לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2011

פועלו של בנימין תיאודור זאב הרצל



תחילת פועלו

בנימין זאב נולד בהונגריה בשנת 1860, חי בוינה, היה עיתונאי, מחזאי. הוא היה יהודי חילוני מאוד שהעריץ את התרבות הגרמנית, האופי הגרמני והמנטליות הגרמנית. הוא ראה עצמו אוסטרי ועבד כעיתונאי בעיתון ששלך אותו בשנת 1896 לסקר את משפט דרייפוס בפריס. במשפט זה נאשם הקצין היהודי דרייפוס בריגול למען גרמניה – על אף שהיה ברור כי הוא לא המרגל – אך בצבא הייתה אנטישמיות גדולה והם העדיפו להאשים קצין יהודי על פני קצין אציל וצרפתי. התקיים משפט שבו הורשע דרייפוס ונידון לגלות ולפני שנשלח התקיים טקס פומבי בלב פריס, שם נקרעו ממנו הדרגות ונשברה חרבו כשמסביב ההמון צועק "מוות ליהודים!" הרצל היה בשוק מהסיפור ובעיקר מתגובת הצרפתים, וחשב שאם דבר כזה ורה בצרפת – המדינה הדמוקרטית ביותר שנתנה ראשונה ליהודים את האמנציפציה – אז זה יכול לקרות בכל העולם והסכנה ליהודים גדולה עד מאוד.

בעקבות זאת, מחליט הרצל שצריך למצוא פתרון לשנאה הזו והפתרון הוא מדינה עצמאית לעם היהודי – היהודים צריכים לעזוב את אירופה ולבנות מדינה משלהם. הוא מחליט לפנות ליהודים העשירים ליכולים, לדעתו, לעזור להקים את המדינה והוא, עדיין בפריס, פונה אל הברון אדמונד דה רוטשילד. הברון הזה היה ראש הענף הצרפתי של המשפחה והוא היה ידוע כ"נדיב הגדול" – כי הוא תמך באותו הזמן ביישוב היהודי בא"י תחת שלטון התורכים. הרצל ביקש ממנו לסייע בהקמת מדינה יהודית, והוא סירה ואמר לו שזה רעיון הזוי והוא מסכן את כלל המושבות שכבר קיימות בארץ. התורכים ייבהלו מהרעיון הזה להקים מדינה בא"י כי זה אומר שהם יסולקו משם, ועקב כך הם יכולים לפגוע ביישוב היהודי שכבר קיים בארץ. אחריו, ניסה הרצל את הברון הירש, איש יהודי עשיר שעסק באותו הזמן ביישוב יהודי בארגנטינה והרצל חשב שאולי בארגנטינה אפשר יהיה להקים מדינה במקוות שגרים שם כבר יהודים. גם הברון הירש סירב.

הרצל הבין שהעשירים היהודים לא יעזרו לו  והוא החליט לפנות אל כלל העם היהודי על ידי פרסום הספר "מדינת היהודים" – ניסיון מודרני לפתרון בעיית היהודים באירופה. כדי לפרסם את רעיונותיו ולהגיע אל המוני העם היהודי, הוא כותב ומפרסם חוברת דקה ודואג שהיא תגיע לרוב הקהילות באירופה והחוברת הזו מקבלת פרסום אדיר, יש התלהבות עצומה והתעניינות עצומה.

 

בעיית היהודים והפתרון

הבעיה של היהודים בגולה על פי הרצל היא האנטישמיות המודרנית. לא שונאים את היהודים בגלל דתם, אלא בגלל הלאום שלהם. האנטישמיות היא אנטישמיות לאומית. היהודים חיים בקרב הגויים שהם לאומים שונים. בגלל האמנציפציה הם מנסים להשתלב ולהתערבב בגויים, אבל הגויים לא רואים בהם חלק מהם, אלא כלאום זר שמפריע ללאום של הגויים להתגבש ולהיות מלוכד. שונאים את היהודים בתקופה הזו כי בה מפתחת הלאומיות, התודעה הלאומית והמאבקים לעצמאות – לכן כל עם לא רוצה שזרים יהיו בתוכו.

היהודים קיוו שהאמנציפציה תקטין את השנאה, אבל היא רק הגבירה אותה והיהודים התייאשו מהתקווה הזאת. הם קיוו גם שהליברליזם והדמוקרטיה יקטינו את האנטישמיות. סיסמת הליברליזם היא שכל בני האדם נולדו שווי זכויות וחופשיים והיהודים קיוו שככל שיתפשטו השניים הם קבלו יותר זכויות וישנאו אותם פחות. קרה ההפך המוחלט.

היהודים גם ביקשו לברוח מן האנטישמיות על ידי הגירה – עזיבה של מקום רע ליהודים [כמו רוסיה] והתיישבות במקומות יותר טובים ליהודים [כמו בריטניה, גרמניה, צרפת]. מן הפח אל הפחת – פתאום מגיעים המון יהודים חדשים אל המקומות החדשים, ויצרו שנאה ואנטישמיות גדולה יותר במקומות החדשים. אין שום סיכוי שהאנטישמיות תקטן כל עוד היהודים הם בגולה, ולכן הם צריכים למצוא מקום משלהם. הרצל השתמש באנטישמיות, בבעיה, לטובת רעיונו. הוא ראה בה לא מכשול ליהודים, אלא מנוף שידחף אותם למדינה משלהם. הרצל לא התבכיין על האנטישמיות, לא דיכא אותה – אלא קיבל אותה בצורה רציונלית כבעיה שזקוקה לפתרון ולכן זה התקבל על הרבה יהודים.

הפתרון הוא להקים מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל, אבל בדרך מיוחדת. הקמת המדינה תהיה בדרך דיפלומטית באמצעות חוזים והסכמים בין היהודים למעצמות ולשלטון שיהיה במקום בו תקום המדינה

 

הדרך הזו היא לא בכפייה, אלא בדרך של הסכמה והיא הציונות המדינית. הם לא יכולים לעשות זאת בכוח, כי היהודים מפוזרים ברחבי העולם ואין להם דרך להתאגד ולהלחם על כך. בצורה זו, המדינה שתקום תהא חוקית – המעצמות תלחצנה על השלטון המקומי לתת צ'ארטר [אישור] להקמת המדינה, ורק אחרי זה יוכלו היהודים להגיע בצורה המונית ולבנות את מדינתם. המעצמות הן בריטניה, גרמניה וצרפת. הרצל אומר שהגויים ירצו שהמדינה הזו תקום מהסיבות הבאות:

סיבה מדינית: היהודים יעזבו את אירופה, יעזבו את הלאומים השונים ויאפשרו להם להתגבש ולחיות כלאום אחד.

סיבה כלכלית: היהודים יעזבו את מקומות העבודה, את העסקים, את הרכוש וישאירו לגויים יותר פרנסה ויותר מקומות עבודה.

סיבה חברתית: הם התערבבו בחברה, התחתנו עם גויים ו"קלקלו" את חברתם – היה קשה להבחין מי מה. כעת, החברה תהיה טהורה.

 

איפה תקום המדינה?

הרצל התלבט בין ארגנטינה לארץ ישראל.

בעד ארגנטינה: בארגנטינה יש אקלים ממוזג ונוח, ארץ ריקה בתקופה ההיא, אין הרבה תושבים ויש מקום לקבוצה נוספת. יש שטח עצום. השלטון מעודד הגירה, ידידותי, אדמה פוריה מאוד ואפשרויות הכנסה רבות.

נגד ארגנטינה: היא לא ארץ מולדת והשטח שהיה ליהודים, היא לא הזיכרון, ההיסטוריה שהחזיקה את העם כל שנות הגלות. אם יעברו לגור בארגנטינה יבואו היהודים הנרדפים והסובלים, והמדינה תהיה חלשה, לא מודרנית ואין סיבה ליהודים מבוססים לעבור אליה.

בעד ארץ ישראל: ארץ המולדת של העם היהודי, השורשים, ההיסטוריה, האמונה, יש קשר לשטח שהעם קשור אליו גם אם הוא חי בגלות ולא נמצא בו יש סיכוי שיהודים ייענו לקריאה לבוא ולהתיישב.

נגד ארץ ישראל: אקלים קשה, ארץ לא ריקה, ערבים לא מעטים, שלטון תורכי מושחת, האדמה דלה, לא ניתן לגדל כלום, אדמה מדברית וביצות, ארץ נחשלת, אין תשתיות, אין טכנולוגיה וקשה ליהודים מודרניים להתיישב בה.

 

הרצל לא מחליט ב"מדינת היהודים" היכן תקום ואת ההחלטה שהמדינה תקום בא"י הוא עושה בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897 כעבור שנה.

 

איך תקום המדינה?

ארץ ישראל תקום בדרך דיפלומטית באמצעות חוזים, הסכמים וצ'רטר. כדי להקים את המדינה צריך להקים שני ארגונים שיעסקו במדינה:

אגודת היהודים: גוף פוליטי, מגיני שיעסוק בכתיבת כל ההסכמים והחוזים עם המעצמות, עם הצ'רטר, כל מה שכרוך מסגרת הפוליטית בתחום החוקי.

החברה היהודית: גוף חברתי כלכלי שיעזור ליהודים לעזוב את ארצם [מכירת רכוש, סגירת עסקים] ויקנו אדמות, יבנו תשתיות ליישוב היהודי.

 

דמות המדינה

הרצל מתעסק הרבה עם אופי המדינה שתקום. הוא עוסק בזה בספר "מדינת היהודים" וגם בספר "אלטנוילנד" [שכתב בשנת 1902]. הרצל רוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה שתהיה אור לגויים. בספר מסופר על שני יהודים שבאים לבקר בא"י בסוף המאה ה-19 ורואים את השממה שלה, חוזרים אליה 50 שנה מאוחר יותר ורואים את המדינה המפותחת שקמה. הרצל רוצה שישראל תהיה מדינה לדוגמה בכל התחומים:

תחום פוליטי: מדינה חופשית וליברלית = חופש ביטוי, חופש אמונה, חופש התארגנות, חופש קניין, שיווין בפני החוק. אבל זו לא תהיה דמוקרטיה כי הרצל לא האמין בדמוקרטיה, הוא קבע שהשלטון יהיה בידי קבוצה של אנשים חכמים בעלי הון שיודעים לנהל [שלטון אוליגרכי, נקרא גם שלטון אריסטוקרטי]. לרוב הקבוצה המצומצמת לא נבחרת אלא ממונה. המדינה תהא ניטרלית – לא נוקטת עמדה בסכסוכים בינלאומיים, במלחמות, בהסכמים [בד"כ ניטרלים הם לא חזקים מספיק או לא מרגישים חזקים מספיק, או סתם אדישים]. המדינה תהא ביחסים טובים עם מדינות ערב, הצבא יהיה צבא חיילים שלא חובה להתגייס אליו – אלא כל אזרח יהיה חייב לתרום למדינה במשך שנתיים באמצעות שירות לאומי.

תחום חברתי: הרצל רוצה שיהיה שוויון בין גברים ונשים – כשהנשים מקבלות זכות בחירה [באותה תקופה הדבר לא היה קיים]. המגמה שלו היא שגם החלשים בחברה [נכים, נשים] יעבדו בעבודות קלות שמתאימות להם. יום העבודה בן 7 שעות, ומבחינת היחסים עם החברה הערבית [שייך לכל התחומים] יהיה יחס של דו קיום, הרמוניה ושיתוף פעולה. הערבים הם רוב באזור וליהודים אין ברירה אלא להשתלב באזור ערבי. בנוסף, הם מכירים את הארץ ויודעים איך לחיות בה ויש ליהודים ממה ללמוד מהם. מצד שני, היהודים ילמדו את הערבים טכנולוגיה – את כל התרבות המודרנית, פיתוחים מודרניים באירופה וכך תהיה הפריה הדדית.

תחום כלכלי: הרצל רוצה שהמדינה תהיה עם כלכלה משולבת – קפיטליזם [שיטה בה יש השפעה לבעלי ההון] וסוציאליזם. הוא רוצה שבעלי ההון יוכלו להשקיע, לבנות מפעלים, לפתח את התעשייה, המסחר, הבנקאות [הקמת מפעלים ובנקים יוצרת מקומות עבודה לאנשים, ואנשים בעלי כסף קונים את מה שהמפעלים מייצרים, ואז הם משלמים מיסים והמדינה יכולה לפתוח עוד מפעלים ולהתפתח], אסור לתת לבירוקרטיה [שלטון הפקידים] להפריע למשקיעים – היא צריכה להיות מוגבלת. מצד שני, מדינת רווחה שעוזרת לחלשים, שואפת לצדק חברי והגנה על זכויות עובדים.

תחום תרבותי: התרבות של הרצל היא תרבות מערבית אירופאית, כמו באירופה – עם תיאטרון, קונצרטים, אופרה וכדומה.

            • שפה: גרמנית. הרצל העריץ את התרבות הגרמנית וראה בשפה הגרמנית את השפה המפותחת ביותר, שפת המדע, שפת הספרות והשירה והוא רצה שהיא תהיה שפת המדינה.

            • דת: הדת נפרדת מן המדינה: "מקומם של הרבים בבתי הכנסת ולא בפוליטיקה". הוא אומר שצריך להיות מצב שכל אדם יוכל להחליט איך לנהל את חייו, לפי הדת והאמונה או באופן חילוני. לא תהיה כפייה דתית.

            • חינוך: יהיה חינוך מגיל הגן עד האוניברסיטה – כולל – כי לכל אחד מגיעה הזדמנות שווה.

 

דפוסי הגשמה בהם פעל הרצל

הרצל פעל בתחום האידיאולוגי ויצר אידיאולוגיה לתנועה הציונית שנקראה "הציונות המדינית". בתנועה הציונית התגבשו מספר זרמים~דעות או רעיונות לאיך להקים את המדינה היהודית. כל דעה נקראה זרם והן היו שונות מדעותיו של הרצל.

בקונגרס הציוני הראשון בבזל נעשתה סינטזה [שילוב] של כל הזרמים הקיימים וביחד נוצרה "תכנית בזל". ב-27 באוגוסט 1897 מתכנס הקונגרס הציוני הראשון בעיר בזל שבשוויץ. טרם כינוס הקונגרס, הוציא הרצל את העיתון "דה וולט" שהוקדש לציונות. בקונגרס השתתפו כמאתיים צירים [נציגים], שכליש מהם היו מהתנועה הציונית ברוסיה. היו צירים מצפון אפריקה, א"י, ארה"ב, אסיה אבל הרוב מאירופה ורוסיה. את הנאום המרכזי בקונגרס נשא מכס נורדאו, תומך של הרצל, שהסביר כי האמנציפציה היא שקר שניתן ליהודים כי העמים התרבותיים באירופה הרגישו חובה מוסרית לאמץ לעצמם את ערכי הדמוקרטיה ולא מכוונה טהורה, ולכן נכשלה ואין לתלות בה תקוות. נאומו של הרצל התרכז בחשיבות השגת צ'רטר מן הממשל העות'מאני למען תמיכה ביישוב היהודי בארץ ישראל. זו הפעם הראשונה שמדברים על הארץ.

קונגרס באזל הגשים מספר מטרות:

            • הקנגרס פרץ לתודעת הקהל העולמית והביא את בעיית היהודים על סדר היום העולמי.

            • הקונגרס בנה נציגות מוכרת על ידי העם היהודי ואומות העולם, בראשה הרצל שהפך למנהיג התנועה.

            • ליכד את העם היהודי סביב התנועה הציונית וגרם להם להבין כי הציונות חשובה.

            • הקונגרס הגדיר את היעדים של התנועה הציונית ואת הדרכים להגשמתן.

            • הקונגרס יצר תשתית דמוקרטית לתנועה הציונית ולמדינה שתקום באמצעות מוסדות התנועה.

 

תכנית בזל

בסוף שלוש ימי דיונים, התקבלו מספר החלטות ארגוניות והוקמה התנועה הציונית. קודם כל נבנה המצע – "תכנית בזל", שמתחלק לשני חלקים עיקריים:

מטרות התנועה: מופיעות במשפט הפתיחה של תכנית בזל: "הציונות שואפת להקים כל בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח על פי משפט הככל". במשפט זה מופיעות שלוש מטרות:

            • "להקים בית מולדת לעם ישראל": התנועה הציונית והרצל נמנעו מלהזכיר שהם רוצים להקים מדינה עצמאים בא"י, הם פחדו מלהפחיד את התורכים ששלטו בארץ ולא נתנו עדיין צ'רטר. הרצל פחד שהתורכים ישמעו על הקמת המדינה ויפגעו ביישוב היהודי שהיה בא"י. לכן, הוא יצא מושג עמום שאין לו משמעות בחוק הבינלאומי שלא אומר במפורש מה המטרה, ושניתן לפרשו בצורות שונות [אפשר לחשוב שרוצים להקים מקלט לנרדפים, סוג מסוים של התיישבות, ארגון שיהיה בארץ]. לכן, קיוו הרצל והתנועה שהתורכים יקבלו את ההכרזה הזו ולא ייראו בה איום על שלטונם.

            • "בארץ ישראל": תכנית בזל מחליטה שהבית יקום בארץ ישראל בלבד. אין יותר התלבטות עם מקום אחר. הבית הלאומי יקום בא"י – לא עליה ולא ימלא את כל הארץ – אלא בחלקים ממנה, במינימום שניתן.

            • "מובטח על פי משפט הכלל": הבית יקום בהסכמת המעצמות + צ'רטר מהאימפריה העות'מאנית.

למעשה, היא הבסיס לתנועה הציונית, ומטרתה היא "הציונות שואפת לרכישת מקלט בטוח על ידי משפט גלוי לעם ישראל בארץ ישראל", ולה שלוש חשיבויות עיקריות:

            • ההכרזה על מטרת הציונות – הקמת בית לאומי בא"י.

            • הפצת הרעיון הציוני בקרב העם היהודי.

            • הקמת מוסדות לאומיים.

 

הדרכים להגשמת מטרות התנועה:

            • יישוב ארץ ישראל על ידי איכרים בעלי מלאכה ועשייה: כדי להקים את בית המולדת צריך ליישב את הארץ על ידי אנשים שיפתחו אותה. את הארץ יפתחו איכרים בעלי מלאכה, תעשיינים. כאן הרצל מתפשר על דעתם של חברי "הציונות המעשית", שהיו זרם בתנועה הציונית שאמרו שקודם כל צריך לפתח את הארץ ורק לאחר מכן להשיג צ'רטר והסכמת מעצמות. למה? כי אף אחד לא ייתן צ'רטר לתנועה ציונית שהאנשים שלה לא יושבים בארץ ומפתחים אותה אלא רק מדברים. הם היו הרוב בתנועה הציונית.

            • ארגון היהדות על ידי מוסדות מקומיים וארציים על פי חוקי המדינה: התנועה הציונית צריכה להקים סניפים של התנועה בכל ארץ בעולם. הסניפים האלה ידאגו לפרסום רעיונות התנועה, לעבודת שטח ויהיו חייבים לפעול בהתאם לחוקי המדינות בהן הם קיימים. הפעילות של התנועה הציונית תהיה בהסכמת המדינות ובידיעתן, כי זו פעילות פוליטית שמטרתה שכנוע יהודים לעזיבה.

            • הגברת הרגע הלאומי היהודי וההכרה הלאומית ביהדות: העם היהודי צריך להתחנך ללאומיות ולתודעה הלאומית לפני שיקים מדינה ויאבק לקבלת צ'רטר. כאן מופיעה הדעה של "הציונות הרוחנית" – זרם שאמר כי אין טעם להתיישב בצורה המונית בא"י ואין טעם לפעול לקבלת צ'רטר אם העם היהודי בגלות שכח להיות עם. אין לו תודעה לאומית, יש לו רק תודעה דתית [לא מדבר בשפה זהה, יש לו צבע עור שונה, אין בגדים ושירים דומים. חוץ מהתפילות אין דבר במשותף]. לכן, צריך קודם כל לחנך אותו, ללמד אותו היסטוריה, מסורת, שפה ורק אז יש סיכוי שהוא יוכל לחיות כעם במדינה משלו ויהיה לו טעם להיאבק עבורה.

            • זרם "הציונות המדינית": הרצל הנהיג אותו. אסור לוותר על הצ'רטר ועל הסכמת המעצמות ויש לפעול להשגתם.

לסיכום הדרכים, תכנית בזל היא בעצם שילוב של כל הדעות בתנועה הציונית. מוסכם עליה שצריך לנקוט בכל הדרכים כדי לבנות את הבית ולא להזניח בשום דרך או צורה את המטרה.

 

מוסדות התנועה:

 



פעילותו הדיפלומטית של הרצל

הפגישה עם גרמניה, שלוש פגישות, שנת 1898

הרצל נפגש עם הרבה, אך בעיקר עם הקייזר הגרמני – וילהלם השני. הפגישות עם הקייזר התבצעו במהלך ביקורו באימפריה העות'מאנית, בקושטא [עיר הבירה שלה] ואחר כך בא"י. הרצל נסע בעקבות הקייזר ודיבר איתו. הפגישה הראשונה בקושטא התבצעה שם כי גרמניה היא אחת המדינות המשפיעות ביותר באימפריה העות'מאנית, משקיעה שם כספים בתעשייה, בתחבורה, בצבא והתורכים זקוקים לה. הרצל ניסה להפגש עם התורכים אך לא הצליח ולכן פנה לחברו של הסולטאן, שיבקש ממנו להיפגש בשמו. החבר הזה הוא גרמניה. הרצל הציע לקייזר הגרמני שהבית שיקום בא"י יהיה בעל תרבות גרמנית, ויהיה מעין מרכז שיפיץ את התרבות הגרמנית במזרח התיכון והדבר ייתן לגרמניה כוח והשפעה.

עוד סיבה למה גרמניה צריכה לעזור ליהודים היא שהצ'רטר יגרום ליהודי גרמניה לעזוב ולפנות מקומות עבודה בשביל הגרמנים, להקטין את האנטישמיות וזה יעזור מאד לגרמניה מבחינה כלכלית. היהודים בגרמניה עדיין מקימים מפלגות מהפכניות ופועלים נגד השלטון, ואם היהודים ייצאו מגרמניה התסיסה המהפכנית תקטן. הקייזר מבטיח להרצל לנסות לדבר עם הסולטן, הוא נראה מעוניין וכך תמה הפגישה.

הרצל נסע בעקבות הקייזר לא"י, ושם נפגש איתו פעם נוספת בירושלים. בפגישה, ישר על ההתחלה, הרצל הבין של יקבל עזרה מגרמניה, הקייזר בקושי דיבר איתו והתייחס בקרירות רבה. הקייזר הסביר להרצל שהוא לא מוכן לטפל בבקשה וזה לא יעזור לשום אינטרס של גרמניה והשיחה תמה [ההסבר כנראה הוא שהקייזר ניסה לדבר עם הסולטן והבין ממנו שתורכיה מתנגדת לגמרי לתת צ'רטר ליהודים על א"י, והקייזר לא רצה לקלקל את היחסים עם תורכיה ולכן לא לחץ עליו].

הרצל מבין אך לא מתייאש וממשיך לנסוע אחרי הקייזר ונפגש איתו שוב בביקורו ב"מקווה ישראל" – הפנימייה החקלאית הראשונה בישראל שם הרצל ניגש לקייזר שהיה רכוב על סוס, מוריד את הכובע ומברכו. וזהו. הם אפילו לא דיברו, ואז הוא בין שזה נגמר.

 

הפגישה עם האימפריה העות'מאנית, שתי פגישות, בין השנים 1901-1902

הרצל בא מוכן. הוא נפגש עם הסולטאן התורכי כי הם שלטו בארץ ורק הם יכלו להעניק לו צ'רטר. עוד סיבה היא שתורכיה הייתה על סף פשיטת רגל, והוא הציע לתורכים שהיהודים שרצו צ'רטר יגייסו כספים שיעזרו לטורקים לשלם את חובותיהם, ויפתחו את ארץ ישראל המדברית: יבנו חקלאות ותעשייה, ישלמו מיסים ותורכיה תנצל את הכנסותיהם לשילום החובות. בנוסף, היהודים יהיו נאמנים לשלטון התורכי ויעזרו לו להיות יציב. הסולטאן אמר להרצל שילך וינסה לקיים את הצעותיו ובעתיד יחליטו מה לעשות.הרצל חוזר לקונגרס ופונה ליהודים העשירים במטרה לגייס כסף – נם מסרבים וכשנפגש שוב עם הסולטאן התוכנית מתבלטת.

אך, הרצל לא מתייאש ובפברואר 1902 נפגש עם "האווזיר הגדול" – ראש הממשלה של האימפריה ושומע ממנו כי התורכים לא מעניקים צ'רטר אך מסכימים ליהודים להתיישב באימפריה כיחידים ולא כקבוצות מאורגנות.

התורכים סירבו לתת צ'רטר מפני שהרצל לא גייס את הכסף, מפני שהסולטאן חשש שהתושבים המוסלמים יתנגדו להתיישבות ולמדינה יהודית בשטחי האימפריה ובא"י הקדושה לאיסלאם ומפני שהסולטאן חשש שהיהודים יביאו איתם את השפעת המעצמות ויחלישו את האימפריה יותר.

 

הפגישה עם בריטניה, הרבה פגישות, בין השנים 1902-1903

ב-1902 החלו מגעים עם בריטניה כשהרצל הוזמן ללונדון כדי להעיד בעד מומחה בועדת חקירה שהקימה הממשלה הבריטית, על מנת לבדוק מהומות אנטישמיות שפרצו בלונדון. בשנה זו פרצו מלחמות נגד היהודים, בעיקר מהגרים ממזרח אירופה, שהתיישבו בלונדון ופגשו בעסקים של הבריטים – והם חשו מאד מאוימים. הם החלו לשרוף עסקים של יהודים, פגעו ברכושם, בבתיהם והממשלה הבריטית לא הייתה רגילה למציאות כזו. הרצל הוזמן כמומחה ליהודים כדי להסביר לועדה את בעיית היהודים באופן כללי. בעקבות נאומו, שר המושבות צ'מברלין הזמין אותו לשיחה. בפגישה הראשונה התקיימה עלתה ההצעה של התיישבות היהודים בקפריסין [שם שלטו הבריטים], בתקווה שאם יוקם שם בית לאומי היהודים יעזבו את בריטניה ותגמר האנטישמיות. זו הפעם הראשונה שהרצל מקבל הצעה רצינית, אך ההצעה יורדת במהירות בשל מתי בין שתי אוכ' [נוצרים ומוסלמים], מקום בעייתי [קפריסין] ולא צריך להכניס עוד דת שתגביר את המתח.

ההצעה השנייה הייתה התיישבות באזור אל-עריש בחצי האי סיני – מקום מדברי, אפשר לפתח אותו ועם מוצא לים. מקום אסטרטגי, אך בשל היותו מדבר לא ניתן להעביר אליו מים. המושל במצרים התנגד וההצעה ירדה מן הפרק.

באפריל 1903, ערב פסח, פורץ פוגרום בקישינב [דרום רוסיה]. במשך שלושה ימים שרפו, רצחו, אנסו וגנבו לעשרות יהודים בצורה אכזרית. בפעם הראשונה ראה העולם תמונות, גוויות, חלקי גוף של מתים. הרצל מיהר לרוסיה, ביקר בקישינב ובקהילות יהודיות נוספות – ובכל קהילה חיכו לו לבושים בבגדי שבת, וכשירד נשקו את רגליו וכינו אותו המשיח. הרצל התרגש ובכה. הוא לא האמין כמה הוא מפורסם וכמה אנשים זקוקים לעזרתו.

מרוסיה, הרצל הגיע ישר אל הקונגרס השישי – "קונגרס הבוכים" – קונגרס אוגנדה. הוא מביא לקונגרס הצעה שקיבל מצ'מברלין עוד לפני ביקורו ברוסיה. אוגנדה, ששכונת באזור ימת ויקטוריה, הייתה שטח תחת שלטון בריטי שהבריטים לא הצליחו ליישב. למה את אוגנדה? משום שרצו ליישב את אוגנדה במתיישבים לבנים ונאמנים עקב הפוגרומים.

המשמעות: באוגנדה יקום בית לעם היהודי בצורה של אוטונומיה [שלטון עצמי בענייני פנים] ובריטניה תהיה האימפריה השולטת בענייני חוץ ובטחון.

מדוע הציעו הבריטים את ההצעה? הם היו צריכים ליישב אזור רק באפריקה; הם האמינו שיהודים יהיו נאמנים להם ויעזרו להם לשלוט במקום; הם רצו לפתח את האזור מבחינה כלכלית ותרבותית.

מה היו הנימוקים של הרצל ותומכיו לקבלת הצעת אוגנדה?

            • למצוא מקלט זמני – "מקלט לילה" – ליהודים הנרדפים עד שיימצא פתרון אחר.

            • היהודים חיו בגולה 2,000 שנה. הם שכחו לחיות כעם מאוחד בעל שפה ותרבות משותפים. העם גם איבד בחלקו את הקשר ליהדות והשתלב בין העמים וכך אוגנדה תשמש כמקום שבו העם יתאחד שוב, וילמד לחיות כעם. היא תהיה בעצם "מחנה אימונים" עד לעלייתם לא"י.

            • בריטניה הציעה את אוגנדה כהצעה שלישית – אם יסרבו אולי לא תהיינה עוד הצעות.

 

מה היו הנימוקים נגד אוגנדה?

            • אין קשר בין עם ישראל לאוגנדה, ולכן רק המסכנים ביותר יבואו אליה.

            • היהודים שיבואו לאוגנדה ויקימו בית ישתרשו שם, יקימו עסקים, יולידו ילדים ולא יירצו לעבוד שוב לא"י.

            • אוגנדה זו בגידה במצע התנועה. אוגנדה לא באה בחשבון על ולא קשורה לארץ ישראל.

            • ברגע שנקבל את אוגנדה, לא נוכל לבקש צ'רטר על א"י כי יש לנו כבר בית.

 

מי היה נגד ההצעה? מי שהתנגד להצעה היו הנציגים של מנהיגי רוסיה, ובראשם אוסישקין שהיה מנהיג הציונות המעשית ומנהיג נציגי רוסיה – דווקא אלה שהיו זקוקים לאוגנדה כדי לברוח מהפרעות היו צמודים לא"י.

מי היה בעד ההצעה? נציגי היהודים ממערב אירופה ובראשם הרצל. הם לא היו זקוקים לה, אבל תמכו בהצעה בשביל אלה שכן.

 

הקונגרס הצביע על הוצאת משלחת של מומחים לאוגנדה שתבדוק את המצב והתנאים שם. ההצעה על יציאת המשלחת התקבלה ברוב קולות. בעקבות החלטה זו, פרצה סערה ונציגי מזרח אירופה יצאו מן האולם. הרצל לקח את המעשה ללב משתי סיבות: הוא פחד מפילוג התנועה לשני מחנות; הוא הבין את הצער הגדול של הנציגים, הזדהה איתם ורע לו שדברים הגיעו למצב כזה. הוא סיים את נאומו במשפט "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ובכך מנע פילוג.

הקונגרס התפזר וכעבור כמה חודשים הרצל נפטר מהתקף לב.

המשלחת דווחה שאוגנדה לא מתאימה להתיישבות, גם הבריטים ניסגו והקונגרס השביעי הצביע נגד כל החלטה חוץ מא"י.

נכתב על ידי , 18/4/2011 12:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSicumim אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sicumim ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ