בתמר". ואז הם עולים לא"י; לא ממניעים ציוניים אלא מסיבות דתיות [סטייל "היישוב הישן", הם גם דמו להם מאד], אך "היישוב הישן" דחה אותם ואמר שהם שחורים. הם הלכו "היישוב החדש", ושם התקבלו כפועלים ששווים פחות [גרו מחוץ למושבה], וכך התקרבו לציונות והפכו לציוניים. בשנת 1911, נוסע לתימן שליח מא"י ששמו יבניאלי ומשכנע אותם להמשיך לעלות על אף אי הגעת המשיח ומבטיח להם עבודה עם אפשרות להתיישב, והם ממשיכים לעלות.

 

2.       משבר אוגנדה בשנת 1903 הוכיח לציונים שיש סכנה שתוקם מדינה במקום אחר בעולם למעט א"י. לכן, יהודים ציוניים רבים הבינו שהם צריכים לעלות כדי ליצור עבודות, להגדיל את היישוב – על מנת שלא תעלה שוב אופציה של התיישבות במקום אחר.

 

3.       "הקול הקורא" של ויתקין [מורה בכפר תבור, איש העלייה הראשונה], שפנה ליהודי רוסיה במכתב שנתלה בכל בתי הכנסה וקורא לנוער היהודי לעלות ארצה. הוא אומר שזו בעיה דחופה שקיימת בא"י ואם לא יעלו מהר יש סכנה לקיומו של היישוב היהודי החדש והציוני. הבעיה שהוא מתאה היא התדרדרות המושבות הציוניות הראשונות שקמו בא"י. הוא אומר שאנשי המושבות איבדו את המטרות שבגללן באו [המושבות של רוטשילד שהפכו להיות תלויות בכסף הברון ובמקום לעבוד עבודת כפיים העסיקו ערבים, במקום ללמוד עברית למדו צרפתית ואורח חיים גלותי]. המושבות הראשונות הוקמו כדי ליצור בסיס להקמת מדינה יהודית~לאומית~ציונית~מודרנית, ההפך מהגולה, שאנשים יהיו קשורים לקרקע והברון גרם לחזרה לאופי הגלותי. לכן, הוא אומר שצריך להביא לארץ אנשים חדשים, ציוניים אמתיים, שיקימו כאן יישובים נוספים וכך יימשך התהליך. בעקבות "הקול הקורא", עלו לארץ אלפי צעירים ציוניים מרוסיה והקימו יישובים חדשים והזיזו את התהליך קדימה.

 

סוגי ההתיישבות בארץ ישראל

בין השנים 1881-1914 הוקמו יישובים מסוגים שונים. בגל הראשון של העלייה, הגופים שרכשו קרקעות ותמכו היו אגודות "חובבי ציון" ברוסיה וברומניה [דוגמה היא זכרון יעקב], הברון רוטשילד שקנה אדמות ותמך [גבעת-עדה] וגם הברון הירש. בתחילת העליות היו בידי המתיישבים הראשונים 22 אלף דונם. בשנת 1900 היו בידיהם כ-200 אלף דונם. האדמות נרכשו בעיקר באזורים הפוריים כמו אזור החוץ, העמקים והגליל התחתון.

התנועה הציונית החלה לקנות אדמות ולהקים יישובים רק לאחר מותו של הרצל ב-1904, כי הרצל חשב שקודם צריך צ'רטר ורק אחר כך ליישב את הארץ. בשנת 1907 מוקדם המשרד הארצישראלי, שהוא הסניף של התנועה הציונית בא"י, ובראשו עומר ארתור רופין. המשרד מתחיל לרכוש קרקעות ולהקים יישובים.

 

המושבה

סוג ההתיישבות הראשון שמוקם הוא המושבה, שנחלק לשלושה סוגים: מושבות "חובבי ציון" שהוקמו בעזרת ההון של "חובבי ציון", מושבות הברון [ראו משטר החסות] ומושבות פרטיות.

למעשה, מושבה היא כפר שהמתיישבים בו הם בעלי הקרקע, הבתים והציוד ומתפרנסים מחקלאות. לכל מתיישב יש חלקת אדמה ברחוב, עליה הוא בונה בית ומשק חקלאי. בסוף הרחוב נמצאים המוסדות הציבוריים [בית כנסת, בית ספר, מקווה, באר בים], כשכל אנשי המושבה השתתפו בבנייתם ובתחזוקתם. לכל איכר היה משק פרטי שגידל עליו מה שרצה, שיווק בעצמו והרוויח בהתאם למה שעבד. 

כל משפחה במושבה חיה את החיים הפרטיים שלה והילדים התחנכו באופן פרטי. עד ראשית 1884, קמו בארץ שבע מושבעות [ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב, יסוד המעלה, פתח תקווה [מושבה של "היישוב הישן"], עקרון [מזכרת בתיה היום] ונס ציונה]. עד 1914, היו בארץ 27 מושבות שהיו מפוזרות מהגליל, דרך השפלה, עד לדרום. המושבות יושבו ע"י עולים מהגל הראשון וארך כך עולים שדמו להם.

כל מושבה כתבה ספר תקנות [לעיתים באירופה ולעיתים בארץ], שבו כתובים החוקים שמחייבים את כל התושבים. זה לא היה אותו תקנון לכל המושבות, ולכל מושבה היו חוקים משלה. בראשון לציון חובר ספר תקנות, והוא מראה על המציאות במושבה זו:

            • סעיף א' – בני המושבה לא שווים ביניהם, הוותיקים שווים יותר מהחדשים. עצמם השמות שנותנים לוותיקים [אזרחים] ולחדשים [תושבים] מעיד שהם לא היו שווים.

            • סעיף ב' – אין חופש במושבה, אנשים היו כבולים למציאות שבה הם נכנסו למושבה, יש אדמה וניתן למכור אותה רק לחברי המושבה.

            • סעיף ג' – צניעות. חיים של הסתפקות במועד, לא לנקר עיניים, לא לבלוט יותר מידי. חיים פשוטים.

            • סעיף ד' -  אנשי המושבות הם אנשים דתיים, מסורתיים ויש מצוות הקשורות בארץ [שנת שמיטה, ביכורים]. אנשי המושבות הגיעו לארץ כדי לעבוד בחקלאות ולהיקשר אל הארץ, ובשל היותם דתיים הם רצו לקשר בין הדת לחקלאות, בדיוק כמו בעבר.

            • סעיף ה' -  עזרה הדדית. למרות שלכל אחד יש משק פרטי ואדמה משלו, יש מחויבות לעזור אחד לשני ולתמוך בעת צרה.

 

ההתיישבות השיתופית - "קולקטיב" ו"קבוצה"

עם הגל השני של העלייה, הגיעו לארץ עולים מסוג חדש. מהר מאד הם הסתכסכו עם האיכרים במושבות [הם באו לעבוד ולא היו מסוגלים לקבל את החוקים ואת המציאות, לא היו דתיים, רצו שוויון, לא רצו לקבל הוראות, רצו לקבל שכר הוגן]. בשנת 1907, פרץ סכסוך קשה בין פועלים צעירים במושבה ובחווה סג'רה [אילניה כיום] לבין מנהל החווה, אליהו קראוזה. הצעירים במקום, בראשות מניה שוחט [דמות כריזמטית, מהפכנית בדעותיה] ואחרים מבקשים ממנו לתת להם חלקת אדמה, שם יוכלו להתיישב בדרכם הסוציאליסטית~חילונית. באותה השנה קם ה"קולקטיב" בסג'רה.

"קולקטיב" זהו יישוב שיתופי, קומונה [יישוב שחי על בסיס שיתוף גמור]. החברים [שבעה בסך הכל] עבדו כולם באדמה שקיבלו יחד, אכלו יחד, גרו יחד באוהלים על הקרקע וכל הרווחים הלכו לקופה משותפת. הם הצליחו תוך שנה לגדל גידולים ולמכור אותם ברווח, והראו שהשיטה שלהם –עבודה וחיים ביחד – היא מוצלחת ועובדת. כעבור שנה הם עברו למקום אחר, אבל ה"קולקטיב" הצליח והשמועה על ההצלחה התפשטה בארץ. ה"קולקטיב" הבא יקום באדמות אום ג'וני שבחוות כינרת.

ה"קולקטיב" השני קם בשנת 1909 בחוות כינרת, שם הייתה חווה של המשרד הארצישראלי וקבוצת פועלים שהייתה שם הסתכסכה עם מנהל החווה, בגלל בקשה זהה לשל מניה. המנהל הלך לקרוא לרופין, והוא בא מיפו לטבריה, נפגש עם הפועלים ונתן להם חלקת אדמה באזור אום ג'וני [כפר ערבי באזור, אדמת ביצות שקשה מאד לעבד אותה] וחיכה לראות אם תהיה הצלחה. תוך שנה הם הראו רווחים, הצליחו לעבד את האדמה, למכור את היבולים שגידלו וכעבור שנה עזבו. במקומם, באה קבוצה מחדרה של ניים עשר חבר'ה והמשיכו את ה"קולקטיב". ב-191 הוקמה ה"קבוצה" הראשונה בארץ – דגניה.

דגניה היא הראשונה בשורה ארוכה של קבוצות שיקומו בארץ. לאחר מלחה"ע ה-I, יקומו ליד הקבוצות הללו קבוצות גדולות יותר שיקראו קיבוצים. קבוצה היא התפתחות של "קולקטיב" – אותם עקרונות ומטרות, אך מספר חברים רחב יותר.

 

הקבוצה זהו יישוב שיתופי על פי העקרונות הבאים:

1.       היישוב התנהל לפי הסיסמה: "כל אחד לפי יכולתי – כל אחד לפי צרכיו". כל חבר תורם לקבוצה את מקס' היכולת שלו בעבודה ובעזרה, והוא מקבל מהקבוצה את כל מה שהוא צריך.

2.       החיים בקבוצה הם שיתופיים מוחלטים – לחברים אין שום דבר פרטי, ואם יש הם נותנים אותו לקבוצה. כל הכנסה שמגיעה נכנסת לקופה משותפת ששייכת לכולם, והקבוצה מקציבה לכל אדם את מה שהוא צריך.

3.       הקבוצה היא יישוב קטן – כמה עשרות חברים בלבד – והיא גם סלקטיבית, קטנה מרצון. היא בוחרת בפינצטה את החברים בה, והם צריכים להוכיח נאמנות לאורח החיים ולאידאלים של הקבוצה.

4.       בקבוצה היה שוויון מוחלט בין נשים לגברים ובכלל. כל החלטה נעשתה בהצבעה.

5.       הילדים היו הרכוש היקר של הקבוצה. הם הוצאו ממשפחותיהם וחונכו ביחד בבית ילדים. המטרה הייתה לחנכם לשוויון מוחלט.

6.       המשק הכלכלי של הקבוצה היה מבוסס על ענף אחד – פאלח'ה [גידולי שדה] או מטע. הם לא יכלו לגדל הרבה גידולים כי היו מעטים [זה לא טוב כי יש עונות שיש מחלות או בצורת והקבוצה סובלת מרעב]. בקבוצות לא הייתה עבודה שכירה, כל העבודה נעשתה על ידי החברים בלבד!

7.       כל הקבוצות קמו על אדמות הלאום [אדמות התנועה הציונית], שהיו האדמות של כולם.

 

אחוזות

אחוזות הן חברות מטעים שבהן השקיעו יהודים אמידים מחו"ל. הרעיון היה כי במשך מספר שנים יתפתח משק המטעים ולאחר מכן יבואו המשקיעים לגור וליהנות מהשקעתם. האחוזה הראשונה הייתה טוביה, בנגב.

 

קואופרציה

קואופרציה היא התיישבות בעלת אופי מיוחד, שנולדת בעקבות ניסיונו של פרופסור פ. אופנהיימר ליצור התיישבות על קרקע לאומית. הקואופרציה הראשונה הוקמה במרחביה ב-1911, והוקמה כמשק חקלאי המבוסס על עקרונות קואופרטיביים [שיתוף פעולה, עזרה הדדית] תוך שיווק התוצרת על ידי אגודות שיתופיות.

 

חוות לאומיות

חווה לאומית זה סוג של התיישבות חקלאית ששימש גם כבית ספר לחקלאות. ביישוב הזה היה משחק רגיל ותושבים רגילים, אבל הגיעו אליו גם קבוצות של פועלים שרצו ללמוד חקלאות ולהתיישב בארץ [הם חיו בחווה תקופה מסוימת, למדו חקלאות ואחר כך עזבות ובאו קבוצות אחרות]. דוגמה לחווה חקלאית לאומית הייתה כנרת, שהוקמה על ידי המשרד הארישראלי. הייתה גם חווה חקלאית בסג'רה שהייתה שייכת ליק"א [החברה של הברון הירש].

 

תל אביב - ההתיישבות העירונית

בשנת 1909 הוקם היישוב העירוני הראשון – "אחוזת בית" – שנקראה אחר כך "תל אביב". סיבות להקמתה:

1.       הרבה מאד מאנשי העלייה השנייה לא רצו להתיישב ביישובים חקלאיים, הרבה מאד רצו לגור במקום עירוני ולעבוד בעסקים. הם יכלו לעשות את זה רק ביפו, כי זו עיר נמל יחידה בארץ ועיר שאפשר לעשות בה מסחר.

 

2.       העולים לא היו חרדים ולא רצו להתיישב בערי הקודש, וזה היה אפשרי למחייה רק בעיר יפו, לכן הם התיישבו רק שם.

 

3.       יפו הפכה להיות מקום צפוף מאד, זו הייתה עיר עתיקה שלא הייתה בה בנייה חדשה והדירות נגמרו. בנוסף, העיר הייתה מלוכלכת עם ביוב ברחוב, ללא חשמל, ללא מים זורמים, ללא תאורה, הרבה מחלות ומגפות בגלל התנאים והיהודים שבאו מאירופה רצו מקום יותר מודרני.

 

ואז, בשנת 1909, שישים משפחות קונות אדמו מצפון ליפו בחולות, בעזרת המשרד הארצישראלי ויום אחד הן עולות לאדמות ועושות הגרלה. אז נבנה רחוב הרצל – הרחוב הראשון בת"א – שבקצהו גימנסיה הרצליה. ת"א התפתחה במהירות ביוזמתו של מאיר דיזינגוף, ושכונות חדשות נוספו לשכונה הראשונה. לפני מלחה"ע ה-I ישבו בה כ-2000 אנשים. תל אביב הוקמה כעיר מודרנית, אירופאית ו"ירוקה":

            • הבתים הוקמו במרחקים, שלכל בית הייתה גינה, מים זורמים, שירופתים, בתים מאווררים עם חלונות זכוכית.

• הרחובות היו מרווחים – שתי כרכות יכלו לעבור ביחד. ביפו בקושי אחת הייתה יכלה לעבור בסמטאות. ברחובות היו גם תאורה ועצים.

• בתל אביב לא הרשו לקיים בתי עסקים וחנויות. כל אלה נותרו ביפו, כי הם ראו בזה מקום לזיהום וללכלוך ונוצר קו תחבורה – דיליז'נס [קרון רתום לסוסים] – שנסע כל בוקר וערב ליפו ובחזרה והעביר אנשים ממקום למקום.

 

להקמת ת"א ארבע תוצאות עיקריות:

• העיר נבנתה על ידי פועלים עבריים, דבר שהעניק דחיפה עצומה ללאומיות היהודית והפכה עד מהרבה למרכז התרבות     העברית.

            • העיר הפכה למוקד משיכה להמוני עולים בשנות ה-20 וה-30 ולמרכז כללי ומנהלי לבית הלאומי.

            • סגנון הבנייה האירופאי חיזק את מגמת האירופיזציה.

            • עוד בטרם היתה לעיר, הרים מאיר דיזינגוף תרומה חשובה לחיזוק היסודות המנהליים האוטונומיים של היישוב.

נכתב על ידי , 18/4/2011 12:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSicumim אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sicumim ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ